דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט אילון (רוזנהק) גדעון ז"ל

בן ברוריה ואברהם
נולד בחיפה, ישראל
בו' אייר תרפ"ח, 26/4/1928
גוייס ב-9/1946
שרת בפלמ"ח - חטיבת יפתח
יחידות: הגדוד השלישי, פל' ג', חטיבת יפתח
בהכשרת אשדות יעקב "עמל", 1946-1948
תפקיד: מפקד כיתה - מ"כ
נפל בקרב במיבצע יפתח
במלחמת העצמאות
בי"ט ניסן תש"ח, 28/4/1948
מקום נפילה: צפת
נקבר בצפת
בן 20 בנפלו

קורות חיים

גדעון בן ד"ר אברהם וברוריה. נולד ביום ו' באייר תרפ"ח בחיפה. למד בבית-ספר עממי ובבית-הספר הריאלי בחיפה וגם למד נגינת כינור במכון למוסיקה וגילה הרבה רגש ויכולת בהופעותיו בקונצרטים של התלמידים.
כמדריך בתנועת הנוער נתגלתה בו נטיה לעבודה חינוכית ואחרי גמרו כיתה ז' בבית-הספר הריאלי העבירהו אביו למכינה של בית-המדרש למורים בירושלים. שם המשיך ללמוד גם בקונסרבטוריון.
אחרי שנה דחה את המשך לימודיו "לזמנים טובים יותר" ויצא להכשרה מגויסת של הפלמ"ח לאשדות-יעקב. תוך אימוניו התערה גם בעבודות המשק והשתתף ככנר בתזמורת משקי עמק הירדן.
משהחלה מלחמת-השחרור נשלח לקורס מ"כ וכשחזר התגלה כמפקד מחונן בתבונה, באומץ ובכוח-התמדה רב.
השתתף בפעולות שיבוש התחבורה הערבית בעמק הירדן ובמעשי פיצוץ וחבלה בכפרים שאיכסנו כנופיות ואנשי-צבא מסתננים מעבר לגבולות. בסוף חורף תש"ח נשלח עם גדודו להרי הגליל העליון בסביבות צפת. השתתף בראש כיתת פלוגתו (פלמ"ח) בפשיטה על סאסא, שמוטטה את רוח האויב, בהגנה על עין-זיתים כמפקד המקום, בכיבוש המשלט שהבטיח את הקשר עם צפת וחילץ את עין-זיתים מן המצור.
בלילה שלאחר צאת הבריטים מצפת ולאחר שמסרו את כל נקודות-המפתח לערבים, הבקיע דרך לצפת בראש מחלקה בת 40 איש. חיזק את רוח המגינים המקומיים. פוצץ עמדות אויב, כבש עמדות על גבול האזור הערבי והחזיק בהן על אף הפגזת האויב כדי לעשותן בסיסים לכיבושים נוספים. היה למופת לחבריו-פקודיו באומץ ובנכונות להקרבה עצמית ולנשיאה בעול הקשיים והתלאות אף למעלה מתפקידו, קור-הרוח ושיקול-הדעת שבהתנהגותו נסכו בטחון בלב חבריו.
באחת ההתקפות של הערבים על גבולו הדרומי של הרובע היהודי תפס עמדה קדמית ביותר, עלה על גגו החשוף של בית, כדי לכוון בדייקנות את אש תת-המקלע שבידו כלפי התוקפים.
הודות לגבורה שלו ושל חבריו נהדפה ההתקפה, אך הוא נפגע בכדור אויב בעינו ונפל ביום י"ט בניסן תש"ח (28.4.1948).
למחרת נקבר בצפת.
לזכרו חובר שיר "נער נפל בגליל" (מלים: שלמה קודש, מוסיקה: משה ביק) והוקם בית-תרבות בצפת (על-ידי המשפחה, המדור להנחלת הלשון ו"הדסה לנוער"); הבית נקרא "בית גדעון".

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רצוני שלא יישכח - אבא

רצוני שלא יישכח...
מאז האסון לא סרה דמותו החביבה של גדעון מנגד עיני. ביום ובלילה הנני רואה אותו לפני, במצבים שונים ובגילאים שונים.
לא יכולתי לשבת ולרשום מהרהורי. אמרתי: יעבור זמן- אולי יקל לי. היום, 4 חדשים כמעט אחר נפלו, הנני רואה, כי הכאב הולך ומעמיק, הפצע ממאיר, עד עולם לא אוכל להסיח את הדעת מהאסון ולנצח יחיה בלבי ובלב הקרובים לו.
בראשית פברואר חזר גדעון הביתה, מקורס למ"כ. היה עליז, מלא כוח-חיים.
תמיד היה ממעיט בדיבורו, לא היה גלוי-לב ובשיחותיו אתנו היה נוגע, כאילו, בשטח העליון של חוויותיו.
הפעם היה חביב מאוד, התרפק עלינו והירבה לספר על החיים בקורס. ההיה זה רגש מתחת להכרה, שלא נוסיף לראותו?
רק יום אחד היה בבית, אולם כמה חיים ואור הביא אתו ביום זה! לא שבעתי משמוע את סיפוריו על חייו במחנה.
צריך היה להישאר עד יום ב', אך בצהרי יום-שבת באה מ. עם עוד חברה וחטפו אותו, עם חפציו, אל המשוריין, לצפת. פרידה קצרה- ומי יכול היה לשער כי לנצח?
נצנצנה תקוה קלה, אולי אזכה לראות את גדעון לחג-הפסח. איני זוכר אף ליל-סדר אחד שלא יהיה אתנו. אשתקד נסעתי עם נירה אחותו לבקרו, בראשית פגרת הפסח. כמה היה גדעון שופע מרץ! ביקרנו במדגה, מקום עבודתו, טיילנו על פני הבריכות. נדמה היה לי, כי אמנם מצא בקיבוץ את תיקונו. ההסתגרות הפנימית, שהיתה נכרת בו זה שנים- כאילו פסקה, החיוך לא סר מעל שפתיו.
כל המשפחה היתה באשדות-יעקב ל"סדר". לא התערב בינינו. היתה בו, בגדעון, לפעמים, איזו מגמה לשמור על המרחק בינו לבינינו. היה רושם:"אתם בגילכם אינכם יכולים להבין אותי". ובאמת לא יכולנו להבינו. נער מזניח את כל האפשרויות והסיכויים לעתיד, שנותן לו בית-אבא והולך לחיים קשים, לעבודה מפרכת! יש בזה ידו של שר-ישראל, שהקים לנו, בדורנו, צעירים כאלה, העושים חייהם קודש לאומה ולארץ.
כ' בניסן, יום אחרון של חוה"מ. ידיעה קצרה:"התקפה קשה של הערבים על צפת, ההתקפה נהדפה. אבדות קשות לערבים. שנים ממגינינו נפלו".
שנים נפלו!... האם גדעון בין הנופלים? לא יתכן, ואולי? הנני משתדל לגרש את המחשבות והן חוזרות. עוד מעט ויחול יום-הולדתו ה-20. חיברנו נוסח של ברכה ל"קול ההגנה" בחיפה, להעבירו לצפת, בצירוף בקשה לנגן לו קטע מהסימפוניה הספרדית ללאלו.
מי יכול היה להעלות על הדעת, כי אותה שעה כבר ארב לו המוות ובזמן מסירת הבקשה כבר לא היה בחיים?!
ב-1 למאי ביקרונו מכרים וגם ידידנו ב. הוא דיבר על נכונות ההורים לכל שמועה רעה ועל הצורך בעצבים חזקים לקראת כל אסון. דבריו נראו לי נכונים, אך לא נוגעים בנו נגיעה ישירה.
כי יש אפשרות כזו של אסון- היה ממני והלאה. לגדעון לא יקרה כל אסון! הוא מתון, שקט, זהיר ואחראי...
אך הנה למחרתו באה אלי ברוריה עם חברים. ובפני ברוריה הכרתי כי קרה משהו איום...
היא מסרה לי את הבשורה העצובה, כי גדעון איננו. מאז אין רגע ואין שעה שלא ארגיש:"אין גדעון".
לילות נדודים, ימים ארוכים ומלאי פחד: כיצד אוכל לחיות בדירה, בבית הזה? כל פינה בחצר ובבית הרי מזכירה לי את גדעון. כמה עבודה השקיע ביישור החצר, לפני שנתיים. גדעון הציע לעשות את העבודה, עבד ימים מספר, מבוקר עד ערב, חפר והוריד את האדמה בסלים.
בחדשי יולי ואוגוסט, כשהאנגלים שמו מצור על הישוב וכל המנהיגים הושמו במחנת-רחכוז, גדלה ההתרגשות בישוב, ביחוד בין הנוער. ואז התבוננתי בו. חששתי להתפרצות מסוכנת. מי יודע מה עלול לעשות בחור בן 18?
והנה עלה רעיון במוחי - להעסיקו, להסיח את דעתו וליטול ממנו את חריפותם של המאורעות. חידשנו את הצבע בכניסה ובחדר. באיזה כשרון והתמדה ביצע עבודה זו!
כיצד אוכל לבוא הביתה?...
המחשבות אינן פוסקות: הנה מצלמתו של גדעון! המתנה היחידה שיכולתי לתת לו. לא היו לו כל צרכים אחרים. מילדותו התרחק מכל מותרות. לא היו לו כל תשוקות לדברי-חפץ נאים כלנערים אחרים בגילו.
קמתי ממחלתי. היא טרם עברה, אולם מה לי מחלה. ממנה אירפא, אך הפצע שבלב אין לו תקנה עולמית.
באים אלי אנשים לבקרני ולנחמני. כמה קשים עלי ביקורים אלה! כמה קשה להיות אוביקט של רחמים וצער! לא, מעולם לא היתה לי הרגשה כזו.
נוח לי לראות כיצד הרבה אנשים עוברים על פני וכאילו אינם רואים אותי.
עבדתי בבית-הספר עבודה קדחתנית- עבודה מבריאה, מסיחה את הדעת , משכיחה את האסון. הקשה מכל מסיבת סיום: הרי לא מזמן השתתפתי במסיבת-הסיום של גדעון- ועכשיו? הנני מפחד מפני החופש, אני מרגיש שאני הולך לקראת ריקנות נפשית.
גדעון היקר, איני שוכח אותך אף לשעה, הנני רואה אותך בכל פינה, זכרך אינו מש מלבי.
שוב ושוב הנני קורא את מכתביו ומכתבי חברים עליו ורואה עד כמה לא הכרנוהו. כמה היה משכמו ומעלה מאתנו. בטחונו, מסירותו לחבריו, נכונותו להקרבה עצמית- לא היו של נער רגיל.
שנה עברה. שוב נגולה לפני הפרשה- פרשת האסון ופרשת הגבורה. הכל חי לפני: הסבל, היאוש של הלוחמים, מעטים נגד רבים. שוב עמדה לפני תמונת צפת הנצורה: יהודיה מעטים וחלשים והערבים שבעים ובטוחים בנצחונם. יהודים עומדים מול טבח - והנה מופיע קומץ של נערים גאים ומציל את הישוב האומלל מכליון.
הנער המחוספס, השתקן, מופיע בכל הדרו: עשוי לבל חת, "אין נסיגה" - עד מה זקוקה הארץ לנערים כמוהו?!
מיומן אבא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

המפקד

המפקד
אינני יודע אם יש יותר ניחומים ממסכת חייו האחרונה. משסיים את חופשתו לאחר קורס מפקדי כיתות בא מיד לצפת ובבת-אחת נרתם בעול הקשה של אחריות גורלית, בעין-זיתים הנתונה במצור קשה, בפעולה הידועה על הכפר הערבי סאסא השוכן בלב העורף הערבי, בפיצוץ גשר מירון, בכיבוש, שצוין כמוצלח ביותר, של משלט עין-זיתים מידי הערבים, ולאחרונה בחזית "סטלינגרד" של צפת העומדת על נפשה. אני זוכר אותו, בבהירות, כמפקד טוב. בפעם הראשונה כשיצאתי תחחת פיקודו להבטחת דרכה של השיירה הראשונה לעין-זיתים, היינו כולנו רעננים עדיין, חסרי תחושות עבר של קרב ואש ויראים מקול שריקת הכדור. זכורים לי יפה הרגעים הקשים כשנתקלה השיירה במחסום-אבנים גדול ומפקדה לא פתח בכל פעולה שהיא. ראיתי את גדעון קופץ ממקומו, רץ בדרך העפר הגלויה לאש האויב, שוכב מאחורי המחסום ומתחיל לפרקו בלי לשים לב לכדורים המתנפצים באבני המחסום. השיירה עברה. הוא קנה את אמונו המלא בעיני פקודיו כמפקד אחראי, נבון וזהיר, וכחבר נאמן.
במרוצת הימים הפך להיות למפקד הנערץ ביותר בינינו.
גאוותנו היתה עליו, כי הוא צמח יחד אתנו וראינו בו פאר מפקדיה של ההכשרה. הוא היה לאב לנו, סובב בין העמדות ומביא אוכל ומים, מספר חדשות ומתבדח או מביע השערה נבונה על המצב.
... יצאנו בערב-שבת מבסיסנו חמושים ועמוסים. שוב הייתי טוראי בכיתתו של גדעון. בטחונו לא עזבו. היה עלינו לעשות דרכו בקרבת הכפר הערבי עין-זיתון, שעה שהשחר התחיל כבר להפציע. ההליכה היתה מהירה מאוד ואני נשאתי על גבי תרמיל של חומר-נפץ. כרגיל, אין מפקדים נושאים כל משא, כדי שיהיו מוכשרים הכשר מלא לפיקוד. והנה, במקום מסוכן ביותר, נקרעו אצלי רצועות התרמיל. נאלצתי, איפוא, לשאתו בשתי ידי על חזי. קראתי לגדעון והוא ציווני לא להרפות מן החומר. המשכתי ללכת ועמדתי לקרוס תחת המשא. אז ניגש אלי, נטל את התרמיל ונשאו בעצמו עד לצפת. ברי היה לי, כי רק מפקד וחבר כגדעון היה יכול לפעול כך.
בפעולה אחת סיירנו את הבתים ההרוסים ואת תלי החרבות שבשטח ההפקר. לפני סיום הסיור נכנסנו- גדעון, אני ועוד חבר, לבית אחד הרחוק 20 מ' מעמדה ערבית. לא היינו רגילים לקרבה כזו אל האויב. פקד גדעון על שנינו לחפות עליו בצאתו אל מול העמדה הערבית, ופתאום אני שומע רעש גלגול אבנים. ראיתי ראש, אחר צעדים מתרחקים ופיצוץ חזק. הרעפים נפלו ונמצאנו בתוך אבק. חששנו להסתערות ויותר מזה לגורלו של גדעון שיצא. אך מיד חשתי את מגע כף-ידו על גבי. הוא חזר שלם. שיערתי, כי ימהר לפקוד עלינו לצאת מבית זה, אך הוא אומר:"אין נסיגה!" והשתכנענו.
... היה זה בצהרי יום אפרורי. גשם ירד לסירוגין ועננים נמוכים הכבידו על הראיה. האויב ניסה לפרוץ, להסתער ולהרוס את עמדותינו. פעמים עלו אנשיו על מוקשים ונהרגו. לכל אורך הגיזרה היו ניסיונות-פריצה. גדעון יצא עם חבר לעמדה לבחון את היערכות האויב וכדור פגע בו.
... כולנו עוד נחוש ברוחו הטובה, בדאגתו לשלום פקודיו, נזכור את חיוכיו הרחבים ואת סנטרו העקשני, שתמיד-תמיד נסכו בנו בטחון וגירשו כל פחד מן הלב.
פעלו היה לסמל. מעשיו ומלחמתו - למופת. גדעון הורה לנו כיצד להלחם, כיצד לשקול בתבונה, כיצד להיות אדם.
שמריה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

המנגן בכינור

המנגן בכינור
המורה לכינור של גדעון, בזמן למדו בירושלים כותב:"מהרגע הראשון חיבבתיו. היה בעל כשרון מוסיקלי. אולם לא יכולתי לשכנעו כי ינגן לפני הקהל. היה רגיל לענות, שזה יעשה לפני חבריו בקיבוץ. היתה בזה כוונתו - לפעול ולעשות למען החיים המוסיקליים בקיבוץ".
גדעון היה שקדן, עבד על כל יצירה ולטשה וחזר ועיבדה. מעולם לא נחה דעתו מביצוע יצירה ועמל על העמקתה עדות ליחסו הרציני למוסיקה היתה התמסרותו למוסיקה הקמרית. תמיד מצא לו חברים לנגינה בצוותא והיה מכריח אותם לנגן מוסיקה רצינית, שקטה, חסרת אפקטים ועמוקה. מוסיקה כזו ביטאה את אופיו. מוסיקה שבאה ממעמקים, אפית ושלווה. כשהיה מנגן - כמשמש בקודש היה.
גם כשהיה מגויס, לא נלאה ממאמצים להמשיך בניצול כל רגע פנוי לנגינה. הוא נשא את כנורו עמו לקורסים, לבסיסים ולא הרפה ממנו. הכין את עצמו להיות מהנושאים את עול פיתוח המוסיקה בקיבוצים על שכמו ולא התכוון להלך בגדולות. והנה באמצע חייו נפסקה שירה זכה וטהורה זו...
ז-.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.