הגדוד השני

ראשיתו של הגדוד השני בשנת 1945. מטה הפלמ"ח רכז את הפלוגות במסגרות של ארבעה גדודים. בגדוד השני רוכזו שלוש פלוגות: ב', ה', ח' ויחידת הרזרבה הירושלמית. עד לסוף חודש נובמבר 1947, שימשו בתפקיד מפקד הגדוד; פנחס וינשטיין, זאב גלר ויצחק רבין.
בחודש אוגוסט 1947, במסגרת פקודת הנגב הועברה האחריות ל"נפת הנגב" מפיקוד ה"הגנה" למטה הפלמ"ח וכוחות מהגדוד השני הועברו לגזרה. למפקד מונה משה נצר והגדוד הכיל אז שתי פלוגות: פלוגה ב' ופלוגה ה'. לאחר תקופת לחימה אינטנסיבית במרחבי הנגב, עלו אנשי הגדוד בחודש אוגוסט 1948, להתארגנות בצפון ולאחר מכן הועבר הגדוד תחת כנפיה של חטיבת יפתח.
ראשיתו של הגדוד השני בשנת 1945. מטה הפלמ"ח רכז את הפלוגות במסגרות של ארבעה גדודים. תחת מסגרת הגדוד רוכזו שלוש פלוגות: ב', ה', ח' ויחידת הרזרבה הירושלמית. עד לסוף חודש נובמבר 1947, שימשו בתפקיד מפקד הגדוד: פנחס וינשטיין, זאב גלר ויצחק רבין.
בחודש אוגוסט 1947, במסגרת פקודת הנגב הועברה האחריות ל"נפת הנגב" מפיקוד ה"הגנה" למטה הפלמ"ח שהטיל את הפיקוד בנפה על משה בֶּרֶכמָן. הכוחות בנפה כללו גם את פלוגה י"ב, אליה השתייכו אנשי 'הרזרבה' שנשלחו לנגב והועסקו באבטחת קו המים, ליווי שיירות והגנה על היישובים היהודיים במרחה הנגב. משימות אלה התבצעו בתקופה בה עדיין הייתה המשטרה הבריטית אחראית לאבטחת שלומם של התושבים (יהודים וערבים). רובם של אנשי פלוגה י"ב "גויסו" למשטרת הישובים העברית, לבשו מדי 'נוטרים' ונשאו כלי נשק לגליים. במסגרת משטרת הישובים העברית הופעלו משמרות ניידים (מ"נים).
בד בבד עם מינויו של משה נצר למפקד הגדוד בנובמבר 1947, הוחלט להעביר את הגדוד לנגב, מטה הגדוד היה בקיבוץ ניר-עם. במסגרת תפקידו, היה משה נצר אחראי גם על יישובי הנגב. משה ברכמן מונה לסגנו ודוד ניב ("ביבי") לקצין המבצעים. מאחר שפלוגה ח' הושארה באזור ירושלים, עבר הגדוד השני לנגב בהרכב של 2 פלוגות בלבד. פלוגה ה', בפיקודו של גרשון דובמבוים ("דבמבם") פוזרה ביישובי הנגב הצפוני. פלוגה ב', בפיקודו של נמרוד לוויטה, ביישובי הנגב הדרומי. עם התגברות מעשי האיבה של האוכלוסייה הערבית המקומית, קיבל הגדוד כתגבורת מקרב הרזרבה החיפאית ועמק יזרעאל, את מחלקת "חיות הנגב" בפיקודו של שמחה שילוני. הצטרפותם של ארגון "האחים המוסלמיים" למאבק הגביר את עצמת ההתנכלויות ליישובים היהודיים בנגב. התפתחויות אלה והצורך להיערך לקראת פלישת הצבא המצרי הביאו להחלטת מטה הפלמ"ח למנות את נחום שריג ("סרגיי") למפקד כוחות הפלמ"ח בנגב ובמקביל להחלטה על הקמתן של שלוש מסגרות גדודיות נוספות. הקמתם של שני גדודים, השמיני והתשיעי - גרמו לדלדול משמעותי בכוחו וביכולתו של הגדוד השני הוותיק. פלוגה ב' הוצאה מהגדוד כדי להקים את הגדוד השמיני ויחידת 'חיות הנגב', צורפה ליחידת הפשיטה שעל בסיסם קם הגדוד התשיעי. לאחר הקמתו של הגדוד השמיני, נותר הגדוד השני הוותיק עם מסגרות פלוגתיות מדולדלות, אולם הוא המשיך במשימות אבטחת קו המים, ליווי ואבטחת שיירות אספקה וחומרי ביצורים ליישובי הנגב וסיוע יום- יומי לקיום שגרת-חיים במרחב הנגב. בנסיבות אלה נאלץ הגדוד השני לפעול במסגרות קטנות של חוליות וכיתות. מידי יום ולילה יצאו לוחמי הגדוד לפעולות חבלה, מיקוש, אבטחה ופגיעה בתחבורה הערבית. היו אלה סיירי הגדוד השני שאיתרו ופתחו את נתיב 'שיירות הרגלים' שבמשך חודשים רבים שימש ציר עקרי לחציית 'רצועת הניתוק' [לשני הכיוונים]. כוחות מהגדוד השני השתתפו באורח פעיל בהגנת הקיבוצים שעמדו בקו החזית מול הצבא המצרי הסדיר [כפר-דרום, יד-מרדכי, בארות-יצחק]. ערב פלישת הצבא המצרי הסדיר, תקפו והשתלטו לוחמי הגדוד השני את הכפרים ברייר, חוליקאת וכאוכבה. מבצע "אברהם" היה הניסיון ליצור 'ראש-גשר' לקיומה של דרך מהנגב לדרום הארץ, מבצע שהיה פרי תכנון וביצוע של לוחמי הגדוד השני.
בסוף חודש אוגוסט 1948, לאחר עשרה חודשי לחימה, בחלקן, בתנאי מצור ולאחר שלגדוד היו נפגעים רבים, יצאו חיילי הגדוד השני, יחד עם לוחמי חטיבת "הנגב" כולה למנוחה והתארגנות במחנה באר-יעקב. בגדוד נותר רק שלד פיקודי.
חודש לאחר מכן, צורף הגדוד השני, שכונה אז "גדוד הנגב הצפוני", לחטיבת "יפתח". בכך, סיים ראשון גדודי הפלמ"ח בנגב את הקשר עם מרחבי הנגב ויישוביו. במרוצת החודשים הבאים, צורפו לגדוד חיילים מקרב העולים החדשים אולם ללחימה לא חזר. לאחר שהסתיים מבצע "יואב" עברה חטיבת "יפתח" לחזית הצפון. הגדוד השני התמקם במחנה מנסוּרָה [ליד יוקנעם]. בחודש מאי 1949 פורק הגדוד השני.