ונזכור את כולם

טוראי רייניס דב "ברל'ה" ז"ל

בן רוחמה ודוד
נולד ברומניה
בכ"ב שבט תר"צ, 2/2/1930
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת מעוז א', 1945-1947
נפל בקרב במיבצע יפתח
בו' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: מלכיה
נקבר בקיבוץ מעוז חיים
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן דוד ורוחמה. נולד ב-20.2.1930 ברומניה. המשפחה עלתה לארץ בעודנו תינוק.
כבר בימי ילדותו התבלט באפיו שהתקומם נגד כל עוול, והוכיח על פניו קבלן בנין אחד על שניצל את פועליו וסירב לבקש סליחה כפי שנצטווה על-ידי מנהל בית-הספר. תכונה זו נשארה אפיינית לו כל ימיו והתבלטה ביחסיו החברתיים במשק ובהגנה.
משסיים כיתה ח' עבר ללמוד בבית-הספר המקצועי בחיפה. מצב המשפחה הדחוק אילצהו כבר בגיל צעיר לצאת לעבודה. עבד במוסך כמכונאי ובחברת החשמל. מנעוריו חבר "המחנות העולים". מגיל 15 - מדריך. חבר הגדנ"ע.
בן 14 היה, כשהצטרף להחזקת ביריה שעל יד צפת. אחרי שכולם חזרו הביתה, נשאר עם עוד שני נערים ולשאלת אביו, מדוע נשאר, ענה:"לא נסעתי הנה לטייל אלא להבטיח את המקום וכל עוד איננו בטוחים, שהכל בסדר לא אחזור. מסור לאמא שלא תדאג לי."
בן 17 שנה יצא להכשרה מגוייסת בפלמ"ח והשתייך להכשרת מעוז-חיים, במסגרת הגדוד הראשון. היה מסור וקשור אל חבריו ומילא תפקידים אחראיים. מכתביו למשפחתו היו רצופים אהבה ודאגה להם. כשאחיו הצעיר התחיל לעבוד כתב לו ברל'ה מכתב הדרכה ועצה, כאח גדול למוד נסיון.
נלחם ביחד עם חברי הכשרתו בקרבות משמר העמק ובגליל. כשנפרד מאביו בפעם האחרונה בחול המועד פסח (תש"ח) החל לבכות באומרו: "הפעם קשה לי לעזוב אתכם. אתה נראה לא טוב, אמא הזדקנה, ואני מלא דאגה לכם".
ב-13 במאי כתב למשפחתו:"אבא, אמא, היו חזקים. אנו על סף הנצחון. על הפלוגה, יחד עם הפלוגות האחרות בגדוד הראשון של הפלמ"ח, הוטל עם הכרזת המדינה לכבוש את מלכיה ומוצביה, על גבול הלבנון, כדי למנוע את פלישת הצבא הלבנוני לישראל, ביום הראשון להקמתה.
בשלביו הראשונים עלה הקרב יפה, עד הבוקר נפלו מלכיה וקדש. אולם האויב הלבנוני הפעיל את מיטב כוחותיו הסדירים ואת נשקו החדיש ועבר להתקפת נגד אדירה. רבים היו הנפגעים בגדוד. במחלקה המחפה האחרונה היה ברל'ה. על גבעה ניהלה המחלקה המבודדת קרב קשה - קרב גבורה.
בצוות המקלע נהרג מספר אחד לפני הצהריים. ברל'ה השכיב אותו בצד. הוא לא קרא לעזרה. הוא ידע שאין מניין לקבל אותה. הוא הפעיל את הברן כל היום הארוך הזה. אחרי הצהריים נפצע משני צרורות ארוכים ברגליו. רגליו התרסקו. הברן המשיך לפעול כרגיל, ירק אש לעבר המסתערים, מגונן על שרידי המחלקה. בלילה הגיע אליו רץ וצעק לו: "ברל'ה, נסוגים, בוא!" ברל'ה השיב: "אני לא יכול, נגמרו לי שתי הרגליים, אין לי במה לסגת, אבל אמשיך לחפות עליכם!" ושעה ארוכה שמעו חבריו הנסוגים את טרטור המקלע שלו. לאחר כחודש כאשר כבשו בחזרה את מלכיה, מצאו את גוויתו על הגבעה. נפל ב-15.5.1948 נקבר שם.
ב-18.11.1948 הועברה גופתו למנוחת עולמים בקבר אחים במעוז חיים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

ברל'ה בני

כל ילד אהוב ויקר לאמו, אבל אני בתור אם נלחמתי קשה. לפני שברל'ה נולד מתו עלי שתי בנותי. נאלצתי לעזוב את הארץ. ברל'ה נולד בבסרביה, בחדר קטן, בלי רופא ובלי מילדת. כשהיה בן חודשיים חזרתי אתו ארצה. הוא היה חמוד והתפתח יפה, ואני בתור אם הייתי כל הזמן בפחד. נולד לי בן שני, ולברל'ה אח. שניהם היו נחמדים ולאשרי לא היה גבול.
עוד בגיל רך גילה ברל'ה אופי חזק. בגלל עונש בלתי צודק הפסיק לבקר בגן הילדים. בגיל בית הספר התחיל לחלות ונאלצנו לעזוב את שכונת נוה שאנן ולרדת להדר כרמל. הוא היה תלמיד גימנסיה ביאליק וחיש מהר התחבב על חבריו ומוריו. כשמצב בריאותו הוטב חזרנו לנוה שאנן. עד גיל שמונה לא יצא ממחלות. עבר ניתוח בעיניו למנוע סכנת עיוורון. רגליו היו שבורות. עשיתי הכל והצלתיו מכל מחלותיו ותלאותיו.
כשהתבגר התחיל להדריך ילדים בתנועת מחנות העולים. שמו הלך לפניו בחברת הילדים בנוה שאנן. מדי פעם בפעם היו באים אלי בבקשה להשפיע על ברל'ה שיקבלם לקבוצתו. וכמה נחמד היה כאשר אמר לי:"אמא, את יודעת שאנו נגד פרוטקציה". שעותי המאושרות ביותר היו כשברל'ה שכב על הספה לידי ושוחח עמי עד שנרדם.
בכדי שילדי יוכלו להמשיך בבית הספר התחלתי לעבוד במטבח הפועלים אבל ברל'ה לא יכול להשלים שאמא תעבוד קשה. הוא מפסיק את לימודיו בבית הספר, מתחיל לעבוד וממשיך ללמוד בשיעורי ערב, כשהחליט לצאת להכשרה היה זה מאוד קשה בשבילי אבל השלמתי ביודעי כי הוא מאושר בכך. קבלתי סיפוק רב ממכתביו. מה טוב היה לי בכל יום שישי כששלחתי חבילה לברל'ה. כאשר בא לחופשה הביתה וראה שינוי באמא נצבט ליבו והבטיח לי ולעצמו:"רניק לא יעזוב את הבית, הוא מוכרח להשאר ולעזור לכם".
ברל'ה התלהב מקבוץ מעוז חיים ומקבל האורחים הנאה של המשק. כל הזמן חלם שאני אבוא אליו למשק. במכתבו האחרון מראש פינה בקש אותנו להיות חזקים. לא תארתי לעצמי שאחזיק מעמד, ולבסוף... זכרונות, אך זכרונות טובים מברל'ה.
אמו

מתוך "חברינו שנפלו" בהוצאת חברת החשמל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לדמותו

את ברל'ה רייניס הכרתי מגיל כניסתו לבית הספר העממי. היה ילד בן שש, בעל לחיים אדומות, פנים עגולים, ועינים גדולות ופקוחות. בית הוריו סמוך למעוני, ויכולתי לראות בהתפתחותו במשך השנים. בילדותו הדאיג את הוריו בהצטננויותיו התכופות. אחר התגבר על חלייו והיה עלם גבוה וחסון, הדומה במראהו החיצוני בהליכותיו ובאהבתו את העבודה לאביו - חלוץ מראשוני העליה השלישית.
זוכרני חגיגת הבר מצוה של ברל'ה ושמחת ההורים שזכו לכך. ברל'ה לומד מקצוע , עובד ועוזר לאביו בשיפור הבית והחצר ובשתילת עצים. וכל זה מתוך שמחת יצירה. הוא מדריך בתנועה. הילדים מקיפים אותו והולכים אחריו באשר ילך. הוא דואג להם בדומה לדאגת הוריו אליו. תמיד נכון לעזור לצעיר ולמבוגר כאחד.
והנה גדל דב, וככל חבריו הולך גם הוא לאשר קוראת לו חובתו לעמו ולמולדתו. רק מן הצד שומעים אנו על הקרבות הרבים שהשתתף בהם. הוא מתבגר בסערת הימים. אולם כשבא הביתה לימי נופש מעטים לא התגלה כחייל אלא כבן אוהב, רך וענוג, מלא דאגה לאביו לאמו ולאחיו. גם אתי נפגש מדי פעם בפעם. היה חביב ויקר, פשוט וחברי, ויחד עם זה כה מנומס. נתן ביטוי לרגשותיו לא במלים אלא בלחיצת יד ומבט עינו. ומדי פגשי בו הייתי מתפלל בלבי:"יעבור נא בשלום את כל הסכנות וישוב אל הוריו בריא!..."
יום אחד נקראתי פתאום לבית הוריו. הרגשתי כי באה הרעה. הרגלים מסרבות ללכת, כי איך אשא פני אל אביו ואל אמו? אולם מחובתי ללכת. הלכתי וראיתי כי לגבורת הבן תשווה רק גבורת ההורים השכולים באבידתם שאין לה שילומים.
אברהם קפלן, נוה שאנן

מתוך "חברינו שנפלו" בהוצאת חברת החשמל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח