תרפ"ט - שעת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

שם המחבר: כהן, הלל
שם העורך: יוסף כהן, דנה אלעזר-הלוי
מספר העמודים: 435
הוצאה לאור: הוצאת כתר, ירושלים
מיקום בספריה: כללי - ספרי עזר

תיאור הספר

"מאורעות תרפ"ט (1929) היו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד הערבים תושבי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שהחלו ב-23 באוגוסט 1929. במהלך המאורעות נרצחו 133 יהודים ונחרבו יישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל." זה סיכום הערך על מאורעות תרפ"ט בוויקיפדיה, וזה מה שרובנו יודעים. כמובן, זו אמת חלקית מאוד. מה לא סיפרו לנו על המאורעות הללו ולמה לא סיפרו? ומה מספרים הפלסטינים? ולמה חשוב כל כך שנבין מה אירע אז? • כי אי אפשר להבין את היחסים בין יהודים לערבים בארץ בלי להבין את המאורעות הדרמטיים האלה. • כי "הסכסוך" התחיל לא ב-1967 וגם לא ב-1948, אלא ב-1929 – השנה שבה התעצבו התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות. • כי במאורעות תרפ"ט עבר משולש היחסים אשכנזים-מזרחים-ערבים טלטלה שממנה לא התאושש. • כי למרבה הפליאה, למאורעות תרפ"ט לא הוקדש שום ספר בעברית מאז 1930. בספר פורץ דרך בוחן ההיסטוריון הלל כהן את אירועי השבוע הטראומטי הזה בתולדות הארץ, חושף גילויים מפתיעים וחודר לזרמי המעמקים בציבור היהודי ובציבור הערבי. זהו מסע לשורשי הקיום היהודי בארץ, לשורשי ההוויה הערבית בארץ, לשורשי האלימות והדם. ד"ר הלל כהן בא לספר לנו על מאורעות תרפ"ט (1929). התזה שלו היא כי מאורעות תרפ"ט משמעותיים לעיצוב הזהות הציונית הלאומית, כמו גם הזהות הערבית הלאומית, כשתי זהויות המצויות בסכסוך לאומי אלים. לטענתו, זוהי שנת האפס בסכסוך, ומשלב זה הוא התעצב והתפתח להיות הסכסוך הלאומי האלים שאנו חיים עד עצם היום הזה. אך היות שכהן הוא חוקר רציני, הוא לא מסמן מטרה ואז מחפש את ההסברים והעובדות שיתמכו בה, אלא בונה מהלך איטי, מורכב ומעמיק, המשרטט ומסביר את השתלשלות המאורעות בארץ, תוך כדי חריגות רלוונטיות לעבר ולעתיד (של המאורעות). במקביל הוא נוגע גם בתחומים פחות מוכרים, כגון ההשפעה העצומה של המאורעות על זהותם של היהודים המזרחים וותיקי הארץ ועל משולש היחסים מזרחים-אשכנזים-ערבים. ההיסטוריה שכהן כותב איננה היסטוריה לאומית או ציונית; זוהי גם לא היסטוריה פוסט-ציונית, אלא, כפי שהוא מציג זאת, זוהי היסטוריה "א-לאומית" שמטרתה אינה לשרת או לנגח סיפור לאומי כלשהו, אלא לסקור ולהבין את התמונה בכללותה, גם ממעוף הציפור וגם תוך כדי התבוננות קרובה וירידה לפרטים. כהן בחר במבנה תיאורי שאינו כרונולוגי אלא גיאוגרפי. כל פרק בספר מוקדש לזירה אחרת של המאורעות, והם נסקרים בקפדנות וביסודיות תוך שימוש במגוון רב של מקורות יהודיים וערביים, עדויות, כתבות בעיתון, מחקרים, ספרי זיכרון ועוד. כל הציטוטים הרלוונטיים מופיעים בגוף הספר עצמו ולא בהערות השוליים, כך נוצר רצף קריאה נוח ושוטף והקורא לא נאלץ לדלג קדימה ואחורה בין גוף הטקסט להערות השוליים, מה שמקל מאוד על הקריאה. הפרקים עצמם מחולקים לפרקי משנה קצרים, המקלים גם הם על העומס. אני מציינת את הנקודות הטכניות האלו מפני שהן חשובות מאוד בבניית ספר כך שיהיה ספר עיון מצוין אך גם ידידותי לקורא. כהן מרבה בקריאה קרובה ונקודתית של המקורות ובכך מספק שיעור מרתק בניתוח מקורות ובמטא-היסטוריה (כתיבה על תהליך הכתיבה ההיסטורית). ניתוח זה מעניין לא פחות מהתזה המרכזית של הספר ומוסיף לו רובד מרתק נוסף. גם מבחר המקורות והגיוון שלהם יוצא דופן. כהן אינו דבק רק בעמדות הרשמיות של הצדדים הניצים ובטקסטים רשמיים כגון "ספר ההגנה"; הוא מביא מבחר של מקורות החושפים את הסתירות והבקיעים בתוך כל מחנה, כמו, לדוגמה, סקירה של אותו ארוע כפי שהיא הופיעה בעיתונים יהודיים שונים. הוא גם מראה ומנתח כיצד נבנה סיפור היסטורי וכיצד הוא מתגלגל ומתקבל כ"אמת" מוחלטת בקהילה או קבוצה מסוימת: כך למשל בנושא הדיון לגבי זהותו של משה אלפרשטיין, האיש שעצר את ההתקפה על שכונת בית וגן בירושלים, כהן אומר: "ומה לומדים מכך? על הקלות שבה נוצרות אגדות או שמועות. ועל קלות ההשמטה של אירועים או אישים מעל דפי ההיסטוריה. וגם תזכורת על האופן שבו קהילות שונות מספרות אותו סיפור: ותיקי ההגנה מצד אחד, העדה החרדית מצד אחר. וכמובן, על הצורך של בני האדם, בלי הבדל דת ועדה, בגיבורים. ובמישור אחר: שיש עוד מה לחקור בשאלת מעורבותם של חרדים במאבק המזוין בירושלים." תובנות מסוג זה צצות במהלך הספר והופכות אותו לדיון היסטוריוגרפי בעל ערך, מעבר למסגרת המקום והזמן הסצפציפיים בהם הוא עוסק. כהן גם אינו חושש להתייחס להשפעות של האירועים על האנשים שעברו אותם והפכו אחר כך ל"דור המדינה" כגון רחבעם זאבי ומרדכי מקלף וגם להשלכותיהם על ההווה שאנו חיים. למרות שהספר עוסק בארועים קשים ואלימים, לא נפקד ואף מודגש מקומם של המצילים, יהודים וערבים, ולהם גם מוקדש הספר. אהבתי את בחירתו של כהן להתייחס גם למעשי ההצלה, שהיו בהחלט משמעותיים, ולתת גם להם מקום בנראטיב – ובכך להדגיש ולהזכיר שזהו סיפור של חורבן, טבח ואלימות, אך גם של גדלות רוח, הקרבה ואנושיות. מימדים אלו הם שמעניקים את הגיוון לתמונה ולסיפור והם גם אלו שמהווים את ניצוץ התקווה לגבי עתידו של הסיכסוך באזורנו.