דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי חייקינד (טוקצ'ירוב) אריה "אריק" ז"ל

בן בת שבע ואברהם
נולד בירושלים
בי"ז טבת תרפ"ג, 5/1/1923
יחידות: הגדוד הרביעי, פלי"ם
תפקיד: חבלן
נפל בקרב במיבצע יבוסי
בכ"ב ניסן תש"ח, 1/5/1948
מקום נפילה: ירושלים - קטמון
נקבר בקיבוץ קרית ענבים
בן 25 בנפלו

קורות חיים

בן בת-שבע ואברהם, נולד ביום י"ז בטבת תרפ"ג (5.1.1923) בירושלים. אריה למד בבית-הספר היסודי בקרית חיים. התחיל ללמוד בבית-ספר תיכון מקצועי, אך משנודע לו המצב הכלכלי בבית לאמיתו, החליט לצאת לעבודה לזמן מה. הפסיק את לימודיו והתקבל כחניך בחברת-החשמל בעבודה להרחבת הרשת במחוז הצפון. בערבים השתלם בבית-ספר מקצועי בכל ענפי החשמלאות. מילדותו הצטרף ל"הגנה", סיים קורס מאותתים ובמאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שירת כאתת בקרית חיים והדריך באיתות את חניכי בית-הספר "אהבה" שבקרית ביאליק.
הצטיין ברצינותו, בדייקנותו ובמסירותו במילוי כל תפקיד בעבודתו ובשירות המולדת. במלחמת-העולם השנייה התגייס לחיל המהנדסים בצבא הבריטי, אחרי שנאלץ להמתין, לפי דרישת הוריו עד שמלאו לו 18 שנים. גם בצבא שקד על אימוני-קרב שונים לצורכי שימוש ב"הגנה".
במכתביו אל אמו הביע את לבטיו ואת הרהוריו הקשים שהתעוררו בו לרגל אדישותו ושאננותו של היישוב. עמידתו המלוכדת של היישוב ועמידתו האיתנה של קיבוץ רמת הכובש בתקופת חיפושי הנשק החזירו בו את האמונה בכושרו ובחוסנו המוסרי של היישוב בארץ כשם שההיחלצות של חיילינו באירופה לעזרת שארית הפליטה עודדה אותו להאמין בהם ובערכם הלאומי והמוסרי.
היה פעיל בקרב החיילים באירופה ששירתו שירות סודי את ה"הגנה" ברכישת נשק והעברתו ארצה מאפריקה, בארגון עזרה לשארית הפליטה באיטליה וביצירת הקשר האלחוטי הראשון, ללא תיווך זרים ופיקוחם, מאיטליה למרכז ה"הגנה" בארץ, ובפעולות רבות אחרות. אירגן חברים רבים, לפני שחרורם מהצבא, לקבוצת ההתיישבות השיתופית "בני דרור" על בסיס חקלאות ועבודה טכנית.
את תעודת שחרורו מסר לפליט-פרטיזן כדי שיוכל לעלות ארצה והוא עצמו נשאר בחוץ-לארץ, אירגן והוליך שיירות מעפילים. הוא שב לארץ באונייה "שבתי לוזינסקי", בה שירת כאלחוטאי. ביקש חופשה מחברת-החשמל והצטרף למושב "בני דרור", בו פעל כאחראי לענייני הביטחון. הכין מקלטים, בשעה שביישוב לא חשבו כלל על מלחמה קרובה.
עם פרוץ מלחמת-העצמאות התגייס, על אף התנגדות חבריו במושב, לגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח ויצא להילחם כחבלן וכלוחם בסוגי-נשק אחרים להגנת ירושלים הנצורה. בייחוד התבלט בקרב על קטמון. קטמון שימשה מרכז לערבים הלוחמים. לוחמי הפלמ"ח ידעו שעם כיבושה יוכרעו ערביי ירושלים החדשה וינותקו מכמה פרברים המספקים להם מזון ושאר מצרכים. האנשים הבינו, שזו היא מלחמת הכרעה לגורל ירושלים. ומאמץ גדול וכושר קרבי חברו יחדיו ושטח המנזר נכבש.
על אריק הוטל עליו לפרוץ פתחים בקירות והוא מילא את תפקידו בזריזות מפליאה. אחד משלושת הבתים הראשונים שנכבשו על-ידי הפלמ"ח היה בטווח פצצות מרגמות ותחת אש קטלנית בלתי-פוסקת של האויב. גם הערבים הבינו, כנראה, שזוהי מערכה מכריעה לגורלם, לא פחות מאשר לגורלנו. הם ריכזו, איפוא, את מיטב אנשיהם ואת מיטב ציודם. תוך כדי הקרב, אף-על-פי ששני מקלענים שכבו על הגג מאחורי מחסה-מגן, עלה אריק על דעת עצמו על הגג והטיל רימונים על הערבים שניסו להתקרב אל הבניין והפיל בהם חללים. אריק סירב להישמע לפקודת המפקד לרדת מן הגג והמשיך בפעולה הנועזת והאמיצה הזאת עד שנפצע. כשפגע בו פגז וריסק את ירכו, התקרב בזחילה אל דלת המדרגות, ולחובש שבא לקחתו אמר שלא יסתכן ולא ייגש אליו והוא בעצמו יזחל לדלת. ועוד אמר: "אברהם, חבל, טפל באחרים, לי אין סיכויים". ברגעיו האחרונים אמר לחבריו: "מסרו-נא שלום להורים ותגידו לאמא שלא תצטער ולא תבכה. היה כדאי, הרגתי בהם שבעה ואנו ניצחנו".
וכך נפל, ביום כ"ב בניסן תש"ח (1.5.1948).
החובש הגדודי של "הפורצים" שהשתתף בקרב על קטמון וחבש את פצעו של אריה כתב: "לא בנקל נוכל לתת ביטוי מדויק לאריק, לאומץ רוחו, לאחריותו. מספיק שלא עזב את מקומו על הגג מאז הבקיע השחר, כשכבשנו את המנזר, עד שנפצע. פצעו היה הקשה ביותר. גם בזמן היפצעו לא צעק. הוא השלים עם המצב. בשבילנו ותיקי גדוד (4) "הפורצים", מסמל אריק דמות של חייל פלמ"ח, לוחם אמיתי, שמצא את מקומו בכל מערכה בפשטות במהירות ובלי בעיות."
אריק הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים.

אלבום תמונות

מפרי עטו

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לדמותו

עוד בהיותו ילד קטן שונה היה מכולנו. דרך מיוחדת במינה היתה לו תמיד לכל דבר. כבר אז בלט בו הכשרון לתפיסה מהירה כל כך. יושב היה בפינת החדר וקולט את האלף-בית שלמדו האחרים. עודו בכיתות הנמוכות קפץ כיתה. דומני שלא אטעה באם אומר שלא ידע הכנת שיעורים מהי, ותמיד היה הראשון בידיעותיו המעמיקות. עם ספר בידוחפץ היה לחבוק עולם ומלואו בן יום.
תמיד היה מתבודד ומתרחק מחברה, ולא פעם צחקנו לו וכינינו אותו "פילוסוף", או שמקנטרים היינו התנהגות "משונה" זו של כתיבת שירים ועיון בספרים בכל שעות הפנאי. גם המורה, אשר הרגיש כי אריה מעיין בספר מתחת לתא השולחן, חפץ לתפשו בקלקלתו והיה שואלו שאלה כלשהיא הנוגעת למהלך השיעור. לדאבונו כי רב לא הצליח המורה, כי תמיד היתה תשובתו של אריה קולעת למטרה ומעמיקב לחדור לעמם הכוונה. נאלצו המורים לוותר לו, ורק ציינו בפתקאות הביתה:"אריה אינו מכין את השיעורים..."
גם בבית הספר המקצועי התבלט אריה בכשרונותיו. באמצע לימודיו החליט, למרות התנגדות המורים והבית, להפסיק לזמן מה את לימודיו על מנת לעזור בבית. אריה נכנס לחברת חשמל, ועד מהרה העריכו בו הכל את האדם והפועל. בשיעורי הערב השלים את יום העבודה הקשה, וכשרונו עמד לו לעשות חיל בשניהם גם יחד.
פרצה מלחמת העולם ואריה רוצה להתגיס מיד. לבסוף הוא מקבל את הבטחת הוריו והסכמתם לגיוסו במלאת לו 18 שנים. בצבא מצא אריה את חוג ידידיו המצומצם, בחורים רציניים שהתאימו להשקפותיו. מעולם לא הניח כי ידאגו לו. מכתב היה משגר מדי יום ביומו. לחופשה כמעט שלא היה בא. הרגיש עצמו טוב גם מחוץ לבית. עבר זמן, החיילים התחילו משחררים ואריה טרם בא; התברר, כי מסר את ניירותיו לפליט שעלה בשמו, והוא עצמו נשאר לפעול בשטח ההעפלה. בספינת המעפילים "שבתאי לוזינסקי" חזר אריה ארצה ומיד עלה להתישבות בגוש תל מונד. עוד בצבא חלם על צורת התישבות זו וניסה להשפיע גם עלי, "כי רק זוהי הדרך הנכונה בחיים".
חדשים מעטים בלבד היה חפשי לעצמו. תפקידים רבים חיכו לו. שבעה שבועות לפני האסון בא הביתה והרגיע את אמא. בפעם הראשונה שיקר לאמא, כי יישאר בת"א וכל סכנה אינה נשקפת לו. אני היחידה הייתי שידעתי את האמת: כי התגייס ל"הפורצים"...
אריה נולד בירושלים, ובהגינו על עיר זו - נפל. אכן, יש אריה כי שם מקומו הנכון.
אחותו - חסידה
מתוך הספר "בני קרית חיים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מחברו

בודדים הכירו את אריה מקרוב. רבים ראו בו חבר סגור ומסוגר בעל אופי נוקשה ויהיר. אריה לא סבל את הקטנוניות שבאדם ובחברה, ולא רצה להשלים עימה. תמיד חתר לקראת משהו טוב , יפה וצודק יותר. במידה שמצא שותפים לשאיפותיו אלה - ידידותו איתם העמיקה. האחרים לא עינינו אותו, לעתים גם בז להם. מכאן המחיצה שהיתה קיימת בינו ובין הציבור.
ראיתיו בחור נאה וגבה קומה, שמבטו חד ונוקב. כל ישותו אמרה כוח והדר. אך מעולם לא השתמש בכוחו זה, אלא לבטחון הישוב בלבד. לבטחונו הספיק המבט בלבד.
נראה היה כבד תנועה, אך למעשה היו תנועותיו זריזות, עדינות ונאצלות. כאלה היות תנועותיו בעבודה, בריקוד ואפילו באימוני הג'יו-ג'יצו. יכול היה לנצל את כשרונותיו לעליה בשלבי ההצלחה, אך לא בזאת ראה את מטרת חייו. לא הופתעתי בשמעי על התנהגותו ברגעיו האחרונים; אכן, היה אריה בחור בלתי רגיל. אפילו פגז מרגמה לא שם קץ מיד לכוח איתנים זה...
חבר
מתוך הספר "בני קרית חיים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מדוד

כשהגיע לפלוגה במדבר, היה כמעט ילד, נחבא אל הכלים, שקט וצנוע. רק עיניו שיקפו את להט ליבו ואת נפשו הסוערת. תוך זמן קצר התחבב על חבריו ומפקדיו. היה בעל משמעת, מסור לעבודתו וידע לשמור על כבוד החייל העברי שהיה אז במדים בריטיים.
כשהפלוגה יצאה לעבר הים והגיעה לאיטליה ביקש שתינתן לו האפשרות לטפל בשארית הפליטה שבמחנות, ובעיקר בנוער. בפעולתו זו קנה את עולמו. אחרי שעשה מספר שבועות במחנות הגדולים בדרום איטליה היתה שם הרגשת חג. הילדים שבו להיות ילדים ונפסקו סיפורי הזכרונות משם... נפסקה גם ההתרוצצות ללא מטרה מן הקצה האחד של המחנה לקצהו השני. נוער המחנות קבל את דמותו של הנוער בעמק ובגליל. את מיטב מרצו הקדיש לעליה ב', ובפעולתו זו גילה כושר ארגוני, ידיעה מקצועית גבוהה, ומעל לכל אומץ לב בלתי מוגבל.
התקין בעצמו תחנת כח קטנה עם משדר ב"לוע הארי" הבריטי להדרכת אוניות מעפילים ולקשר עם הארץ, ואחר המשיך בתור מכונאי ואלחוטאי בצי הצללים שהעביר את שארית הפליטה ארצה. היה מגיע לחוף המולדת לשעות מספר ויוצא בחזרה לגולה.
כשהוקפה פעם אניתו ע"י הבריטים, בהגיעה לחופי הארץ, הצליח תודות לקור רוחו ופיקודו הנמרץ להוריד את האנשים ולהציל את האניה.
במלחמת השחרור המשיך במקצוע שרצה בו עוד בצבא הבריטי, חבלנות, ובגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח היה מן החבלנים.
הידיעה על מותו התפשטה במהירות הבזק בין חבריו לנשק במלחמת העולם ובצה"ל ובתוך קלחת הקרבות התאספו חבריו קבוצות קבוצות לכבד את זכרו, זכר חבר יקר וטהור נפש, חיל מסור לעמו וסמל לנוער הלוחם של תקופתנו.
דוד
מתוך הספר "בני קרית חיים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח