ונזכור את כולם

טוראי ליזר (ליזרוביץ) יעקב ז"ל

בן חיה-שרה וישראל
נולד ברומניה
ב תרפ"ח, 1928
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת מסילות
נפל בקרב במיבצע יפתח
בו' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: מלכיה
נקבר בקיבוץ מעוז חיים
בן 19 בנפלו

קורות חיים

יעקב בן ישראל וחיה-שרה, נולד בשנת תרפ"ח (1928) בעיירה סוליצה שברומניה ולמד שם בבית הספר העממי. המשפחה התפרנסה בכבוד מקונדיטוריה ובית קפה שבבעלותה, וכל הילדים עזרו בעסק המשפחתי לאחר שעות הלימודים ובחופשות.
בתקופת מלחמת העולם השניה, כשהיה בן 12, הפסיק ללמוד וחיפש עבודה, כך הגיע לבית מלאכה בו בנו כירכרות וביקש לעזור בעבודת הצביעה. בונה הכרכרות סיפר לאימו של הילד ש"יש לו ידי זהב, צובע כמו בעל מקצוע, אומן".
באפריל 1946 הודיע להוריו: "אני עולה לארץ ישראל". הוא ביקש לעלות לאוניית המעפילים "מקס נורדאו" אולם נתגלה על ידי השלטונות והורחק. חבריו נופפו לו מהספינה ואז "מתוך דחף פנימי", קפץ למים ושחה לעבר האניה ובנס לא נפגע מיריות שנורו לעברו מהחוף בטרם הקיף את הספינה, ובעזרת חבריו טיפס על הדופן שבצד הנסתר מהחוף תוך שנפגע בברך (מתוך מכתב לאחותו). האניה הגיעה לארץ ב-13.5.46 ויעקב עם כל 1666 המעפילים נעצרו למשך מספר שבועות בעתלית.
עם פרוץ מלחמת-השחרור תפס את מקומו בשורות הפלמ"ח בגדוד הראשון בחטיבת "יפתח". כעבור מספר שבועות עלה הגדוד בפיקודו של דן לנר, למחנה פילון שליד ראש פינה והצטרף לשאר גדודי חטיבת יפתח שלחמה בגליל העליון.
ביום ו' באייר תש"ח (15.5.1948), למחרת הכרזת המדינה, התחולל הקרב הגדול והקשה באזור הטרשים של הכפר הערבי מלכיה אשר בגבול סוריה, עם הפולשים הערבים המרובים. זה היה הקרב הראשון שבו השתתף יעקב, כחובש קרבי שחש לעזרת הנפגעים. זה היה עבורו גם הקרב האחרון, הוא נפל עם 25 חללי הגדוד והוכרז כחלל על פי עדויות, אך גופתו לא נמצאה מעולם. בן 19 בנפלו.
מצבה לזכרו הוצבה בחלקת החללים שמקום קבורתם לא נודע בהר הרצל ושמו חקוק גם באנדרטה שהוקמה בקיבוץ מלכיה לזכר חללי הגדוד הראשון שנפלו שם.

ביום שלישי ט"ז במר חשוון תש"ע, שלישי בנובמבר 2009, נערך טקס גילוי המצבה של הנעדרים בבית-העלמין במעוז חיים. הם צורפו לשמות של קבר-האחים של לוחמי הגדוד הראשון מקרב מלכיה.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לזכרו של יעקב

חברתו שרה אבנון (פליישמן)

עם חמד נער תמים
חבר יקר ורע
המוות בא והוא נקטף
הוא לא יאבד ולא ישכח
יחיה לעד בלב כולם

אף על פי שאנו דור מלחמה ורבים ויקרים מאיתנו נפלו, לא התנסיתי עוד ברגש כה עמוק ועצוב כמו שעבר עלי אז בנפלם של החברה האלו.
כנראה שהמשמעות שונה ליחסי ידידות עמוקים ואהבה ראשונה, מאשר כל קרבה אחרת. הרגשת הכאב היתה כה עמוקה ומזעזעת לאורך הרבה מאד זמן.
הכרתי את יעקב (ינקושור) מיד כשפסעתי ראשונה בשבילי קיבוץ מסילות בשנת 1947, אחרי שכבר הייתי שנה בארץ במסגרת עליית הנוער במשק הפועלות בגבעתיים. הכרנו מיד בשיחות ארוכות לתוך הלילה. היתה זו אהבת נעורים תמימה וכנה, אהבנו וחלמנו חלומות שרק נערים בגיל זה יכולים לרקום, לא נפרדנו לרגע וחשבנו לא להפרד לעולם.
בקיבוץ מסילות, משפחת רשף ישראל וצפורה אמצו אותנו היינו שם אורחים קבועים ועל כוס קפה בשיחות נפש ועצות ידידותיות היינו מרוצים ומאושרים מעולמנו.
באפריל 1948 ממש לפני ליל סדר פסח נקראנו להתגייס וכבר החרדות והפחדים החלו לחלחל בנו, אבל לא היו היסוסים, הלכנו באשר נקראנו. במשוריין יצאנו את הקיבוץ וכך החלה הדרך למלחמת הקוממיות שלנו.
גם אחרי הכאב הנוראי שאחרי נפילתם, המשכנו להלחם כי היו אלו ימים קשים ביותר למדינה. היינו גדוד ראשון של הפלמ"ח בחטיבת יפתח. אנחנו זכינו לראות ולשמוע על קום המדינה ואילו הם נתנו את חייהם הצעירים.
חברים יקרים מאתנו אינם כבר בין החיים אבל אנחנו ב-15.5 מדי שנה ממשיכים להפגש וזוכרים את כולם.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח