דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי קוטיק מיכאל ז"ל

בן נחמה ושמעון
נולד בצפת
בכ"ו טבת תרפ"ט, 8/1/1929
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים"
בהכשרת בית השיטה, 1947-1949
נפל בקרב במיבצע יבוסי
בי"ד ניסן תש"ח, 23/4/1948
מקום נפילה: נבי סמואל
נקבר בקרית ענבים
בן 19 בנפלו

קורות חיים

קוטיק מיכאל בן שמעון ונחמה. נולד ב-8.1.1929 בצפת. לפי מסורת משפחתית מתיחסת המשפחה לבית דויד. מיכאל סיים בהצטיינות את בית-הספר העממי בקרית-חיים ואת מחזור כ"ח של בית-הספר הריאלי בחיפה. ספורטאי מצוין, שחיין ואגרופן.
השתתף בתחרות-ההתאגרפות הראשונה של בתי-הספר התיכוניים ויצא כמנצח. היה מדריך חג"ם ומדריך בסניף "הנוער העובד" בקרית-חיים. אהב שירה והרבה לשיר עם חניכיו ולחנכם להבנה מוסיקלית. בעל חוש וכשרון מוסיקליים. חיבר פזמונים ו"אופרטות". ב-1947 התגייס לפלמ"ח, להכשרת גבת- בית-השיטה. עם פרוץ מלחמת-השחרור סיים קורס חובשים ונשלח לקרית-ענבים ומעלה-החמישה. השתתף בתפיסת משלטים בשער-הגיא, בעזרה לשיירות המותקפות בכביש ירושלים, בקרב נבי-דניאל, בו ראה בנפול חברו הטוב עמי, ובכיבוש הקסטל. במכתביו כתב בין היתר: "... היו זמנים שהיאוש תקף את כולם. נפלו חברים, נפצעו אנשים. התהלכנו מלוכלכים בדם חברינו ועל פנינו יאוש, יותר נכון- אדישות לכל. שום דבר אינו מעורר התרגשות".
נפל בערב פסח תש"ח (23.4.1948) בקרב נבי-סמואל.
חבריו לקרב מספרים על מיכאל החובש, שרץ בשעת הקרב מפצוע לפצוע, וטיפל וחבש את חבריו בגבורה מפליאה, עד אשר כרע ונפל.
נקבר בקבר-האחים בקרית-ענבים ב-25.4.1948.
במכתבו האחרון לחברתו כתב: "יריות הן דבר שאינו מעורר תשומת-לב, אם רק אינן מכוונות אליך". ואולם במכתבו שלפני האחרון כתב לה: "את מכתבי זה אני כותב לך כיון שאיש אינו יודע מתי ואיך נתראה שנית".

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב - מרץ 1948

מעלה החמישה, מרץ 1948
היו זמנים הויאוש תקף את כולם. נפלו חברים, נפצעו אנשים, התהלכנו מגואלים בדם חברינו , ועל פנינו יאוש, יותר בכון אדישות לכל. שום דבר לא עורר עוד התרגשות...
יאוש ומצב רוח עגום תקף את כולם אחרי שנפלו על-יד הכפר סאריס שלושה חברים. הרוצחים התעללו בהם. כולנו עמדנו על קברם ורתחנו, נושכים את שפתינו בכעס ומרצון נקם... ומאידך - היו זמנים של עדוד ונחמה: בשעה שישבנו עשרות חברים מצוידים כהלכה סביב האח באולם ושרנו וצ'יזבטנו; בשעה שהיינו יוצאים, מצליחים וחוזרים בשלום למרות שהיינו עייפים, רעבים ומלוכלכים; בשעה שמצטרפים אלינו אנשים חדשים, - ואנו הותיקים יותר (ככל הותיקים) רוכבים על "הצנחנים"...
עומד לו שומר ארבע שעות בלילה על המשמר, וקר. הקור חודר לעצמות, בעיקר לרגליים. הרוח נושבת בחזקה, יורד גשם, שלג לפעמים ברד, האוירה מתוחה. יריות הן דבר שאינו מעורר כמעט תשומת לב, אם רק אינן מכוונות אליך. - הזמן זוחל לאיטו, אך בכל זאת עובר, ושוב חוזרים למיטה...
ויש זמנים של פעילות מוגברת, של אי-שינה ואכל מספיק, של מתיחות. כשחוזרים "הביתה" - שוב אותם החיים ללא כל תכלת. אמנם ישנה מטרה והיא הנצחון, אך היא נראית לנו כה רחוקה עדיין...

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב - 7.2.48

7.2.48
קורס חובשים בית-הכרם.
שלום רב לך, אראלה,
איך האוהל? איך את מכיפת עם משה הארוך? מה נשמע בבית?
עכשיו אתאר לך כאן קטע מ"בנדודים ובמחתרת".
לעפולה נסענו באוטו, ומשם המשכנו לת"א בלי הרפתקאות. בדרך פגשנו את אדם.
בתחנה המרכזית בת"א הורדנו את החפצים וחכינו לעמי שהלך למשרד. מהכל הייתי מבסוט - רק לא מהדגנרציה שנשלחה. כתוצאה מכך נגרם בלגן עצום. החבריא לא ידעו לאן הלך עמי והחלו להתעצבן. דוד רטן וקלל בהחזיקו את ידיו בתוך החגורה: "אוכל!" כל ישותו אמרה: תנו אוכל! ולא - אינני יודע מה אעשה. שמעון השמיע אמרי-שפר.
בתחנה פגשנו את שבתאי ואשכנזי, סמי הסנדלר ועוד בולגרים. פגשנו שם כמעט את מחצית עולי בולגריה.
והנה, ויבוא עמי, ובפיו: "צריך ללכת למשרד בתחנה המרכזית". נגשנו לשם והודיעו לנו: "חכו!" חכינו עד אחת. באחת בא ברנש והודיע לנו שעלינו להגיע לשכונת זאבלאוי, מקום ששם מתרכזת השיירה. אמר לנו שאין לו כסף בשבילנו ושנארגן ביננו כדי לנסוע לשם באוטו. לא אמר למי לפנות, אלא שעלינו להגיע לקרית ענבים ולא לכפר עציון.
בלי שום שקול, בבלגן עצום החלטנו לצעוד ברגל לזאבלאוי. בדרך תפסנו טרמפ. למזלנו אחרנו את השיירה וחזרנו לתחנה המרכזית. שם, אחרי התלבטויות החלטנו ללכת עם כל הפעקלאך למסעדתו של מר גלזין. הגענו לשם והיינו עדים לפגישה בין הבן האובד להוריו.
במסעדה פגשנו את לוליק. עמי ואסתר הלכו לקבל הוראות וכסף. קבלנו 2 ל"י והוראה להופיע בשעה 5 שנית. הוריו של עמי פטמו אותנו בארוחה שמחירה 45 גא"י, ואנו שלמנו רק 15 גא"י, כי לא היה לנו יותר. אחרי האוכל טיילנו מעט בחוצות ת"א. כולם חוץ ממני, נדמה לי, היו עצבנים. בפרט ד. אם מפחד ואם מרעב.
בשעה 5 הודיעו לנו שעלינו ללון בשרונה, ובשעה 10 ביום רביעי להיות בתחנה המרכזית. בשעה 7 הגענו לשרונה. שם הבלגן הוא במסגרת של 1500 איש. פגשנו שם את יהודה ומנשה. תארי לך את הפתעתם כששמעו את השריקה שלנו.
אוכלים שם כמו בהמות. לכל אחד כלי אוכל, נגש אתם לחדר האוכל, ובעד האשנב מושיטים לו אוכל. חדר אוכל מטונף. אין מנקים את השולחנות אחר כל משמרת. אין כל-בויניקים.
ישנו שם בעליה וסחבנו 4 שמיכות (כן ירבו).
ב-10 הגענו לתחנה המרכזית (זה היה ביום רביעי)... והנה לא היה מקום בשבילנו...
היו עוד 10 חבריא מהכשרת דגניה ב'. אני, א. וח. על אוטו עם קמח בתוך עמדה. הנסיעה היתה ממושכת אך עברה בשלום. הגענו בדיוק לארוחת צהרים לקרית-ענבים. הלואי ובבית השטה יאכלו כך.
מקרית ענבים שלחו אותנו למעלה החמישה. עלינו לבית ההבראה ושם אנו נמצאים.
בקיצור התנונו מחוסר מעשה, וקלקלנו את הבנות באמרי שפר. החשמל נותק והיינו מדליקים נרות ממרגרינה ומצ'יזבטים בחדר.
והנה, ביום רביעי, הודיעו במפקד שמיכאל ומשה מ. יארזו במשך 5 דקות את החפצים ויסעו לקורם חובשים.
אנו נמצאים כאן שלשה אנשי חטיבה בין 40 חישניק'ס. כל אחד אקסמפלר בפני עצמו. אנחנו לגמרי לא מבסוטים.
אך אין דבר. בעוד שבוע נחזור למעלה.
אנו עובדים כאן 11 - 10 שעות ביום.
רבע הזמן תיאוריה והשאר סבלות. (סחיבת אלונקות).
יש כאן דגים איומים. כולנו הננו אפס לעומתם.
כתבו למעלה החמישה ושלחו דו"חים.
הרבו לכתוב.
מיכאל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתבו האחרון - 19.4.48

19.4.48
אבא ואמא יקרים!
מה שלומכם? נדמה לי שזה יהיה מכתבי האחרון לפני שאגיע הביתה, ועכשיו אני חושב שבאמת אגיע הביתה בהקדם, יתכן ואבוא לסדר, אך אם לא, אגיע - על דאגה! - אגיע כמה ימים אחר-כך.
אני בריא ושלם. אל דאגה. המצב בסביבה השתפר ועוד איך. ודאי קראתם בעתונות. עוד מעט נוסעת שיירה ואין לי זמן רב לכתוב, לכן אקצר.
דרישת שלום לכולכם.
בנכם אוהבכם
מיכאל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

מדברי אביו

חברים יקרים!
בקשתם לכתוב לכם על חיי מיכאל קוטיק. אין אני יודע במה להתחיל ובמה לגמור. אם לכתוב על קורות חייו של אדם - אפשר לכתוב ספר שלם, ואפשר גם לכתוב הכל בשורות אחדות, בלי לגרוע מערכו.
בטוחני שלא לכך אתם מתכונים. רוצים אתם משהו, בו תוכלו להנציח את זכרו בלבכם, ואם לכך נתכונתם, הרי אין לכם צורך כלל בקורות חייו; הם בעצם קורות חייו של כל אחד מכם. הוא היה חברכם. אחד מכם. כולכם יחד גדלתם על פי אותה המתכונת, כולכם יחד נלחמתם בעד ארצכם. כולכם יחד סללתם בגופותיכם הצעירים את הדרך למדינת ישראל. חייבים אתם להשבע על קברות חבריכם שלעולם לא תסטו מהקו שהתויתם לפניכם, ובעדו לחמתם.
עליכם להמשיך במלחמתכם למען הצדק, האחוה והשויון במדינתכם.
כל סטיה מהקו הזה תחשב לבגידה בחבריכם שנפלו!
ושויתם את חבריכם שנפלו בעד ארצכם לנגדכם תמיד!
ארשה לי להוסיף:
הלואי והיינו, אנו החיים, ראויים לקרבן זה.
הראויים אנו?...
אב שכול

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו

במכתבו שלפני האחרון כתב: "את מכתבי זה אני כותב בשעה שאיש אינו יודע מתי, ואם נתראה שנית".
לבו כאילו נבא לו. ואכן - לא התראינו יותר.
נפל בהרי ירושלים, והוא אך בן תשע-עשרה.
צרור מכתבים קטן ומעט זכרונות בלב - זהו מה שנשאר, ובכל זאת קשה להאמין. קשה להשלים עם העובדה שאותו אדם שחי, פעל, רצה, כתב - איננו עוד, וכל מה שהתחיל לעשות, הדרך בה הלך - נקטע ונפסק.
לעתים קשה לנו, החיים - להאמין בחלום נגוז - על אחת כמה וכמה קשה להשיג שמציאות חיה שהיתה פעם - איננה ולא תשוב עוד להיות. לכן תתגבר לפעמים האשליה והיתה לאמונה, שכל אותם היקרים שנפלו, ממשיכים בהוויתם ועדין חיים באיזה מקום. כך ארגיש גם אני לפרקים, ואאמין בחייכם כולכם - חברי היקרים, אאמינה אף בחייך אתה, מיכאל.
אף על פי כן ממשיכים החיים במהלכם. העינים רואות, הלב חש בחלל הריק - וההגיון כופה עליך את ההכרה האכזרית: אינם, והיד כותבת: לזכר מי שהיה.
"הוא היה..." אל אחטא בשפתי, אולם רבים נפלו, ורבות כבר נכתב, והנוסח של "הוא היה" הפך לשגרתי במקצת, ואיננו הולם את הוד הקדושה שבנפילתם, על כן, מיכאל - לא אפארך בגדולות. כל אותם שנפלו - כולם יקרים, כולם טובים, כולם נאמנים ואמיצים. מי פחות ומי יותר - ואתה היית בין כולם.
טוב לומר את האמת, אפילו אם היא פרוזאית מכדי הצבת יד לנופל למען מולדתו: לא ראיתיך כיוצא דופן. בפשטותך, בהליכתך להכשרה מתוך הכרה והחלטה וכדבר המובן מאליו, בנכונות ההקרבה, ובטוב לבך (שהיה למעלה מן המדה) ראיתיך כאחד מן הכלל. כסמל לבן-הארץ. ואולי דוקא זה הוא היופי שבחייך ובמותך.
אביא את מכתבך האחרון אלי, והוא ידבר בעדך יותר ממני:
"מאז כתבתי לך את המכתב מירושלים השתנה הרבה. עברו תקופות של יאוש ועדוד.
היו זמנים שהיאוש תקף את כולם. נפלו חברים, נפצעו אנשים. התהלכנו מלוכלכים בדם חברינו ועל פנינו יאוש, יותר נכון - אדישות לכל. שום דבר אינו מעורר התרגשות.
נסעה כתה במשורין ליד באב-אל-ואד. נפל אחד ושני נפצע מכדור האויב. אותו ערב טרטר הרדיו, באולם ישבו חברים סביב שולחן, שחקו שח, שכבו במיטותיהם - קראו או שוחחו שיחות המעוררות מחשבות עגומות לגבי העתיד.
יאוש ומצב-רוח עגום תקפו את כולם לאחר שנפלו למחרת בקרב על יד סריס שלשה חברים. הרוצחים התעללו בהם. עמדנו על קברם כשאנו נושכים את שפתותינו מכעס ומרצון-נקם.
אך מאידך היו זמנים של עדוד ונחמה. בשעה שישבנו עשרות חבריא מצוידים כהלכה סביב האח באולם ושרנו וצ'יזבטנו; בשעה שהיינו יוצאים - מצליחים וחוזרים בשלום - עייפים, רעבים ומלוכלכים, ובשעות שמצטרפים אנשים חדשים. אנו הותיקים ביותר כאן - וככל הותיקים רוכבים על הצנחנים.
הדבר היחידי שחסר לנו כאן הוא - קשר עם החוף, בעיקר מכתבים. אני כאן קרוב לחדשיים ובמשך זמן זה לא קבלתי אף מכתב - לא מהבית ולא מהחבריא. החיים יש והם משעממים. יושבים בבית בעל שתי קומות באפס מעשה, קוראים, מקשיבים לרדיו - שומרים ומחכים מארוחה לארוחה. אין כל תוכן בחיים.
עומד לו שומר 4 שעות בלילה על המשמר. הקור חודר לעצמותיו בעיקר לרגלים. הרוח נושבת בחזקה, יורד גשם, ברד - ולפעמים שלג. האוירה מתוחה. יריות הן דבר שאינו מעורר כמעט כל תשומת-לב - אם רק אינן מכוונות אליך. אותן 4 שעות נראות בעיני השומר כשנה.
הזמן זוחל לאטו - אך עובר בכל זאת ושוב חוזרים למטה.
ויש זמנים של פעולות מוגברות. זמנים ללא שנה ואוכל במדה מספקת, של מתיחות ופעילות. וכשחוזרים הביתה - שוב חיים ללא תכלית. אמנם ישנה מטרה והיא הנצחון - אך היא נראית לנו רחוקה עדין".
לא זכה מיכאל לחזות בנצחון, ואת חייו הקריב למעננו.
כבוד לזכרו!
ח. ר.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

זכרונות

"אל תדאג, חיים - לפסח נהיה בבית. נקבל חופש, נראה את החבריא, הכל יהיה בסדר".
ככה אמר לי מיכאל שבוע לפני א' פסח - יום נפילתו.
תמיד היה רואה את המצב מצדו החיובי והמגוחך, מתלוצץ וצוחק - עליז ושמח.
אהבתי מאוד לשבת לשוחח אתו, לבלות עמו ערבים, וכו'. תמיד היה שופע ספורים ומעשיות ומבדח את הדעת בספורי סרטים ישנים-נושנים, "בלשים" מותחים, וכה נעים היה לשמוע אותו.
מה אהב "שבת אחים גם יחד"; בערב, לאחר העבודה או האמונים - לא היה מניח לנו עד שהתאספנו, שתינו וספרנו צ'יזבטים. הדבר היה מסב לו נחת רוח מרובה.
בן-הארץ טפוסי. נצל כל הזדמנות לטייל, להכיר מקומות חדשים, ושביל שעדין לא עבר בו.
למלחמה הלכנו ביחד. כשנשלחה כתה ממחלקת הכשרתנו תגבורת לירושלים - היינו שנינו בתוכה. איך התהלכנו אז! איך התכוננו לקרבות ופעולות! טרם טעמנו טעם אש, שריקת כדור או פגז. ששנו לקראת הבאות, אך גם שמץ חרדה היה מהול בתוכנו: מה יהיה? איך נסתדר שם? הרי זוהי מלחמה ממש! יום-יום נופלים, יום-יום נפצעים.
ומיכאל בא אז. קרא לכולנו לאוהל - הוציא חבילת "דברים טובים" שקבל אותו יום מהבית, בקבוק קוניאק ופתח:
- מה אתם יושבים ומשברים את הראש: מה יהיה ואיך יהיה? יהיה בסדר! מענין נורא. נראה את הערבצ'יקים מקרוב, נדפוק אותם! יש סדר! ובין רגע מצב הרוח משתפר. החבריא צוחקים. זה תוקע צ'יזבאט, שני סתם פוער-פיו, אוכלים, שותים ושרים - והכל באמת בסדר כמו שמיכאל מבטיח.
לפעולות וקרבות היה מיכאל יוצא תמיד עליז ושמח, תמיד בין ראשוני המתנדבים. לא היה מהסס, מחשב חשבונות למפרע כשם שרבים מאתנו עושים. סיסמתו היתה: מוכרחים להיות שמח!
מכין עצמו במהירות. החגור עליו, הנשק לידו, ותמיד מתענין בכל פרטי הפעולה, מתקיף את המ"מ בשאלות: איך הפעולה? מאין נתקיף? כמה תחמושת יש?
מעולם לא שאל מה הסכויים. ברור היה לו שמוכרחים לנצח, מוכרחים לכבוש - ולכן הלך בבטחה.
כחובש מלא את תפקידו במלוא-ההכרה. הכין בקפדנות את תרמיל החובשים לפני היציאה, הכל מוכרח היה להיות בסדר ב-100 אחוז.
בשעת הקרב - תמיד קר-רוח ותמיד עליז. ככה היה עד יום נפלו. לאחר שנפצע בשטח, בלי שום אפשרות להוציאו, כמו פצועים רבים אחרים - לא רגן - רק בקש מהחובש שישאיר לו רימון ויעזבהו.
מיכאל נפל בהגנת ירושלים כרבים אחרים, על מנת שתהא היום חפשית. עוד חבר יקר ובן נאמן שלא זכה לראות את פרי מלחמתו, אבל הן תמיד זה כך.
חיים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.