דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט רזניק יאיר "יאיר'קה" ז"ל

בן חוה ויעקב
נולד בחיפה
בי"ז טבת תר"צ, 17/1/1930
נפל בקרב במיבצע חורב
בב' טבת תש"ט, 3/1/1949
מקום נפילה: רפיח
נקבר בקיבוץ גבעת השלושה
בן 19 בנפלו

קורות חיים

יאיר בן יעקב וחוה, נולד ביום י"ז בטבת תר"צ (17.1.1930) בחיפה. גדל והתחנך עד גיל 11 בבית החינוך בחדרה ועבר לבית-החינוך בגבעת-השלשה, בו סיים את בית-הספר המחוזי. במילגה ובהצטיינות סיים את בית-הספר החקלאי על שם כדורי. הצטיין כרפתן ופלח. היה מסור בנפשו לעבודת החקלאות ולאדמת הארץ.
משסיים את חוק לימודיו חזר לגבעת-השלושה. שירת בפלמ"ח מגיל 15, השתתף בקורסים שונים ובכללם קורס לקצינים בדליה. היה מדריך-נוער חביב על חניכיו בפשטותו, ביושר-לבו ובאהבתו העמוקה לעם ולארץ, במחשבתו הברורה ובמסירותו ובנאמנותו החברית למופת. ספורטאי מובהק היה; שחיין, שחקן כדורגל. ניחן בנפש עדינה ורגישה ובכשרון למוסיקה, שהיטיב להבינה ולהעמיק בה.
במכתביו וברשימותיו שכתב להוריו ולחבריו ידע לתת ביטוי יפה ונאמן לרשמיו, ולחוויותיו על עבודתו, יעודו ושאיפתו לעבודת בניין ויצירה. במכתבו מהרי ירושלים כתב לאביו: "אולם האמינו לי שמוכן אני להניח את ה'ג'וב' ולשוב הביתה לרפת ולטרקטור ולהמשיך בחיים שקטים, חיי עמל ויצירה, להרגיש שאני בונה משהו ולא רק הורס את כפריה ומושבותיה של המולדת". ובהמשך המכתב כתב: "פצעים הנגרמים לכל אדם עקב ההכרח לרצוח ולהרוג בני אדם, אף כי אויבים הם, פצעים אלה לעתים קרובות אף לא נרפאים והופכים למחלה כרונית".
כשהועלתה שאלת הגיוס במשק הוחלט שעליו להישאר במקום, מאחר שתפקידיו במשק חיוניים למאמץ המלחמתי. הוא לא הסכים להישאר בשעה שחבריו יוצאים לפעולה והמולדת בסכנה. בעקשנותו הרבה הכריח את המשק לשנות את ההחלטה - והוא יצא.
צו פנימי תבע זאת ממנו. זה בא לידי ביטוי גם במכתביו: "...רוצה אני לחזור הביתה וגם זו סיבה, שרוצה אני בגמר המלחמה. כל עוד מלחמה תהיה - לא אוכל לשבת בשקט בבית, כל עוד חברי לוחמים, וכעת כשיודע אני פירושה של מלחמה (לא הרבה אך מעט) לא אוכל לשבת בבית. ואם הביתה רוצה אני לחזור, הרי ממילא רוצה אני בסיום המלחמה".
יאיר התגייס ביוני 1948. השתתף בפעולות נגד העיראקים ב"נזלה". בהתנהגותו החיילית בקרבות בדרך לירושלים, במסירותו למילוי החובה שלא ידעה גבול וקדמה לכל דבר אחר - נתחבב על חבריו-לנשק, בין על הממונים עליו ובין על הסרים למשמעתו. אצלם הפך יאיר, למושא של יושר אמת אומץ-לב עוז-רוח ופשטות.
בינואר 1949, יצאה הפלוגה לילה אחד להטרדה במסגרת מבצע "עין". יאיר עסק אז בתפקיד בגדוד. הוא ניגש למפקד הפלוגה וביקש להשתתף בפעולה. על השאלה למה יחפוץ כל כך לצאת, והוא ענה בפשטות: "הבן, אי אפשר, שאני אשב פה בחיבוק ידיים, בו בזמן, שבנזלה חסרות ידיים עובדות". הוא שכנע, כנות ואמת גדולה כזו לא תשכנענה? גם למבצע הבא, רצה להיות בפורצים.
בימי מבצע "חורב" לסילוק הצבא המצרי מתחומי ישראל, בינואר 1949, יצא בראש מחלקה לכיבוש משלט ברפיח. הוא שימש דוגמה לאנשיו בהתמדתו ובאומץ לבו, על אף התנאים הקשים, פרץ גדר אחר גדר ואיפשר את ההסתערות לכיבוש המשלט, אולם הוא עצמו נפגע מצרור כדורי מכונת-יריה של האוייב, ברגע שהגיע לטווח רימונים מן המטרה. נפל ביום ב' בטבת תש"ט (3.1.1949).
הובא למנוחת עולמים בגבעת-השלושה ביום 5.1.1949, בן 19 בנפלו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

הפגישה האחרונה עם יאיר'לה - אמו

ערב, חזרתי מהעיר מפעולה. לקחתי את המפתח במקום אשר היה מיועד ליאיר, בבואו מלוד לבקר בבית, כי קרה ולפעמים, כאשר בא הביתה, לא מצא את אמו, לאו דוקא מתוך זה שהייתי כל כך עסוקה בעניני צבור. מאז החגים לא מצאתי לי מנוחה, לבי אמר לי רעות. ידוע ידעתי, כי אין לומר דבר נגד התגייסותו, כי לא ישמע לי. הוא אמר לי בשעה שהתגייס: "אמא, למה ילדת אותי, כזה בעל מצפון; מישהו הרי צריך להתגייס ומדוע לא אני?" הבינותי כי דברי לא יועילו, וכך רמיתי את עצמי, כי הגורל יתן לי אותו במתנה בעד השנים הקשות שנפלו בחלקי על מנת לגדלו ולחנכו.
אותו ערב פתחתי את החדר. חפשתי אם אין סימנים שיאירקה ביקר - ראשית, אם אין פתק על השולחן, שנית, אם האקורדיון אינו פתוח וכד'.
השעה שמונה בערב.
מישהו דופק בדלת ויאירקה נכנס.
- מה זה, בשעה כל כך מאוחרת?
- כן, אמא, לשעה אחת. הייתי פה פעמיים ולא מצאתיך. לא היה לי זמן לגשת. אמנם פעם אחת היה לי יותר זמן ונגשתי לגבעת השלשה, ושוב נכנסתי אליך, חכיתי לך שעתיים ולא באת. פעם שניה היתה לי רק מחצית השעה. אכלתי, נגנתי קצת והשארתי לך פתק, כי בקרוב אבוא. והנה באתי. נו, אמא'לי, מה הענינים, איך העבודה, מצב הרוח, הבריאות? אמא, את יודעת, באו לשחרר אותי, שאשוב להיות חבר בקבוץ, אולם הגדוד סרב. אך אל תדאגי, אמא'לי, עוד ימים מספר ואשוב הביתה. לגבעה, גם החברה שלי תבוא, וגם את, משפחה שלמה.
הוא מנגן ואני מסרקת את שערותיו. זו הפעם האחרונה בימי חיי על ידו. הוא מסתכל בתמונות ב"דבר השבוע" ומנגן את השיר האהוב עליו והאהוב גם עלי.
יאיר היה גבוה מאוד. לקהתי כסא, עליתי וחבקתיו בכוח, בפעם האחרונה.
ושוב התחלתי: "יאיר'לה. אני רוצה לבקשך משהו. הבט, שתי מטות לנו, כל כך נוחות, לונה לילה אחד בבית, אני אכסה אותך יפה ובבוקר השכם, כאשר אני קמה, תסע גם אתה. אני מרגישה את עצמי רע מאוד. עזור לי".
- "לא, אמא'לי, איני יכול. מצפוני אינו מרשה לי. תארי לעצמך, כאשר איני בא, איש אינו יוצא לעבודה, וזו אחריות".
הוא הלך. אני הרגשתי את עצמי רע ולא הלכתי ללותו לדרכו, לדרכו האחרונה, ממנה לא חזר לעולם הביתה.
שני קרבנות לנו: יאיר וגם אמו, אשר השאירה בלב שבור ורצוץ, אמא אומללה מאוד. אך לא נתן לאויב לראות בנו נקמה. בידים וברצון עז נמשיך לבנות את הארץ, ככל אשר יכול כל אחד מאתנו.
רבות דיבר יאיר על ביתו היקר בגבעת השלשה, רבות יכול היה לתת לילדים, לחבריו הצעירים, אך הגורל לא רצה בכך. חברים יקרים, נזכור אותו לעולם ונמשיך בדרכו-דרכנו. יחד אתכם אלך תמיד אני, אמו.
אסיים: מה גדול אסוני ומה רבה אבדתי. אך כה גדול הוא רצוני להגשים את שאיפותיו וללכת בדרכו.
אמא

מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לחבר שנפל - מוטקה ט.

רוחנו מדוכאת מאוד. הרגשה משונה אופפת אותנו בזכרנו כיצד נפלת. היתכן שיאיר נפל? שאלה ארורה זו מנקרת במוחות רבים מאתנו.
חבר היית לנו, עליז, כשחיוך משתפך על פניך, יקר רוח. זכורני את חיינו במחנה קבע, את חיינו במשלטים, אשר ישבנו בהם. והנה באה פעולה זו.
עוד עתה זוכר אני באיזה קור רוח עבדת בקיצוץ התיל, בקור הרוח, אשר רק אתה חוננת בו. ציפינו כל רגע שירגישו בנו, אך פעולתך נעשתה בשקט ובשלמות. ידעת שחבריך שוכבים מאחוריך ומחכים לתוצאות עבודתך. שמנו מבטחנו בך, שתעשה הכל ותצליח, ואכן, כך היה הדבר.
אחרי כן היה קרב. לא יכולנו לחשוב עליך כפרט. רק ידענו שנפגעת. בפגיעתך צוית עלינו להמשיך, להמשיך ולדרוש את דמך מידי אויבינו, כי תמיד ששת אלי קרב, ועלבון צורב ניכר היה בפניך, כשפעם לא הורשית לצאת אליו.
כחברים לנשק המשכנו בדרכך אשר הופסקה באמצע. האויב שילם מחיר יקר בעד דמך. בחמת זעם הסתערנו קדימה, כשלנגד עינינו חולפת תמונתך: והנה אתה מחייך את חיוכך, הכובש לב כל איש.
אדם פשוט היית, מגמתך - עבודה ובנין. רצון חיים עז פיכה בכל רמ"ח אבריך. באשר פנית הוקירוך, כי חבר היית לכולנו.
זוכר אני את בואך אלינו, זה מקרוב באת, כי עסוק היית בעבודה במשק. חדש היית בשורותינו, אך התאקלמת מהר בתוכנו. דאגותינו היו דאגותיך ותלאותינו - תלאותיך. בשמחה קבלת הכל, כי ידעת למען מה אתה עושה זאת. ולכן אהבנוך.
רע וידיד היית לנו ורע וידיד תהיה לנו עד עולם. אתנו תהיה באשר נפנה, כי בדמך התחשלה ידידותנו.
שלום לעפרך, יאיר! אתך אנו, באשר תדרוך כף רגלינו. וזכר נזכר, כי רק לשלום פנינו מועדות.
מוטקה ט.

מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

בימי אבלו - מדברי רבינר

במשך כל החודש לא פסקה דמותו מרחף בפני עיני רוחי. בכל אשר אפנה - יאיר. הנה ככה ישב, ככה עבד, הנה הוא דוהר עם המריצה, הנה הוא נפתל עם העגלות, לבל תחטוף אחת מהשניה את החלב. הנה אני רואהו קם מאצל המבכירה ומתפעל משפע החלב שלה. כולו צמוד לעבודתו ברפת. תמיד שילב את התורה שקבל בבי"ס כדורי בעבודתו היום יומית והצליח לשלב תיאוריה למציאות. במכתבו אל אביו תמצא התפעלות רבה ומסירות לענף בעלי החי.
אהבתיו בבואו להתאים את שעות עבודתו בשבת, כי לא ראה אפשרות לנוח בימי בקורה של אמא ודאג שיוכל להיות אתה כל זמנו החפשי, שיוכל לקבלה, לטפל בה, והאם היתה באה לרפת וראיתיו נהנה מהנאת אמו: אכן, גדל הבן והיה לאיש ועובד עבודה קשה ומענינת, חי בה, ומענין גם את האחרים בעבודתו.
וכשהחלה המלחמה לא שקט ולא נח. תבע ודרש את זכותו וחובתו להיות בין המגינים. על אף הקשיים מבחינת העבודה היה בנזלה בלילות ובימים הקשים ביותר. וכשגברה המלחמה לא יכול היה להיות בין המצייתים לתביעת המשק ולהשאר בבית. הוא נחלץ והלך אל שורות הלוחמים, היה לאחד מבני הפלמ"ח וגאותו רבה על חטיבתו זו.
עמד לו הכוח להתגבר על כל המניעים הנפשיים והמשקיים על אף הכרתו שהוא נחוץ במשק, על אף ידיעתו מה קשה יהיה לאמו - הריהו בן יחיד ובאמת היחיד שלה בחייה - וגברו עליו הדרישה והתביעה הפנימית ללכת עם ההולכים לחזית, לעמוד בשער, להדוף את האויב. והוא הלך.
אכן, בפניו הונמכה קומתי. בלחצי את ידו בבואו לחופש הביתה הסמקתי. קנאתי בו שהיה לו האומץ להתגבר על כל המכשולים ולי הוא לא הספיק. התענינתי אצל אחרים מה פעלו ומה מעשיו, אך אותו בושתי לשאול - הרי מה שעשה הוא לא עמד הכוח בי לעשות.
כואב אני ודואב על הורים שכולים, על אם שנשארה ערירה וגלמודה מבנה היקיר. יחד עם זה רוטט הלב על גאות האדם שעמדה כאן במבחן. לא תמיד הגאוה היא שלילית. גאות האדם להיות אדם חפשי בתוך עמו החפשי, על אדמתו המשוחררת, הביאה אותו עד הלכו למלחמה, למרות אי הסכמת כולנו. גאות האדם חייבה אותו להיות עם הפורצים. והוא פרץ בכוח הדרישה הפנימית לא להיות פסיבי, אפילו כחייל. לא יכול היה להתגבר על תביעת המצפון: חבריך עומדים במלחמה והיכן אתה? והוא נחלץ והלך, פרץ ונפל. ודמותו מצוה לנו: המשיכו.
אותה שעה אחרונה של אשמורת שלישית מלפני שלושים יום לא תשכח ולא תמחה. הנה אני שומע את הבשורה האיומה: הביאו את יאיר מהנגב.
והנה הוא שוכב בכיתת בית הספר. בלכתי מהרפת לכתה אחזתני צנה: האמנם יאיר לא יוסיף להאיר עוד? והנה מצאתיו שוכב באלונקה דומם ולבושו עוד מוכתם בדם ובעל כרחי האמנתי: הוא איננו עוד.

מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו

כה הממה אותנו הידיעה המבעיתה והמרה: יאיר רזניק נפל אור ליום שלישי בקרבות האחרונים בנגב.
יאיר, בהיר המבט, בעל החיוך הטוב והרחב, המאיר את פניו הקורנים ושופך עליהם רוח שובבות נלבבה - מה שאף להחלץ לצבא ההגנה. איזה מאמצים עשה להתגייס גם כשהוחלט על התגייסותו ועל התגייסות חבריו בשלילה. הוא אינו יכול לעמוד מנגד למרות הכירו בתפקיד החשוב שהוא ממלא בעבודה במשק ובצורך בו. הוא אינו יכול לא להתגייס, כשכל הוויתו הפנימית אומרת לו: עליך להתגייס; כשהצו הנפשי, העמוק דורש ממנו לעשות זאת.
והוא עם עוד אחדים מבני הנוער שלנו מתגייס למרות רצון המשק. אבל אינו משלים עם ההחלטה נגד גיוסם, דורש את שנויה ומה מאושר הוא כשמוסדות המשק נכנעים ללהט הפנימי שלו ושל חבריו ומאשרים את הגיוס.
יאיר - בנופלים! איזה לעג הגורל, איזה שחוק תעתועים הוא חמד לו, בזמן שכל הוויתו, ישותו, עצם קיומו, זועקים לחיים בריאים ומאושרים.
יאיר, האמנם לא יאירו יותר פניך? האמנם רק את גופתך קבלנו, גופתך הקרה וחסרת רוח חיים?
לא תאבה ההכרה להשלים עם מותך והיא תתקומם נגדו בכל זעקת מחאתה הנמרצת.
ה.

מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מפרי עטו

רשמי טיול - בן 13

השדות מרהיבים עין בשלל צבעיהם וגוונם הצהוב, הצהוב-ירוק, החום והחום-אדמדם. אי-שם משתפך בחלילו רועה קטן ועל ידו העדר המלחך את עשבי הענק העסיסיים. מרחוק מתנהלת לאטה קבוצת ילדים וביניהם קרועי נעל, פסחים וצולעים גם יחד. קשה להגיד כי זאת היא קבוצת מטיילים.
בראש צועד החלוץ ואחריו מזדנב המאסף, כשהוא צולע ונאנק. אולם היכן הוא המחנה כולו? החלוץ ישנו, המאסף גם הוא כאן, אך ביניהם חלל ריק של כמה קילומטרים. בראש החלוץ הולך המורה והרבי קיל. עמוס הוא תרמילים כגמל ובידו מטה ארוך, הנראה לנו כמטה קסמים, המוביל ומדריך את כולנו. בראש המאסף צועדת מורתנו ומחנכתנו רבקה, כשהיא כולה אדומה ומכוסה זיעה מכף רגל ועד ראש; בידיה מזודה ההולכת ומשמינה על חשבון חפצים הנעלמים בתוכה, כאילו מעצמם.
רק תראה נקודת ישוב מרחוק ומיד נערכת התנפלות איומה על המדריך המסכן: כמה קילומטרים יש עוד ללכת? כמה כבר עברנו? היש שם בריכה? שאלה אחרונה זאת תופסת את המקום העיקרי, כי קבוצתנו סובלת מאוד מהידרוטרופיה.
עם רדת הערב עוד לא נרגעים הרוחות. אך הסירונו את המשא מעל גבינו מיד מתחיל כל אחד למנות באצבעותיו את העם הכבד של מיודעיו במקום: דוד ודודה, קרוב ומכר. במשך היום כולו אין איש שואל לשלום קרוביו, אך עם בוא הליל, הננו מוכנים לקפוץ ברוב דיצה וגילה למטתה הרכה של הדודה.
ואף על פי כן נעשית הכניסה למחנה בנחת ובסדר. מתחילה מחכים כשעה ומחצית השעה עד שיגיע המאסף הצולע, או, יותר נכון, המאספת, כשהיא מדדה יחפה ונעליה נתונות תחת בית שחיה. אחר כך צונח המחנה כולו על התרמילים בצפיה מתוקה לארוחה. מיד אחרי הארוחה נשכחות כל הדודות בעולם וכולנו כאחד דוהרים לעבר הבריכה וטובלים במימיה הקרירים והנעימים.
בן 13

מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב - 27.1.48

גבעת השלשה, 27.1.48

לד.
...מן הדין הוא שאדם החי בקיבוץ יחיה בתוך החברה הגדולה הזו, ויהיה "חיה" חברותית, כמו שאומרים. אך אני שמתי לב, וחושב שגם את כמוני, שבקיבוץ בתוך החברה הגדולה נוצרות חברות יותר קטנות ואפילו אלה מתחלקות. זה יכול להיות חוג ידידים, יכולים להיות אנשי מפלגה אחת. אולם כשהנוער מהוה חוג כזה, הרי מן הדין שזו תהיה חברה ממש, ולדעתי בלי שהדבר יפגע בקיבוץ בכלל, צריך הנוער להוות חברה בפני עצמה, ובחברה זו להיות דוגמא לכל, ולא רק באידיאלים, אלא גם בהגשמתם של אלה. הוא צריך להיות אקטיבי, לא לשקוט על שמריו, מעמיק, לומד, חוקר ומתלבט. וזו לדעתי, נקודה חשובה מאוד. יסודה הוא במה שאמרתי קודם, בשטחיות, בחוסר האפשרות להעמיק בתפיסת הענינים. וחשוב כל דבר כפשוט.
יש לחקור את הדבר מיסודו, ואולי מתפשט אני במקצת, אך שוב השטחיות, הרי היא באה מתוך החינוך. ובחינוך זה שאנו מקבלים בבית הספר ובחיי יום יום, מגישים לנו הכל לפה, בלי כל מאמץ מחשבתי. הגעתי לזה, ד., אחרי 12 שנות למוד וחבל, כי אחרת היה זה מועיל לי יותר.
ואחזור אל מה שדיברתי בתחילה. על הנוער ליצור חברה, או חוג בתוך הקיבוץ, שמטרתו תהיה בראש וראשונה לימוד בעיות שונות בקיבוץ ומחוצה לו, להביא את הנוער לידי כך שיתענין במה שנעשה סביבו, שלא יצטמצם בפינג'אן ובקפה, וגם לא בלבד בבעיות משקיות (שכבודן במקומן מונח). ומה שעוד חשוב, על חברה זו יהיה לשנות לאט לאט את פני הקיבוץ לטובה, ובראש וראשונה לראות דוגמא ממנה עצמה. אינני יודע בדיוק באיזו דרך, אולם גם את כושר הבטוי יש לחזק, למען יאפשר הדבר לנער עצמו לבטא את מה שהוא חושב.
...אומר לך את האמת, ד., אינני יכול כבר לשבת בבית, בזמן שהכל יוצאים מהבית והולכים ל"חזית", כפי שקוראים לזה, צריך אתה לשבת, לחלוב את פרותיך המסכנות ובזה לקיים את החזית. לכאורה, יודע אני את טענות הנגד, יש לקיים את הכלכלה גם בתנאים קשים אלה. אולם האלה הן התשובות שישקיטו את המצפון? אני אומר את זה מפני שיודע אני שהתקופה איננה נותנת מקום לסנטימנטים ולרגשות בקשר למלחמה. ישנן פקודות ואותן יש למלא, אך אינך יכול להחניק סנטימנטים אלה...
שלך יאיר

מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב לאמו - יוני 1948

מחנה אי-שם, יוני 1948

רב שלום לך, אמי היקרה!
הרי מכתבי הראשון כחייל, ואתחיל לא בתיאור חיי כחייל, אלא דווקא בהתנצלות. והרבה יש לי להתנצל. לא אתחיל עכשיו לברר לך באיזו צורה התגייסתי. עוד חזון למועד ואספיק לספר לך על זאת. ביום חמישי אחרי הצהרים התגייסתי באופן פתאומי. ניגשתי אליך בריצה, אך לא מצאתיך בבית. חשבתי שעוד באותו יום אוכל לבקרך בשנית, אך כל עמלי עלה בתוהו. היום החלטתי לכתוב לך מהנעשה אתי ויהי מה. ראשית, שלם אני ובריא, נראה טוב מאוד ולא חסר לי דבר. לעת-עתה אני מתאמן, ואימונים אלה, כנראה, יימשכו עוד זמן רב, לפחות שבועיים וחצי.
מה מצב רוחך, אמא? אל נא תהיי מדוכאה. כל רע לא יאונה לי. היי סמוכה ובטוחה שאחזור אליך בקרוב, והנצחון בידינו. אצלכם בודאי כל יום אזעקות והחיים במקלט מהווים חלק הגון מהחיים. גם אצלנו זה לא חסר. הזהירות היא כלל חשוב, ואין לזלזל בה כלל וכלל.
היום קיבלתי בגדים וכל אשר חסר לי, ועכשיו אני ממש כחייל לכל דבר. כאן נמצאים אנו במחלקה שלושה מהגבעה ועוד ארבעה מההכשרה שלנו. כך שדי שמח ויש על מי לסמוך.
בנך אוהבך

מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב - 1.1.49

עוג'ה-אל-חפיר, 1.1.49

לד. חברתי, שלום רב!
ואני פה בין חולות המדבר. השתכנתי לי בתוך אהלי, סגרתיו היטב. אהל סיירים קטן הוא, שנטעתי אותו על חולות הנגב הנודדים, ומשמש הוא לי משכן בשעות שאינני נאלץ להיות מחוצה לו. בחוץ רוח נושבת, רוח מכיוון דרומית-מזרחית, שהבידואים נוהגים לקראה בשם "שרקיה" וברוח כזו להלך בחוץ אין זה מהדברים המלבבים.
הנה כי כן השתררה עלי הרגשת שבת אחרי הצהרים, משהו מעין מנוחה כללית. דבר מיוחד אין לבצע, ונשאר זמני פנוי לקריאה, אם יש מה, או לכתוב לך. ואמנם, תחת להרהר מחשבות סרק, כאלו שכעבור רגע הן פורחות ממוחך ומעירות אותך שוב להרהר בחדשות, מוטב שאטול את העט בידי ואמלא עמודים למען תת אות חיים לחברתי שם במרחקים.
חי הנך סתם כך בעולמך שלך. יום כקודמו עובר, לפעמים משאיר משהו אחריו ולפעמים אינו משאיר מאומה. אינך יודע במה תציין את היום הזה משאר אחיו, אינך יודע אף כיצד ייקרא לו, מה מספרו בין רעיו האחרים. אך לפתע הבט בראש הגליון וראה: שנה חדשה היא - 1949. הרי שאין זה יום כשאר הימים, ואתה מתחיל לעשות חשבון מעט לשנה שעברה או לשנה שתהיה. אני, שעיני נשואות אל העתיד, צופה אל השנה שתהיה וחושב: מה רוצה אני שתביא לי שנה זאת? צריך אני לברור מתוכי את החשובה בבקשותי. אולי - שהמלחמה תסתיים בנצחוננו? כבר נמאס לשמוע זאת, אך כשרואה אתה מה מוציאים עליה, על מלחמה זו, כמה כוחות אדם, אספקה, אמצעים ועוד הרבה דברים אחרים, מושקעים בגירושו של הפולש מהארץ; כשיודע אתה שלולא זאת היו כל אותם דברים יקרים מושקעים בישוב, זה הטמון עתה בחולות המדבר ושוכן בבונקרים מבלי יכולת לעבד את שדותיו; כשרואה אתה את החברים נופלים על ידך מאשו של האויב; כשקורא אתה על רבים רבים שנפלו במקום אחר, - הרי רוצה אתה לגמור עם כל זאת ולו במחי יד אחת, להתחיל לבנות ולא לחשוב תמיד רק כיצד להרוס.
ושוב אומר לך דברים שבוודאי שמעת גם מפי אחרים. רוצה אני לחזור הביתה, וגם זו סיבה שרוצה אני בגמר המלחמה. כל עוד מלחמה תהיה, - לא אוכל לשבת בשקט בבית, כל עוד חברי לוחמים, וכעת כשיודע אני פירושה של מלחמה (לא הרבה אך מעט), לא אוכל לשבת בבית. ואם הביתה רוצה אני לחזור, הרי ממילא רוצה אני בסיום המלחמה.
אתמול יצאתי לסיור עם החבריה לכיוון הגבול המצרי. הלכנו ורגלינו שוקעות בחול הים הקריר. הייתי מוריד את נעלי ומהלך כך יחף, שוקע בחול הצונן.
אי-פה אי-שם ראינו חלקות שדה מעובדות, שלרוב נמצאות הן בואדיות השטוחים. האדמה בחלקות אלו נראית טובה למדי ובמעט מים יכולת להצמיח יבול הגון. בתוך הואדיות נגלות אי-פה אי-שם חצרות קטנות. בתוכן שוכנים הבדואים הנודדים. מחרשת-עץ מוצנעת בתוך הקש המועט. עתה עזבו הללו את הכל והדרימו.
הנה, רואה אני - באו להחליף אותנו, לכן אפסיק ואשלח את המכתב לך.
יאיר

מתוך "יאיר" - חוברת לזכרו, בהוצאת גבעת השלושה, טבת תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.