דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט יוכלמן יחיאל "איליה", "חיליק" ז"ל

בן אסתר ושמעון
נולד בלטביה
בג' טבת תרפ"א, 14/12/1920
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", מחלקה הדתית
נפל בקרב
בד' אייר תש"ח, 13/5/1948
מקום נפילה: כפר עציון-הקרב האחרון
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 27 בנפלו

קורות חיים

בנם-יחידם של אסתר לבית קלצקין (ממשפחת רבנים גדולי-תורה ואנשי-מדע) ושמעון, נולד ביום ג' בטבת תרפ"א (14.12.1920) בריגה, בירת לטביה. היה תלמיד טוב וצייתן ושוקד לעזור לאמו בבית. (בנערותו הירבה לשחק כדורגל, וכשנשברה רגל חברו במשחק, נעתר להפצרת אמו, התחייב בתקיעת-כף להינזר ממשחק זה ונשאר נאמן להבטחתו כל ימיו). למד בבית-הספר הלאומי "תושיה" ובגיל 12 הצטרף ל"שומר הדתי". משעלו הוריו לארץ בשנת 1935 המשיך את לימודיו בבית-הספר "תחכמוני" בתל- אביב, בישיבת "היישוב החדש" בתל-אביב ולבסוף למד והוסמך כמורה בבית-המדרש למורים "מזרחי" בירושלים. בשנות לימודיו היה פעיל בתנועת הנוער הדתית "בני-עקיבא" ובארגון-הספורט הדתי "אליצור". זמן מועט אחרי עליית המשפחה ארצה, והחיים כאן היו די קשים ובקרב המשפחה דובר על אפשרות חזרה לריגה, הודיע - והוא אז כבן 15 - שבשום אופן לא יעזוב את הארץ. אחרי סיום לימודיו התמסר לארגון הפלוגה הדתית בפלמ"ח ועשה את ההכשרה, האימונים, העבודה והמסעות, מתוך שמירה על קיום המצוות וקביעת עתים לתורה. דבקותו ביהדות היתה שורשית ובעיות הדת ביישוב עמדו במרכז התעניינותו ושאיפתו. את התרופפות הדתיות בחיי היישוב ראה כתוצאת ההתבוללות בתרבות האירופית ואת האפשרות להחיותה ראה ביישוב החקלאי הדתי, ובראש וראשונה בקיבוץ הדתי. לעומת זאת לא התייחס באמון מלא להכרזות דתיות של אנשי מפלגה, שהאמצעים עלולים להטותם מהמטרה. מצד אחר התייחס בסובלנות לבלתי-דתיים וידע להעריך את סגולותיהם החיוביות מבחינה לאומית ואנושית, אלא שידע כי דרכו היא אחרת ואל לו לסור ממנה. אם כי הוכר כמורה מוכשר, שאף לחקלאות. זמן- מה למד במקווה ישראל ושימש שם כמדריך לנוער העולה ובגלל מצבו הכלכלי הקשה היה נותן גם שיעורים בשכר. אחרי צאתו ממקווה ישראל היה שואל עוד ספרים מהספרייה של בית-הספר כדי להשלים את ידיעותיו בחקלאות. במשך שנה התמחה בעבודה אצל איכר במושב שדה יעקב ואחר-כך היה חבר בקבוצת שלוחות. הוא חיבב את העבודה ואת קשייה ובכל מקום נתגלה כאיש מסור ונבון השמח להיטיב עם הזולת.
מאחורי המחרשה נקרא לחזור להוראה ולהדרכה במוסד "עלייה" (של עליית הנוער הדתי) בפתח תקווה. משם נקרא בטבת תש"ח לחזור לשירות בפלמ"ח והתנדב לצאת לעזרת כפר עציון, המקום שנפשו דבקה בו מימי סיוריו. באנשי הכפר ראה את מגשימי עקרונותיו ושאיפתו לחיי קדושה מושרשים באדמת קודש. כל השבילים בסביבת הכפר היו נהירים לו ככף-ידו. יחיאל שירת בתפקידי אתת, מ"כ ומדריך ליחידת פלמ"ח חדשה. השתתף בשמירה ובהגנה בביצורים ובקרבות, עד שנפל ביום נפול הכפר, ד' באייר תש"ח (13.5.1948).
ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים עם חללי המערכה בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
בדברי הספד לזכרו נאמר: "מי פילל שיחיאל הרך והענוג יהיה ל איש מלחמה ובסערת קרב יתמו חייו הצעירים. אין זאת, כי אהבת המולדת והרגשת החובה גברו על תכונותיו הנפשיות והלך רוחו. הוא התמסר בכל חום ליבו לארגון החטיבה הדתית של הפלמ"ח, בחדשי המערכה עבר לגוש עציון שעל במותיו נפל חלל. הוא סמך קדושה למלכות. ויום לפני הקמת מדינת ישראל נפל על משמרתו, בחינת 'והראתיך בעיניך ושמה לא תעבור'".

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

קינה

ליום הזכרון הראשון של בני יחידי, היקר והבלתי נשכח, אני מדליקה היום נר נשמה לחייו הצעירים. קשה להביע את הרגשות השולטים בי במלאי את חובתי הקדושה. גופי רועד כולו וגרוני ניחר, אבל בכל זאת אבלע את הגלולה המרה.
אתה עומד עכשיו כמו חי לנגד עיני, כולך נהרה והחיוך על שפתותיך, ושאלתך התמידית בפיך: אמא, במה לעזור לך? אינני מחכה כבר לעזרתך, וגם לא אנצל עוד את טוב לבך.
מה זה בעצם יום זכרון? זאת היא מסורת יהודית, וצורתה חיצונית בעיקר. הזכרון האמתי הוא נר התמיד הבוער בלב, ושנה תמימה הוא כבר דולק בקרבי ולא יכבה אלא עם כבות חיי.
נמתחת לנגד עיני שרשרת-זהב של זכרונות, והכל כה חי, רענן ורוטט. אני רואה תמונה מלפני 28 שנים. ליל חורף, שעה עשר בלילה. נוסעת אני לבית-היולדות. לאחר שלוש שעות ילדתי אותך, תינוק בריא ויפה, ומאושרת הייתי. הרגשתי היתה טובה כל כך, שהיה עם לבי להביא בעצמי את הבשורה הביתה. ושוב תמונה. הלילה שלאחר הברית. בקשתי מאת האחות להשאירך אצלי, אולי תרגיש את עצמך לא בטוב. את אצבעי שמתי לכף ידך הקטנה, ובאומץ החזקת בה. אנו, הוריך, מאושרים היינו לגלוי גבורתך. גידולך היה בקו השלום והבריאות. בן שש הלכת לחדר, גמרת אח"כ את בית הספר התיכוני ואת הסמינר. לא היה מקרה שמוריך יהיו בלתי מרוצים מלימודיך או מהתנהגותך. תמיד צנוע, מקשיב ובעל דרישות מצומצמות. בהיותך בן שלוש-ארבע כבר הרגשת והבחנת את מצבנו הכלכלי הרע. אני מחפשת בזכרונותי איזה קו פגום באופיך, איזה מקרה שלא תשמע בקולי או תגרום לי צער, אולי היה זה מקל עלי קצת את הילקחך ממני. הלא אף פעם לא חלית מחלה קשה, שלב אם יפעם וירעד - אולי מאבדת אני אותך. וכמו שקלים היו לידתך וגידולך, כך גם נלקחת מאתי בקלות. אבל אין זה הביטוי הנכון. סבל ועינויים - לא כל כך קל. מבלי לראות ומבלי לחוש את שעותיך הטרגיות האחרונות מתעוררות בדמיוני תמונות בלהות, אולי איומות מן המציאות האיומה.
כואב לי הלב שעולמך היה זר לי ורחוק מתפיסתי. לא אתאונן עליך שעולמך היה כספר החתום בפני, ואני דנה אותך לכף זכות. בידעך את דרכך המסוכנת השתדלת ככל האפשר להעלים זאת ממני. נזכרת אני: לפני כמה שנים שמעתי שהצטרפת לפלמ"ח, ורק מלים מספר אמרתי לך: דע לך, יחיאל, שנפשי קשורה בנפשך, ראה את אשר לפניך. כלום לא ענית לי. אולי נזכרת בזה ברגעיך האחרונים? ואני כ"כ תמימה הייתי ולא ידעתי איזה תפקידים קדושים מוטלים על הפלמ"ח. אבל אתה בקי היית בתעודות הפלמ"ח. וגם בהיותך בן טוב ומסור, היו לך אידיאלים יותר נשגבים וקדושים מאשר אם, ואלה היו ארצנו ועמנו המעונה. ומול שני הנימוקים הגדולים והקדושים האלה, איך יכולתי אני, אדם קטן, עם לב אם שותת דם, לעמוד בהתחרות? מלבד אבינו שבשמים ידעת רק את שני המקדשים האלה, ולמענם עבדת בתום לב ובאהבה עד שנפחת את נשמתך הטהורה.
נפלת בכפר עציון, שמשם היית חוזר תמיד מלא התלהבות. נותקה שלשלת הזהב של זכרונותי. תמונות אחרות לגמרי מצטיירות בדמיוני.
אני נשארתי בחיים. לחזית לא נקראתי, וגם לא נפלתי קרבן לאחת מפורענויות המלחמה. רק טעם אחד יש עוד לחיי, כי ליום הזכרון השני לפחות אזכה לעלות על קברך, אם ישנו, ובדמעותי ובדם לבבי לרוות את האדמה, אשר שדדה אותך ממני.

ד' באייר תש"ט

אמא
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

אומר מעט ועושה הרבה

בחזרנו ארצה לבנות פנתנו השוממה והחרבה, עטו עלינו כל העורבים למיניהם, לנקר באשפות חציהם, ולהפריע בבניננו בעזרת צרים צוררים, הם לא יכלו לראות בהפרחת השממון, הם מלעיבים במלאכי אלקים הבאים בשליחותו של המקום, שלא רצה בתוהו ובוהו, אלא בבנינו של העולם. אבל, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, אלה הם הצעירים, בנים-בונים המוחצים ומקרקרים כל בני שת ושאר מבלי עולם, והם גם מוסרים את נפשם לתעודה זו. בין הכוכבים המאירים האלה נצנץ באור מיוחד יחיאל שלנו. אני רוצה להפטיר עליו מה שהפטיר ר' זעירא על פטירתו של ר' ברן בר ר' חייא (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) והוא רק בן עשרים ושמונה, וכך אמר: "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" - אם מעט ואם הרבה ישן אין כתוב כאן אלא אם מעט ואם הרבה יאכל. למה? ר' בון דומה לפועל זריז שהיה עושה בשעתים יותר מה שאחרים עושים ומתיגעים כל היום כולו, לעתותי ערב קבל הוא שכרו משלם, כאילו עבד יום שלם כיתר הפועלים. אין הפועלים יכולים להתרעם עליו לאמר: מדוע אנו מתיגעים כל היום והוא לא נתיגע רק שעתים ומקבל שכר כמונו. משום שהוא פעל בשעתים יותר מה שהם עשו כל היום, כך יגע ר' בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה". יחיאל בעשרים ושבע שנותיו יגע ופעל למען החדרת הרעיון הדתי בתוך שורות הלוחמים המסורים יותר ממה שיכלו מורים ותיקים וקשישים להועיל. הוא היה סמל המסירות והצניעות, הענוה והתום.
יחיאל לא היה בן יחיד להוריו בלבד, אלא יחיד לידידיו, חבריו ומכיריו. הצניע לכת, לא הבליט את עצמו, אף כי הצטיין בכל. עם הקמת חטיבת הפלמ"ח הדתית היה הרוח החיה של החבורה באומץ לבו. הוא היה בעל רגש דתי מתוך הכרה ודעת שמעטים מן הצעירים זכו לכך. היה מסתפק במועט, הסתגל לכל דבר בקלות ולא דרש לעצמו שום דבר, היה מסוג האומרים מעט ועושים הרבה. בסערה עלה השמימה, אבל כוכבו לא דעך. הוא מאיר לחבריו וידידיו הזוכרים ברטט ובהערצה את הבחור התמים, שמסר נפשו הטהורה על קדושת האומה והמולדת.

הרב אלתר מאיר
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דמעה על קברו

יחיאל איננו...
המלים נפלטות מן הפה, האוזן קולטת את הצליל, אך הלב אינו מאמין ואינו משלים, כי מקומו של יחיאל ייפקד עכשיו במשפחתנו. רק בן עשרים ושבע שנים היה בנפלו. בן יחיד להוריו. בשמחה עוקבת המשפחה אחרי שלבי התפתחותו: מתחיל ללכת לבית הספר, גומר אותו, חוגגים את הבר-מצוה שלו, עולה לארץ, לומד בבי"ס תחכמוני, נכנס לסמינר ומסיימו בהצלחה. שמחה בבית, ההורים מחכים לכף נחת ממנו, והנה הקץ המר. בין סלעי המגור של גוש עציון נפח את נפשו כגבור מלחמה, נאמן לאלוהיו, לעמו ולארצו. שנים הכשיר את עצמו בפלמ"ח הדתי לתפקידים רבי אחריות, גילה יכולת ומסירות, וקיים בנפשו מה שדרש מעצמו ומאחרים. אציל נפש, ממעט בדיבור ומרבה לעשות - תכונות נעלות אלה ניכרו בו משחר ילדותו. לא איש מלחמה היה לפי טבעו. לחיים כשרים של חקלאי נשא את נפשו, לכרות ברית עם האדמה, וחוזה בחלומו חיי-עמל מבורכים בשדות ישראל. נסע לשדה יעקב להכשיר את עצמו לחקלאות, עבד קשה מן הבוקר ועד הערב, לא התלונן, באהבה ובסבלנות עבר את דרך ההכשרה מתוך אמונה כי "עובד אדמתו ישבע לחם". מאחורי המחרשה נלקח למערכה עם פרוץ המאורעות והתחלת מלחמת השחרור, ועל במותיה נפל חלל.
יחיאל, מחשבותיך ברגעיך האחרונים היו בודאי מוקדשות להוריך, שנפרדת מהם בלי אומר ודברים בלכתך לדרכך האחרונה, כאילו אמרת להם: אל תצטערו, לא למעני עזבתיכם אלא למענכם. ולהורים ייאמר:" מנעו קולכם מבכי ועיניכם מדמעה כי יש שכר לפעולתכם". יש חיים ארוכים וקצרים ויש קצרים וארוכים.
יחיאל ז"ל בחייו הקצרים קנה לו את הנצח.
אשריכם ואשרי יולדתו!

אהרן
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

ממכתביו האחרונים

ח' שבט תש"ח (4 חודשים לפני מותו)

לחברים שלום!

לרשותי עומדות עוד דקות מספר, עד צאת השיירה, ואני מנצל הזדמנות זו לכתוב לכם משהו.
הגענו בשלום לירושלים, אבל לא היתה לנו אפשרות להמשיך. בקושי רב הסתדרנו במשך הימים. רק היום ניתנה לנו האפשרות להגיע למקום המנוחה.
אני חוזר עכשיו מהלוית הנופלים, שביניהם נמצא אחד חברי הקרובים. האבל עמוק, אבל עצור. אני מוכרח לסיים.
דרישת שלום לכל אנשי המוסד. אבקשכם לכתוב הרבה. נא גם להודיע לילדים שאשמח מאד לשמוע משהו מפיהם.
אקוה שבפעם הבאה יספיק לי הזמן לכתוב גם מכתבים פרטיים.
דרישת שלום לכל החברים.

ממני יחיאל

כפר עציון, כ"ה שבט תש"ח (שלושה וחצי חדשים לפני מותו).

לקב' "גור אריה" שלום!

ראשית אני רוצה ל"הצטדק" במקצת על שאני פונה אליכם. היתה תקופה שנדמה היה לי, שעבודתנו המשותפת במשך שנה תמימה לא נשאה כל פרי, ונשארנו רחוקים האחד מהשני מביום כניסתנו למוסד. אבל מסיבת-הפרידה שערכתם לי הוכיחה לי, שבכל זאת נקשרו קשרים בינינו, לפחות בין חלק מכם לביני. אל אלה מכוון מכתבי, וכן לכל יתר ילדי המוסד, שאני חשבתי לחניכי, והם ראו אותי כמדריכם.
ודאי שמעתם כבר על מקום הימצאי. לעתים קרובות אני נזכר כאן בטיול שערכנו בקיץ לסביבה זו (דרך אגב, בהיותנו בכפר עציון יצאתי אחר הצהרים עם קבוצה קטנה לטיול ועברנו לגבעה ממול לכפר, גם הצטלמנו שם. מגבעה זו באו חלק מהמתקיפים בהתקפה הגדולה. לואדי, שרצינו אז לרדת לתוכו, אין איש מעיז היום להתקרב). אבל המקום לבש עכשיו צורה קצת אחרת. נמצאים אנו כאן במדינה עברית קטנה - שארכה וכן רחבה כ-5 ק"מ. אני נזכר שבבקורי הראשון בסביבה זו, למעלה מ-5 שנים, לא נמצא באזור זה שום ישוב יהודי. ועכשיו יכול גוש זה לעמוד בהתקפה נגד עם רב. בלילה נראית מכאן כל שפלת החוף נוצצת באורות הישובים הרבים. ומה מצער שלא ניצלנו הזדמנויות שהיו לנו גם כאן ליצירת ישובים נוספים. את אשר לא עשינו לפני שנים מעטות במאמץ לא רב, נצטרך להשלים בעתיד במאמץ כפול ומכופל. אבל יש תקוה. בהיותי בקב' "עין צורים" שמעתי מפי אחד החברים, כשנודע לו שמי, שאני הייתי מועמד להדריך אותם בהיותם קבוצת נוער בטירת צבי. ואמנם נזכרתי: עם שחרורי, לפני כשלש שנים, רצו לשלוח אותי להדרכה לטירת צבי, אבל אני לא רציתי לשמוע מזה והלכתי לקבוצה. לא זכיתי אז להדריך קבוצה שתיאחז בהרים אלה. אולי אזכה לקצת נחמה מכם.
על מעשי כאן אין הרבה מה לכתוב. עוסקים בהדרכה. אם אוכל פעם לבקר אצלכם אולי אספר לכם קצת על זה.
דבר אחד התברר לי כאן: אותם מאמצים, שמדריכיכם משקיעים בעבודה, ראויים להערכה הרבה יותר גדולה, מכפי שהדבר נראה בעיניכם. מי כמוני סובל היום מאנשים, שלא קבלו חנוך מתאים, ומי כמוני יכול להעריך חניכים, שקבלו עליהם עול חינוך, ומדריכים שמוסרים הרבה מנפשם למען תיקון החינוך. דוקא שעת-המבחן בה אנו נמצאים כולנו, וביחוד בגוש זה, יכולה לשמש קנה מדה להערכתנו.
המדרש אומר שנמרוד השליך את אברהם לכבשן. אברהם יצא ממנו בשלום. גם אותנו השליכו רשעי עולם לכבשן. נשתדל כולנו, שמכור-היתוך זה נצא כולנו מזוקקים מכל סיג כאברהם בשעתו.
אל תשכחו, שבין חניכי כיום נמצאים בחורים המבוגרים מכם רק בשנה או בשנתים. האם תהיו מוכנים גם אתם בבוא הזמן? וכטובים שבינינו? הלואי!
ולמדריכים ולכל המטפלים בכם אגיד:
הכפילו מאמציכם! הרבו במסירותכם! יש שכר, ושכר גדול, לעבודתכם. אל יאוש לאחר כל התנגשות ולאחר כל כשלון. ממרומי עציון מטשטשים כל הפגעים הקטנים. והסך הכל של עבודתכם מצטרף לחשבון עמידתנו במבחן.
עם כל הרצינות שבמכתבי עד כאן, הרי סדר יומנו היום-יומי הוא פשוט ורגיל. אתם בודאי מתארים לכם את המצב קשה בהרבה מכפי שהוא באמת. בימים שמזג האויר יפה, הרי זה פשוט תענוג להתהלך כאן על הגבעות המוריקות, כששמש חורף נעימה מחממת אותך. היום, למשל, מזג האויר הוא "זועה". כשהלכנו לארוחת-בוקר (עליכם לזכור שלכל ארוחה אנו צריכים ללכת כרבע שעה) קפאו האף והפה. את האזנים אנו מכסים בכובעים שקבלנו כאן. הגשם הצליף על פנינו ודקר אותנו כמו בסיכות. וזה לאחר שאתמול היה מזג האויר נפלא. השמש זרחה וחיממה כהוגן, והיו כאלה שחזרו הביתה כשהם מזיעים. אבל גם על "הזועה" של היום נתגבר, ומחר נוכל לטייל להנאתנו.
נדמה לי שהארכתי הפעם יותר מכפי הרגיל. אקוה שגם אתם תכתבו לי בפרוטרוט על מעשיכם, למודיכם, עבודתכם ובלוי הזמן החופשי שלכם. עליכם לזכור שחיי המוסד הולכים ונשכחים מלבי, ואני הלא רוצה לדעת על הכל כאילו עוד חייתי ביניכם.
דרשו בשלום כל אנשי המוסד מגדול ועד קטן.

יחיאל
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מעזבונו

במסיבה לגמר קורס המדריכים של "אליצור"

התאספנו היום למסיבה זו לגמר קורס המדריכים. עוד שבעה חברים נוספו למספר המדריכים הקודם, וחלק מהם ודאי יקבל גם קבוצות להדרכה. מסיבת סיום היא לנו, אבל גם מסיבת התחלה. מהקורס יצאנו, אבל להדרכה רק ניכנס.
הגורם למסיבה זו מובן הוא מאוד, אבל האם זוהי המטרה היחידה של המסיבה? האם נתאספנו כאן למסיבת רעים ולשיחת חולין שאינה מעלה ואינה מורידה? לפי דעתי צריכה מסיבה זו לשמש כעין מורה דרך למדריכים החדשים, ואולי אף לקודמים.
מעט מאוד ידוע לי, ואולי גם לחברי, על מטרת "אליצור". באספות הסבירו קצת את המצב בהווה ודברו גם על הסיכויים לעתיד, אבל על העיקר, על המטרה, לא דברו ולא כלום, וכל הידיעה באה מהמלים הספורות הרשומות על כרטיס החבר. שלושה סעיפים ראיתי שם: לחסן את הכוחות, להכשיר מחנה לפעולות ולהחדיר את ההכרה הדתית. שלושת הסעיפים מהווים מטרה שלמה אחת, שאין לגרוע ממנה ואין להוסיף לה. אבל שונים הם האמצעים לסעיף הראשון מאשר לשאר שני הסעיפים. בכדי לחסן את הכוחות צריכים להתעמל, לעסוק בספורט, העיקר להופיע לפעולות הקיימות של הארגון, אבל ע"י התעמלות אין מכשירים מחנה לפעולות, כי אין לשער שחבר יקבל פקודה מבלי שיבין את מטרתה וערכה ויוציאה לפועל כראוי. וכן אין מחדירים הכרה דתית; אמנם שומרים על הנמצא, אבל אין זו החדרה. לשני הסעיפים האחרונים מתאימות פעולות לגמרי אחרות, ומכיון שעדיין לא התחילו בהן יכולים לשער שאלה הנן רק מטרות צדדיות.
אבל גם בהתעמלות ובספורט עדיין לא הכל ברור. האם עלינו רק לחסן את הכוחות או לדאוג גם לתוצאות רצויות (לשיאים), לא מחמת שהן מעידות על הצלחתנו או שהן משמשות כתעמולה בשבילנו, כי אם כלמטרה מיוחדת? ואין זאת שאלה עיונית בלבד כי אם מעשית בהחלט וחשיבות רבה לה. האם עלינו לשמור על המובחרים שבנו ולהעלים עין ממגרעותיהם, בו בזמן שלחלשים יותר לא היינו מרשים לעשות דברים אלה? אם ברצוננו להחדיר משמעת בארגון, הרי שלשאלה זאת ישנה חשיבות רבה. ושאלה שניה היא שאלת הסקציות: האם עלינו לגזול מזמנם של החלשים ולהחליש את חיסונם ובו בזמן לשפר את המוכשרים? לשאלות אלה עדיין לא מצאתי תשובה ואבקש את חברי ההנהלה, אם לא היום הרי בהזדמנות אחרת, לענות על כל השאלות ולהסביר כראוי את כל הדברים העומדים בסימן שאלה.
אני כשלעצמי עדיין לא התיאשתי גם משאר שתי המטרות, שחשיבותן רבה בעיני. הייתי מיעץ שגם הפעולות הדרושות למענן תעשינה בעזרת מדריכי ההתעמלות, כי מכירים הם כבר את החברים, וחשוב יותר שהחברים מכילים אותם. אבל לשם כך צריכים בראש וראשונה לחנך את המדריכים, שיוכלו לשמש כמדריכים רוחניים לאותם החברים שהם כבר משמשים להם כמדריכי ספורט.
עוד רבות הן השאלות שעולות במוחי, אבל אסתפק בהערות אלה.
בסוף דברי אודה לכל החברים שעסקו בהדרכת החברים ובסדור הקורס שלא על מנת לקבל פרס, ולחברי הקורס שתרמו גם הם מזמנם אני מברכם שיצליחו בהדרכתם וחברי "אליצור" יפרו וירבו כדגי הים.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

על המצב הדתי בארץ

בדברנו על המצב הדתי בארץ נוכל לקבוע עובדה, מבלי להיכנס לפרטים, שמספר הדתיים פוחת והולך. התמעטות זו היא גילוי חיצוני לירידת השפעת הדת בדורות האחרונים בכלל ובימינו בפרט. עלינו לבחון מה הם הגורמים לצמצום השפעתה של הדת ולחפש דרך לתיקון המצב הקיים.
מהו הפרצוף הדתי של הישוב בכלל ושל הדתיים? החוגים השמאליים שבישוב רובם מתנגדים לדת, ומעוטם - סובלים אותה. הם מתיחסים בשלילה אף לערכים הלאומיים שבדת, כגון חגים, שבת וכו'. החוגים האזרחיים - ברובם הגדול אינם דתיים, אם כי הם נוטים לקבל כמה מערכיה הלאומיים, ורבים מהם מבקרים בשבתות ובמועדים בבתי כנסת וגם מוסרים לעתים את ילדיהם לבתי ספר דתיים.
שאיפת הדתיים היא להחדיר לתוך החוגים השונים יחס חיובי לדת, וכתוצאה מזה להשליט חיי תורה בישוב.
מי הם שליחי הציבור הממלאים תפקיד זה?
המוסד העליון המטפל בעניני הדת בישוב הוא הרבנות הראשית המפקחת על הרבנים ובתי-הדין המקומיים. מוסד רשמי זה יכול היה להצליח בתפקידו, לו היה רוב הציבור מקבל את מרותו בכל שטחי החיים. למעשה, ישנם חוגים המקבלים עליהם מרות רק בשטחים מסויימים, כגון קדושין, כשרות וכו', וחוגים אחרים שאינם מקבלים כל מרות. בעטים של התנאים האוביקטיביים האלה ניטלת כמעט כל השפעה מן המוסד הזה, אם לא יתאים את דרכי פעולתו, שהיו יפים בזמנם, לתנאים אחרים לגמרי.
חשיבות רבה מיחסים לחינוך הדתי הן בבתי הספר של המזרחי והן בתנועות הנוער הדתיות. בידם ניתן לעצב את דמותו של הישוב בדור הבא, היינו - דמות היהדות לעתיד. למעשה לא הושגה הצלחה בשטחים אלה. בבתי הספר הדתיים מבקרים אלפי ילדים, אבל מעטים הדתיים המצויים בקרב הנוער, כי חלק מהילדים פורק עול בשבתו על ספסל הלימודים, והשאר - עם עזבם את בית הספר; מכאן שלא חוסן מפני הקשיים (האמתיים והמדומים) שבחיים. תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", שהצליחה הרבה יותר בעבודת החינוך שלה, אף היא לא מצאה את הדרך, ועשרות ומאות מבין חבריה עוזבים את התנועה עם התבגרותם.
אלה הם החוגים העיקריים שבישוב העירוני שברצונם היה להשפיע, ונדמה היה שגם יצליחו, אולם התוצאות למעשה עלובות הן, גם בכמות וגם באיכות. אם נבדוק את הסיבות ניווכח, שלא היתה כל אפשרות להצליח בדרכים בהן הלכו. ההפרדה שבין חיי הדת וחיי החולין, שניות זו שציינה את חיי ישראל במשך הגלות הארוכה - שהיתה אולי מוצדקת בשעתה ובמקומה - הפכה להיות אבן-נגף ליהדות בדורות האחרונים, בשעה שחיי החולין הפכו וכבשו להם מקום בראש. לאמתו של דבר לא צריכה היתה היהדות להפגע ע"י המגמה הכללית להפריד בין הדת ובין החיים, שהרי היהדות אינה מצטמצמת בחיי דת בלבד (במובנה המצומצם של המלה, כגון, תפילה, כשרות וכו'), אלא היא יצרה הוי חיים ותחוקה מדינית, שיכלו לשמש יסוד מוצק לחיים המתחדשים בארץ-ישראל. אבל היהדות הדתית המשיכה למעשה גם בארץ את מסורת הגולה, וקבלה - אם גם שלא מדעת - את סיסמת המשכילים בשנוי קטן: "היה יהודי דתי באהלך ויהודי (סתם) בצאתך". חיי הדת נצטמצמו בד' אמות של בתי-כנסת ובתי דין צדק, שהשפעתם נדחקה לקרן זוית. הרחוב היהודי שנוצר בעיר ובמושבה בארץ לא היה, במקרה הטוב, אלא העתק הרחוב שבעיירה היהודית בגולה, שגם בה הלכה השפעת הדת הלוך והצטמצם. בדרך כלל נתגבש בו הווי-חיים זר לגמרי ליהדות, אם כי דוגלים בו בלאומיות. את כל המכשירים הארגוניים והצבוריים העלו אתם העולים ממקומות מושבותיהם, ולא הרגישו כלל, שכשם שבארץ לבשו לבוש חיצוני חדש (כמו שפה, מקצוע וכו'), כך צריך לחדש גם את התוכן. היהדות הדתית שאצלה נשתמר אותו התוכן (אם לא בחיים הממשיים הרי לפחות בזכרונות ובמאוויים), לא ידעה, ואינה יודעת עד היום, לעצב לפיו את חייה היא ולהשפיע ע"י כך על שאר החוגים בישוב.
בקיבוץ ובמושב האירה ההצלחה את פניה יותר לחוגים הדתיים, כי כאן במקום שהדתיים היו מרוכזים במקום ורחוקים יותר מהשפעה זרה, יכלו להחזיק מעמד ולחיות חיי ציבור דתי. מבחינה זאת עשתה ההתישבות הדתית בכלל, ובעיקר הקיבוץ הדתי, הרבה יותר משנעשה עד עכשיו בעיר. בחיי הקיבוץ הוסר החיץ המפריד בין רשות הדת ורשות החיים, אם כי טרם הושגו אחדות ושלמות. חיים אלה חיזקו את העמדה הדתית ונתנו את האפשרות לחנך נוער שנשאר דתי הרבה יותר מאשר הנוער הדתי בעיר. אולם דא עקא, שההתישבות הדתית, אף כי חלוצית היא, אינה מתיימרת להיות חלוצת הדת. עוסקת היא באותן הבעיות הדתיות, שהיא קשורה בהן במישרין (חליבה בשבת, שאלת כלאים וכדומה), אבל אינה מטפלת בבעיות הדת הצבוריות והתחוקתיות, והוא הדין בחינוך. אמנם בזמן האחרון עוסקים יותר בשאלה זו, אבל רק לשם יצירת רזרבות להתישבות.
לאחר בירור המצב נראה לי שזאת היא המסקנה המתבקשת מאליה: כל איש מאתנו חייב לפעול לשם עיצוב אופיינו הדתי, לאמר - טיפוס היהודי האמיתי בעתיד. יהיה זה אסוננו הגדול, אם נקבל השפעה זרה רק מפני שהורגלנו בה בדורות האחרונים. במשך אלפי שנות הגלות ספגנו מכות רבות ונאמנות אבל לא יכלו לנו, ועתה עם שובנו לארץ עלולים אנו להכשל מבלי שנוכל לקום. דורנו דורש חלוציות בכל שטחי החיים, וביחוד בשטח הדתי-הלאומי, והנוער הדתי נתבע לחלוציות זו.
מהו המעשה הממשי שצריך להתחיל בו? נוכחנו שרק בתוך מסגרת סגורה יש מקום להשלטת הדת בכל שטחי החיים ורק בה אפשר להצליח בחינוך הדתי. המסקנה: על הנוער ליצור לעצמו את אותן המסגרות ולעצב בהן את חייו בהתאם לדת. במסגרות אלו צריך להעשות הנסיון הנועז של התאמת הדת והחיים שלא תשאר התורה נושנה בשעה שהחיים "חדשים" הם. במסגרות אלו יש להמשיך את ההלכה שנפסקה. חדושה של ההלכה על רקע מציאותי תתן שלטון של ממש לרוח התורה. כך שתהא התורה תורת-חיים. מסגרות אלו צריכות לשמש מקום הכשרה וחינוך לאלפי הנוער הדתי המתחנך בבתי הספר ובתנועות הנוער. צורת החיים השלמה תתן מבחינה פדגוגית אפשרות של חינוך ממשי. ההוי הציבורי-הדתי ותורת החיים יעשו את שלהם. ממסגרות אלו צריכים לצאת מורים ומדריכים שיכשירו את הנוער ליעודו.
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח