דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

Squad Commander Foled Bracha

Daughter of Luta and Luther
Born in Germany
On 26/12/1927
In Hait Company, Hey Company
Killed In Action in Wingate Night
In Struggle against the British Government
On 24/3/1946
In: Tel Aviv
Buried in Giv'atayyim – Nahlat Yitzhak
Was 18 years old

Photo Album

קטעי עיתונות

רשימות לזכרה

רשימות לזכרה

עד תום

ושוב נפסקה שירת חיים באמצע... אין זה הזמר הראשון שנקטע - ואף לא האחרון. כולם יחד מצטרפים לזמר האחד: שירת הצועדים בדממה בלילות.
מות הדבר פירושו: הדק יותר את השרשרת.
שוב נשפך דם. יצטרף לטיפות הרבות אשר תגדשנה את הכוס; יחדור ללב ויחשלו, ויעשהו מר כלענה. כי זה הלב אשר רצינו בו נוקשה ומר: לב לוחם.
... איננה! - האפשר להקיף במלה זו את כל שמרגיש לב אלה שהכירוה, ראוה יום יום, חיו עמה?
ממעטים אנו לחשוב על המות, עד שירום לפנינו ויאמר: "הנני! - עברתי על ידך. האם לא שמעת את משק כנפי מעל לאזנך?" - אכן, שמעתיך: לקחת ממני חבר. אולם ברית אכרות עמך. ברית נקם.
...כיצד נפלה? מה היו מלותיה האחרונות? מה חשבה ברגעיה האחרונים? - היא חשבה בוודאי על משפחתה, על חברה - שבטח בה כי לא תיסוג, כאשר לא נסוג אף הוא - על מתנות חיים יקרות שלא תשובנה עוד. לא מחשבות גבורה מילאו את לבה ברגע נפלה: כי אין אנו חפצים להיות גבורים - אנשי שלום אנו, הלוחמים על חיינו!
איש השורה היתה - אדם היודע כי אחריות גדולה מוטלת על כל אחד ולכן יש לעמוד בה עד תום.
ליד המחסומים שהוקמו באותו ליל היו תלויות מודעות: "הזהרו - מוקשים!" אכן - הזהרו:
רובינו נטמנו בחול - הם יוצאו שוב.
הזהרו!
אנו שוב נצעד בלילות.
אנו מחכים...

חבר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרה

ברכה

כולנו שותפים לצער באבדן חברים מתוך שורותינו. אך אנו אנשי החטיבה, אשר חיינו משולבים יחדיו בקשר עז של גוף המיוסד על עזרה הדדית בחיים ובמוות - צערנו ספוג כאב מיוחד וטעם אחר לאבלנו...
אין אנו זקוקים לתנחומים - כי אין אנו משלים את עצמנו שלמוות אין שליטה על אנשינו המשתתפים בקרב. זכות היא לכל אחד מאתנו להשתתף בפועל ממש במלחמתנו על עליה, על קוממיות ועצמאות. ברכה היתה אחת מאתנו וראויה היתה לתפקידה ולשליחות שקיבלה על עצמה: פיקוד על כיתה בפעולה. והיא מילאה את תפקידה בנאמנות ובעוז, עד הסוף.
גורלה של ברכה צפוי בודאי לרבים מתוכנו, כי המלחמה עוד תימשך ותיכבד. כי זוהי מלחמה על זכות החיים ואפשרות של חיים ומלחמה כזאת תובעת גם קרבנות.
יש לנו מושגים משלנו על החיים. לא הסכמנו לחיי שלוה בשעה זאת. לא באנו על סיפוקנו בחיי חלוצים רגילים בלבד. חיפשנו ומצאנו דרך לשתף עצמנו בקטע המסוכן ביותר של החזית. יש לנו מושגים משלנו על המוות. אנו יודעים לכבד ולהעריץ זכרו של חבר שנפל בקרב בכבוד. כך אנו מתייחסים לזכרם של חברינו שנפלו בסוריה בסירת הכ"ג, לחברינו שנפלו כצנחנים מעבר לקוי האויב באירופה, לארבעה שנפלו בקרב בשרונה - וכך נתייחס גם לברכה.
כל מי שמצוי אצל "בעית החברות" בחטיבה ויודע את מאבק החברות לרכישת הזכות ללחום, שכם אל שכם עם החבר, יודע גם להעריך כל חברה הזוכה להגיע לפעולה. לא תמיד נענים מפקדינו לדרישה לשתף בנות בקרב (מנימוקים שונים - שמרניים מעיקרם). לרוב הולכות אלו המוכשרות ביותר והנאבקות בעוז על זכותן. ברכה סללה לעצמה את הדרך לפעולות בכוח רצונה העז והמשכנע, זכתה להשתתף בקרב כמפקדת כיתת הבטחה עצמאית וזכתה ליפול כלוחמת אמיצה השואפת לחיות ויודעת לשם מה היא לוחמת - המוכנה למות למען חייהם של הרבים.
עם כל הכאב, יחזק מוות כזה את כוחנו, יגביר את ליכודנו ויציל ע"י כך רבים ממוות בטוח. בזאת נתנחם כולנו, בזאת יתנחם כל איש חטיבה בעל הכרה ונכון לכל קרבן.
משטרת הטרף והבלע יודעת שכוח רב צפון בנפילתה של ברכה: כוח מוסרי ופיזי המאיים עליהם ומפחידם. על כן העלימו את קבורתה מעיני הישוב וקברוה בחשאי. למרות כל אלה, באו האלפים אל קברה.
נדע כולנו להפוך את מותה לכוח מעודד ומחזק.

י.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרה

דברי כרמלה כסה

(דברים מפי כרמלה כסה בערב שהוקדש להוצאת הספר "ברכה פולד" מאת שרי גל, בבית ההגנה ע"ש א. גולומב)

ברכה הגיעה לקבוץ גבעת חיים בשנת 1946, התיצבה במחנה הפלמ"ח אשר חבריו היוו את גרעין ג' של מכבי הצעיר, ומפקדו היה דני מס ז"ל. חברי הגרעין היו בנים ובנות צעירים ילדי הארץ, מלאי שמחת חיים האופיינית לגיל זה, ועם זאת חדורי הכרת שליחות, ותוכניות להתישבות קיבוצית בבוא העת.
ברכה הצטרפה אלינו כמ"כ ומדריכת ספורט שמושי והצטרפה אלי לאוהל המגורים. תפקידנו כמפקדות כתה היה להדריך את הבנות של המחלקה שהיוו שתי כתות, באימוני שדה, נשק וספורט שמושי.
ברכה היתה שונה מכולנו, נראה כאילו הגיעה מעולם אחר, ואכן, כך הסתבר לאחר מכן. היתה יפת תואר, היה בה משהו אריסטוקרטי, עינים כחולות כהות - כצבע הפלדה, שיער שחור, תווי פנים עדינים מחד, ומאידך שידרה רצינות כמעט תהומית, נמרצות ונחישות להצליח. שאפה לשלמות, למצוינות, היתה מאוד הישגית, ראתה בכל תפקיד קטן כגדול - אתגר. היתה קפדנית כלפי פיקודיה ומעצמה תבעה שלמות.
אופייני לה המקרה שסיפרה חנה ציזלינג שהיתה חניכה בכתה של ברכה: הכתה יצאה לאימוני ספורט שמושי. התרגיל - לטפס על באר נטושה ולקפוץ מגובה מס' מטרים. אחת הבנות נתקפה חדרה וסרבה לקפוץ, ברכה שהיתה ספורטאית מעולה, לא היתה מסוגלת להבין קושי מסוג זה, ודרשה ממנה בתוקף לקפוץ ולסיים את התרגיל. הבת ביקשה בדמעות כי תוותר לה, מחשש פן תשבור רגל, ברכה לא ויתרה. ואכן הבת קפצה לבסוף ושברה רגל. מצפונה של ברכה לא העיק עליה, תפקידה היה לתרגל את הבנות בקפיצה מגובה, וכך עשתה. את התנגדות הבת ייחסה לחולשה שלא היתה מודעת לה כלל ועיקר.
בחיי יום יום של המחנה ניסתה להיות כמו כולם, ולא צלח בידה, כמעט ולא נתפסה צוהלת, וצחקת בקול, השתוקקה לחום, והיתה אומרת: יש בכם "הסברס" משהו שאין בי, ניסתה להידמות ולהיות מעורבת בין החברה, לשחק חברמניות ונאחזה בכל תשומת לב אליה.
ידיעותה בשפות גרמנית ואנגלית, עשו עלינו רושם רב, באוהל היתה מרבה לקרוא ספרות אנגלית, ומספרת על געגועיה למוזיקה ולנגינה בפסנתר. אולם לא נידבה ידע על עברה כאילו רצתה לשכוח - למחוק את העבר, רצתה לחיות את ההווה, להשתייך - ולקחת חלק בפעולות, כמו הבנים, להיות קרבית, לשם זה אמרה התגייסתי לפלמ"ח, הרגשתי כי זה צו השעה, ואם אין צורך בי כלוחמת - אלך הביתה להמשיך בלימודים.
ואז בא הלילה הגורלי - ליל וינגט. ימים מספר קודם לכן, עבר רחש לחש במחנה כי מתוכננת פעולה. פרטים לא ידענו אולם היתה בנו נחישות לקחת חלק בפעולה זו. פנינו לדני מס, ושטחנו בפניו את בקשתינו. דני ניסה להניע אותנו ממחשבה זו באומרו כי הדבר עלול להיות מסוכן. ברכה ואף אנוכי התעקשנו מהנימוקים שהזכרתי כבר ומהעובדה כי אנו בכושר טוב ויכול נוכל למשימה. אף על פי כן לא נעתר לנו דני, אולם הבטיח כי לעת ערב יגיע יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, והוא יוועץ בו.
מרגע זה התישבנו ע"י אוהלו של דני וחיכינו ליגאל שלא אחר לבוא. לאחר דין ודברים איתנו, ועם דני, נתן את אישורו. היינו מאושרות וגאות, הנה אנו יוצאות לפעולה של ממש שכה חיכינו לה, לא היה בליבנו פחד או חשש, עסקנו בסידורים אחרונים והתפזרנו כל אחת לדרכה. היא לאזור מרמורק, אני מול "שרונה" דאז, עם כיתה של עולים מתורכיה אשר מפקד המחלקה היה דני דגן שנהרג לאחר מכן בפעולה אחרת.
היום זה נראה פאטטי, כי תפקידנו היה למנוע מהמשורינים הבריטים לצאת משער שרונה לכיוון חוף הים, במידה ותתגלה האניה, ואכן כך קרה, ורק הודות לקור רוחו של דגן שלא פתחנו באש עם צאת המשורינים, לא נפגע איש מכוחותינו.
המשך הסיפור ידוע, באותו לילה לא ידענו את גודל האסון, אבל תחושת כישלון ריחפה באויר. עם בוקר קראנו על נפילתה של ברכה מידי כדור של חייל בריטי. מותה השרה עלינו הלם ואבל כבד פשט בשורותינו ובישוב כולו.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח