פקודת הנסיגה בקרב מלכיה הראשון

דן לנר, המפקד במקום, עשה כל מאמץ לעודד את לוחמיו שלא להישבר, אך בשעות הצהריים נאלץ לתת פקודת נסיגה.
דן לנר, המפקד במקום, עשה כל מאמץ לעודד את לוחמיו שלא להישבר, אך בשעות הצהריים נאלץ לתת פקודת נסיגה. הנסיגה התבצעה תחת אש, בחיפוי פלוגתו של אסף שמחוני, כאשר הנסוגים נושאים עימם את פצועיהם ואת נישקם. מחלקה אחת בפיקודו של 'גנדי' - הכשרת מעוז, נותרה בשטח על 'משלט העץ' כדי לחפות על הנסיגה. חלק מן ההרוגים נאלצו להשאיר בשטח.
הוקמה תחנה מיוחדת לעזרה רפואית, בראשה עמד פרופ' בורנשטיין, רופא צבאי בצבא ארה"ב, שטיפל, בפצועים - חבש ואף ניתח פצועים בשדה, ודאג להעברתם המסודרת לבתי-חולים בעורף. בכך הציל חייהם של מספר לוחמים.
כאשר הגיע הכוח הנסוג לרמות-נפתלי הסתבר כי לא נמסרה הודעה לאנשי המושב על האפשרות שיצטרכו לשמש כתאג"ד ובמקום לא נמצא מלאי מספיק של חומרי-חבישה ותרופות למספר כה גדול של נפגעים (25 הרוגים ומעל ל- 100 פצועים). כאשר הגיעו הפלוגות הנסוגות לרכס רמות-נפתלי, הן צורפו למסגרת אחת וניתן להן השם 'אוד' - צירוף האותיות א' ו-ד', וגם איזכור ל"אוד מוצל מאש".
יום הקרב התבצע בתנאים קשים במיוחד: יום חם במיוחד; מחסור במים; מחסור בתחמושת; רוב כלי הנשק היו קלים; לא ניתן היה להעביר אספקה לכוח; לא היו צירי תנועה אלטרנטיביים; 120 מתוך 400 לוחמים נפגעו.
למרות הכישלון בקרב, השיגה המערכה הישג חשוב: הכוחות הערביים בגיזרה נאלצו להקציב לעצמם זמן להתארגנות ואיבדו את תנופת ההסתערות. בכך נכשלה למעשה הפלישה הלבנונית הצפויה לכיוון עמק החולה.

נפלו בקרבות: אריה אגיר; משה אלנקווה; בנימין בן-ציון; אברהם גור; שלמה דסואר; דוד זלצר; יצחק טולידאנו; משה טיכו; יוחנן יעקובי; הלל כנעני; יעקב לייזר; מנחם נימקובסקי; אליהו סטורמצ'ה; יהודה סלומון; אברהם פירסטנברג; אריה פאוקר; יששכר פסטרנק; נחום צוקרמן; חיים קופילביץ; שמעון קנבל; שלמה קרייר; חלוציאל רודוי; אסף רוזנבלום; דב רייניס; משה שעיו;