ונזכור את כולם

טוראי שמחי יהודה ז"ל

בן שולמית ואהרון
נולד בתימן
בט"ו שבט תרצ"א, 2/2/1931
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת גבע
תפקיד: מקלען
נפל בקרב במיבצע יואב
בי"ז תשרי תש"ט, 20/10/1948
מקום נפילה: משלטי חוליקאת - כאוכבה
נקבר בפתח תקוה
בן 17 בנפלו

קורות חיים

יהודה, בן שולמית ואהרן, נולד בתימן בט"ו בשבט תרצ"א, 1931, בהיותו כבן 3 עלה לארץ עם הוריו שהתישבו במחנה יהודה שליד פתח-תקוה. כבן 6 נכנס ל"חדר" ואחר כך למד בבית-הספר "נצח ישראל". במחצית שנת 1946 עבר לחיי עבודה במקצוע המסגרות.
היה חבר פעיל ב"הנוער העובד", הצטיין בספורט והיה מסור לגדנ"ע. בשאפו לחיי חלוציות, יצא עם חבריו לגרעין "עמל" להכשרה בקיבוץ גבע.
למרות גילו הצעיר התנדב לצבא, עוד לפני שהיה חייב גיוס. עבר קורס למפקדי כיתות בחי"ש והצטרף אחר כך לפלמ"ח. יחד עם בוגרי הקורס השתתף בפעולת "נחשון" בפריצת הדרך לירושלים.
מאז, השתתף ב-18 קרבות ומבצעים שונים - מהגליל ועד הנגב - ובכולם התבלט באומץ לבו. השתתף בקרב לכבוש מלכיה - בו נפצע. היה מקלען בפלוגתו. בעל כוח סבל, למרות שהמקלע היה כבד, אף פעם לא ביקש שיחליפו אותו, אף פעם לא אמר שכבד המשא - אדרבא, תמיד עזר לחבריו. כשהוטלה עליו משימה, ולו גם מסוכנת מאד, לא הכזיב ועשה עבודתו נאמנה.
בקרב לטרון היה מאחרוני הנסוגים, ובדרכו לבסיס עזר לפצועים וחזר עם שני מקלעים על גבו.
בקרב האחרון שלו, בחוליקאת שבנגב, ביום ראשון, ערב סוכות תש"ט, תקפו המצרים ללא הרף את המשלט שבו פעל יהודה. הוא וחבריו השיבו באש מדויקת, עד שהאויב שוב לא העז להוציא ראשו מן הטנק וירה באויר, כשנפצע יהודה מפגז תותח והושכב על אלונקה, לא התאונן על כאבו, בדומיה נשא סבלו. דבריו האחרונים היו: "אל תשאל לשלומי. אני מרגיש טוב. מסור שלום לכולם ושלא ידאגו לי". הוא נלקח לבית-החולים בתל-ליטוינסקי ומת שם ב-20 באוקטובר 1948.
בן 17 בנופלו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בפתח-תקוה.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

על יהודה שאיננו

רק כשנה ומחצה הכרתי את יהודה. הכרתיו בעבודה במחתרת ובפלמ"ח. הוא היה לי לאח ואני הייתי לו לידיד. יכול אני לספר עליו רבות. אדם כמו יהודה נתן הרבה וגם יכול היה לתת עוד גם לנו וגם למדינה.
זכורני, כאשר היינו עוד בגדנ"ע היה לנו מגע עם הארגונים הפורשים והם הכירו אותו יפה, אבל הוא לא פחד מאיומיהם. תפקיד שהוטל עליו תמיד היה מתמלא, יחד עם זה היה חבר נאמן לתנועה. כשהגיעה המלחמה התנדב. היה זה לפנ הכרזת המדינה וחובת הגיוס. למרות גילו הצעיר יצא לקורס מ"כ חי"ש ויחד עם כל בוגרי הקורס היה בין פורצי הדרך לירושלים בפעולת נחשון. אמיץ היה ולא ירא את המוות. תמיד אמר כי גופו אינו חדיר לכדורים ולכן גם אינו פוחד מהמוות. נאמן היה לחבריו והסתפק במועט. בין אחרוני הנסוגים משילטה (ליד לטרון). בדרכו עזר לפצועים והגיע לבסיס כששני מקלעים על גבו, שגופו הצנום בקושי החזיק מעמד תחת נטל משאו.
מקלען היה יהודה. היה לו מקלע לא החליפו באחר וכשהוא נפגע באחת הפעולות לא נטשו. הוא נפצע פעמיים, בפעם הראשונה נפצע במלכיה, ובפעם השניה נפצע פצעי מוות בקרב על חוליקאת, בקרבות לפריצת הדרך לנגב. לא האמנתי למראה עיני כשראיתיו מובל באלונקה מוכתמת בדם, את יהודה שלנו העליז השמח שתמיד הנעים לנו את הערבים ברקודי הקוזאצ'וק שידע.
דבריו האחרונים היו: אל תשאל לשלומי, אני מרגיש טוב. מסור שלום לכולם ושלא ידאגו לי. נסתתמו מקור מלי ולא יכולתי לנחמו.
זכה יהודה יותר מכל יתר חבריו ונקבר בקבר ישראל. יהי זכרו ברוך לעד.
ציון

מתוך "לזכר הי"א", הכשרת גבע תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דברים לזכרו

26.10.1948
להורי יהודה, שלום רב!
בתור מפקדו האישי של יהודה שמחי אני חושב לנחוץ לאמר לכם מספר מילים עליו. הרי לא הבן מחוץ לבית, כמו שהוא נמצא בבית. הכרתי את יהודה מאז היותי מפקד המחלקה שלו ועד יומו האחרון. והכרתיו טוב. לא פעם היינו משוחחים בחיד, או שמחים יחד. הוא היה מקלען, ומקלען טוב. מעטים הבחורים ויהיו הבריאים ביותר שהכרתי - ולהם כוח סבל כל כך רב, נכונות כזו, שתיקה כזו. למרות שהמקלע היה כבד, אף פעם לא התאונן שאחליף אותו, אף פעם לא אמר שכבד המשא - אדרבא, תמיד עזר לחבריו, ולא מקרב אחד חזר והוא עמוס שני מקלעים ותחמושת למכביר. הוא ידע את נשקו ואהב אותו. הוא עשה את המלאכה יפה. ידע ממש לנגן מנגינות על המקלע. אף פעם לא הכזיב ותמיד הטלתי אותו למקום המסוכן ביותר, למקום החשוב ביותר, והוא עשה את עבודתו נאמנה. זוכר אני אותו בקרב האחרון. היה זה במשלט והמצרים מתקיפים אותנו בטנקים ומשורינים והם לא יכלו לנו. הפגיעות של יהודה וחבריו היו כה מדויקות עד אשר לא העז האויב להוציא את הראש מהטנק וירה באויר. הוא ירה וקלע ובת צחוק על פניו. לאחרונה אחרי שכבר נפצע מפגז תותח טועה - הובלנו אותו וחבריו באלונקות, לא הוציא מילה מפיו ושתק. היה לו כוח סבל עצום - לא בכה, לא צעק, למרות שכל השאר עשו זאת. וכששאלו אותו מה שלומו השיב בחירוק שיניים מרוב כאב: טוב. זו היתה פגישתנו האחרונה. כך היה בתור חייל אמיץ, רב נסיון עם עבר עשיר של קרבות. תמיד מחייך, וסוחב את המקלע, ושומר עליו.
גם בחברה היה בחור טוב ושקט, אך מבצע הכל בלי להתחמק. לפעמים הנעים את המסיבה על ידי ריקודים ושירה. עם מותו אבד לכם בן יקר וטוב, שבלי ספק יכול גם בחייו האזרחיים לנגן את מנגינת הזמן ולעזור הרבה. לי אבד מקלען טוב שאין מי שימלא את מקומו ובחור טוב.
אני מביע את השתתפותי העמודקה בצערכם ובהזדמנות הראשונה אשלח לכם תמונה שצלמתי יום לפני הפצעו.
בידידות עמוקה,
מפקדו אורי

מתוך "לזכר הי"א", הכשרת גבע תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח