דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סמל פוגלמן אריה ז"ל

בן ויכנה ודוב
נולד בפולין
בכ"ד טבת תרפ"ג, 12/1/1923
בהכשרת שריד, השומר הצעיר
תפקיד: סמ"מ
נפל בקרב במיבצע בן נון
בט"ז אייר תש"ח, 24/5/1948
מקום נפילה: דיר איוב
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 25 בנפלו

קורות חיים

אריה, בן דוב וויכנה, נולד בדוקשיץ שבפולין ביום כ"ד בטבת תרפ"ג (12.01.1923).
ב-1935 עלה לארץ אם אמו האלמנה ואחיותיו, וכאן גדל והתחנך כצבר לכל דבר. נכנס לכיתה הששית של בית הספר העממי של פיק"א בפתח-תקוה. שאף להשכלה גבוהה, אך משהציעה לו המשפחה את תמיכתה כדי שיוסיף להשתלם בלימודים לא הסכים "בארץ מוכרחים לעבוד ולהשתכר" - אמר.
חניך "השומר הצעיר" בפתח-תקוה ופעיל מאוד בתנועה זו. חי ב"קומונה" של "השומר הצעיר" בפתח תקוה, עבד בפרדסי האחים בראז ולמד מלאכת אריזת תפוחי זהב. העבודה פיתחה את גופו ופעילותו בתנועה הגבירה את בטחונו העצמי. אחרי כן עבר למשק שריד, עבד שם בדיר והיה מדריך צבאי. שנה ומחצה היה נוטר ושמר על הגרמנים במחנות ההסגר בשרונה ובוילהלמה. משק שריד לא רצה לוותר על מדריך כמותו, אך הוא דרש שיתנו לו ללכת לפלמ"ח. נשלח לקורס מ"מ. בתחילת מלחמת השחרור שירת בפלמ"ח והשתתף בקרבות משמר העמק ובכיבוש בית סוסין.
אחרי כל מבצע נוהג היה לומר: "חברה, יש לעשות יותר!" טוב לב ומבין לנפש זולתו. הרבה לקרוא בספרים והעשיר את ידיעותיו בכוחות עצמו. מסור לחיי הקיבוץ חייל אמיץ במערכה.
בקרב על דיר איוב ומשלט מעל לכפר השתתף כסגן מפקד מחלקה. מחלקתו ניתקלה מיד, באש חזקה מאוד, מפקד המחלקה נפצע והיה קושי בהעברת הפקודות. אריה קם והתחיל לרוץ בין האנשים ולתת להם הוראות. הוא נפצע קלות מכדור, כשרצו להסיר מעליו את חגורת הכדורים שהיתה סמוכה לפצע לא הסכים, כי "לא רצה להשאירה לאויב". הוסיף לעודד את פקודיו עד שנפגע שנית.
דבריו האחרונים היו: "אני הולך למות. הגד לחברה שיחזיקו מעמד..." נפל באזור לטרון, בפריצת הדרך לירושלים, ביום ט"ז באייר תש"ח (24.5.1948). הועבר להר הרצל בירושלים ב-28.02.1950 הניח אם ואחיות.
משק "שריד" העלה את זכרו בחוברת שהוציא לזכר שני חברים: שמואל הולדסהיים ואריה פוגלמן.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

דברי מפקד הפעולה

"נפגעתי" - אמר ולא יסף. נדם קולו לנצח.
לא אשכח רגע זה בנתק פתיל עופרת שלוח ממרחק את פתיל חייו.
המדבר הוא? הרוצה הוא במשהו? "לא! אינו משיב" - מוסר החובש.
ואני רואה אותו. והנה הרצינו פניו. פסק החיוך מהם. חסל.
מתחילת המאורעות לחם על זכותו לאימונים וללחימה. ובצאת הכיתה בלעדיו לא רצה להשלים עם כך בשום פנים ואופן.
טובה היתה עליו רוחו בצאתו. מלא חיים ובדיחות הדעת. אך בשעת פעולה ואימונים גילה רצון ורצינות. "הרי הכרח הוא לנו" - היה אומר - "יש ללמוד תורה זו על בוריה ולמרות הקשיים". אכן, רציניים הימים וההכרה ברצינות זו היא שעשתהו חייל ולוחם.
זכורני במשמר העמק בזמן הצליפות, ישב והתקין את החגור. סדר הכל, לבל יפול דבר בשעת תנועה. מוכן ליציאה, מוכן לקרב - תמיד היה בין הראשונים.
"אסור להפסיק את החיים במשק; יש לעלות להר ולהפסיק את הצליפות" - כך טען. ובקרב הראשון נפל.
שלום לעפרו


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דברי אחותו

... אני מכריחה את עצמי לשבת ולכתוב כמה מלים בדבר אריה אחינו ז"ל.
לא קל לנו הדבר ומה, בעצם, יש לנו לספר לכם? מגיל 14-15 חי במחיצת חבריו והם יודעים ודאי יותר לספר עליו. הביתה היה בא רק לישון, כי ביום עבד ובערב בילה בקן השומר הצעיר. בשבתות, לרוב, יצא לטיולים, שגם הם היו קשורים בפעולת חברתו.
ארצה עלה יד עם כל בני שמפחתו והספיק עוד ללמוד בבית ספר פיק"א בפ"ת. ובן 14 התחיל כבר לשאת בעול הפרנסה לו ולאמו. לא קלה היתה ילדותו, כי גדל יתום מגיל שנה אחת. אבל תמיד היה עליז ושמח בחלקו. תמיד חפש לעצמו דרך בחיים בלי לדרוש מאף אחד דבר; תמיד היה מנחם את כולם.
כשנוסה בפ"ת "הקומונה" הצטרף אליה ושם היה ביתו. גם נוטר הספיק להיות כשנה וחצי לפני כניסתו לקיבוץ.
שום דברים מיוחדים להדגשה ולתיאור אין לנו. עליכם לתארו כפי שהיה בשנים האחרונות. בשעתו התאונן בבית על חוסר השכלה גבוהה יותר. זה, שלא למד יותר, חסר לו מאוד. כשהיה בן 13 ואמרנו לו, שילמד הלאה על אף המצב הקשה, לא הסכים בשום אופן. "מה? אתם כולכם תעבדו ואני אחיה על חשבונכם? ועוד אלך ללמוד? לא! כאן בארץ כולם מוכרחים לעבוד ולהשתכר..."
אף פעם לא שאף לגדולות ותמיד היה נכון לעזור לשני.
...תצלומיו הם נכס יקר לנו מאוד. חוץ מנכס זה ומזכרת זו נשאר רק הכאב העז בלב.
הפצע עדיין טרי וקשה לשכוח אף לרגע.

אחותו, פתח תקוה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

30 שנה לנופלו

(מתוך עיתון "בשריד" יוני 1978)

בשלישית פקד המות את ביתנו. שיכלנו את אריה. הוא נפל בפריצת דרך ירושלימה.
כבדו הימים. דורנו נטל על עצמו סלילת נתיבות לעם, והוא סללו בעמל. עתה הוטל על דור זה להיות פורץ נתיבות, והוא פורצם בקרב, בדמים.
אריה, אתה נשאת בשתיים - בסלילה ובפריצה כאחת. איש עבודה היית מנעוריך. כזה באת אל תנועתנו. כך גדלת בה והשתלבת במפעליה. התנועה יצקה אל ימי עמלך מיקוד החזון. וכאשר הוחרדו הסוללים, כאשר תבע הזמן - התייצבת לחזית.
הלכת, אריה, מתוך התלהבות, מתוך חדוה. משיכה זו לקו האש הראשון, אמירה זו אחרי כל מבצע: "חברה, יש לעשות יותר". הוכיחו לנו את התמזגותך ללא תנאי וללא סייג עם משימת הזמן. כפי שאומר: אם כפו עלינו מלחמה, נהיה לוחמים טובים.
בכל מאודך התייצבת. איש שדה היית בקרב כבעבודה. ההתמצאות, מהירות ההחלטה, כוח ההסתגלות לשטח - באלה גילית את יכולתך. ועל הכל רגש החברות לאנשיך. בשבילים המוליכים אל גשר. בשדה ההתקפה על כפר של האויב פקדת את אנשי כיתתך במהירות, תכופות, והיה בכך משום תכונת אחריות של מפקד, אך יותר מכך - חרדה לחבריך. היית לנו מפקד וריע.
יש מן האלמוניות המכבידה בנסיבות מותך, אריה. העדרנו על ידך ברגעי חייך האחרונים, ריחוקך מהבית והעבודה. וכי לא ניתן לנו להביאך למנוחת עולם בביתנו, על כן יעיק שבעתיים האבל.
אך גונבו אלינו שמועות, בהן סופר כיצד לחמת בקרב, כיצד לא עזבת את אנשיך גם בהיותך פצוע, כיצד עמדת עד תום, כשמך כן לחמת, אריה. ומסרת את חייך על אחת המערכות הקדושות ביותר - מערכת ירושלים, קדושה בגבורת לוחמיה, קדושה בסמליותה. הריה ספוגים הוד קדומים, רוויים משעוליה דם המקריבים עצמם על חירותה. שמה נישא בפי דורות, דורות של יהודים. בקדושה ותקוה. לירושלים לא הלכו, לירושלים העפילו, לירושלים עלו לרגל, ויהודים יעלו לירושלים לעולם. בנתיב זה נתת את חייך, אריה!

י.ס.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח