ונזכור את כולם

לוחם סלור יחיאל ז"ל

בן שושנה וד"ר צבי אריה
נולד בפתח תקוה
בי"ג ניסן תרפ"ח, 3/4/1928
יחידות: הגדוד הראשון, פל' ו'
תפקיד: מפקד כיתה - מ"כ
נפל בפעילות מבצעית בליל הגשרים
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
בי"ח סיוון תש"ו, 17/6/1946
מקום נפילה: גשר אכזיב
נקבר בקבר אחים "יד ליד" בחוף אכזיב
בן 18 בנפלו

קורות חיים

יחיאל בן שושנה וצבי, נולד בפתח-תקוה ביום י"ג בניסן תרפ"ח (1928). מצאצאי "אם-המושבות" ומייסדיה. בהיותו בן שלוש, נסעה המשפחה אל האב שעבד כרופא במרוקו. בשנת 1935, החזירה האם את שני הבנים הגדולים לארץ וכעבור חודשים אחדים חזרה עם יחיאל אל האב למרוקו. געגועיו של יחיאל לאחיו ולארץ היו חזקים וכעבור שנה, בהיותו בן שש, אילץ את הוריו לשלחו חזרה ארצה.
עד שנת 1937 התחנך עם אחיו אפרים בפנימיה בתל-ליטוינסקי (תל-השומר) ואז עבר לגור למשך שנה אצל אחיו משה. מרגע עלותו ארצה לא הוציא מפיו מילה צרפתית ודיבר אך ורק עברית. האיום הקשה ביותר היה, שישלחו אותו בחזרה. "רק לא זה" ענה תמיד. "אינני רוצה לחיות בחוץ לארץ". משם עבר לגור אצל אחותו רבקה ולמד בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקוה. כבעל כשרונות ותפיסה מעמיקה, הצטיין יחיאל בלימודיו. הוריו שלחו כסף למימון לימודיו אך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה וכניסת איטליה למלחמה שוב אי אפשר היה להעביר כסף ממרוקו ולכן נאלץ להפסיקם.
בהיותו בן 16 הצטרף להכשרה הצעירה בדגניה ב' ושם התחבב עד מהרה על החניכים, המדריכים והמורים וכל חברי המשק שבא עמם במגע. בעבודה, גילה אותה מידת חריצות ודבקות, שציינוהו בלימודיו. במיוחד נקשר לעבודת השדה וגופו החזק לא התעייף ולא הושפע מלהט השמש בעמק הירדן. בשבתות היה יוצא עם חבריו לטיולים כשהוא עובר קילומטרים רבים. ובמהרה הכיר כל סלע וכל ואדי בסביבה. כתום ההכשרה בדגניה ב' הצטרף להכשרה בגבע. עלתה הצעה שישאר בקיבוץ אך, יחיאל לא רצה להשתקע, במשק מסודר כמו דגניה, כי, לדבריו, תפקיד הנוער לחלוציות ולא להצטרפות למשק ותיק.
כעבור זמן קצר נבחר להשתתף בקורס מ"כים אך יחיאל לא ראה בדרך הצבאית את ייעוד חייו. הוא בחר בדרך זו רק מתוך הכרח שבמציאות בארץ ישראל. יחד עם שאר המועמדים לקורס נבחר להשתתף באחד ממבצעי הפלמ"ח.
אור ליום י"ח בסיון תש"ו (17.6.1946/16) נערך מבצע "ליל הגשרים" שבמסגרתו יצאו יחידות פלמ"ח לפוצץ אחד-עשר גשרי כבישים ומסילות ברזל בשמונה מקומות בארץ, על מנת לנתקה מן הארצות השכנות. יחיאל יצא עם יחידת פלמ"ח לפוצץ שני גשרים, גשר הרכבת וגשר הכביש, שנטו על נחל אכזיב. משהתקרבו הלוחמים כמה עשרות מטרים מן המטרה, לאחר הליכה, מייגעת בין שיחים ומטעים, שהיו שמורים על ידי שומרים ערביים, מזויינים ומלווים בכלבים, נתגלו לאויב והוא פתח עליהם באש חזקה מעמדה מבוצרת והזעיק עזרה ברקטות מאירות. במהלך הפעולה פגעה לפתע רקטה של האויב במטען הראשי של חומר הנפץ בעת שעסקו בהנחתו תחת גשר הרכבת. ההתפוצצות האדירה גרמה לאבדן שלושה עשר חברים בינהם יחיאל.
הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין שבחוף הכרמל. בשנת תשכ"ח (1968) הועברו עצמותיהם של י"ג חללי הפעולה לקבר שנכרה בלב האנדרטה שהוקמה לזכרם במקום נפילתם.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

על אחי יחיאל

"צר לי עליך, אחי..."

הבה ואנסה גם אני, אחותו, להעלות שברירי זכרון לזכר יחיאל אחי. דומה, בחייו הרבינו לדבר עליו, כה הרבה היה לספר עליו, ועתה שאיננו - כמו נסתם המבוע. מאחר שהתרגלנו לדבר בו בחייו, קשה לדבר בו כעל עבר, כעל מי שאיננו עוד.
אנסה בכל-זאת... יחיאל נולד בפתח-תקוה בי"ג ניסן תרפ"ח. בהיותו בן שלוש נסע יחד עם אמא, אחינו ואחותנו הצעירים למרוקו, אל אביו, שעבד שם כרופא. כעבור שלוש שנים חזר ארצה, יחד עם אמא, האח והאחות. הם שהו בארץ שנה, ואחרי שאמא סידרה את הילדים בבתי-ספר שבארץ, חזרה עם יחיאל, שהיה הבן הצעיר, לחו"ל. הוא סירב לחזור, אך ללא הועיל. נאלץ לנסוע. אולם בהגיעו לשם החל להציק להורים. לא רצה ללמוד בבית-הספר, רצה רק לחזור ארצה והוא רק בן שש שנים. הילד סבל במידה כזו, שההורים נאלצו לוותר לו, ושלחוהו, עם מכר אחד שנסע לפריס, דרך מרסיל חזרה ארצה.
בבואו לארץ סודר במוסד-הילדים זיו, יחד עם האח השני. התנאים במוסד היו לא-קלים. קשה היה לו להתרגל לאוכל, אך כששאלנוהו: "מה נשמע", ענה: "אני בולע את האוכל, כי מוכרח אני להתרגל, כי פה מקומי".
מרגע עלותו ארצה לא הוציא מפיו מלה צרפתית, ודיבר אך ורק עברית. האיום הקשה ביותר היה, שישלחו אותו בחזרה. "רק זה לא", ענה תמיד, "אינני רוצה לחיות בחוץ-לארץ".
לאחר זמן נישאה אחותו והיא לקחה אליה את שני האחים לטיפול. וכך היה ליחיאל בית. הוא למד בגימנסיה "אחד-העם" והצטיין בלימודיו. היו לו כשרונות ותפיסה לא-רגילה. ההורים שלחו כל הזמן כסף וכך ניתנה לו האפשרות ללמוד. אך לאחר שאיטליה נכנסה למלחמה, לא היתה שוב אפשרות להעביר כספים ממרוקו ויחיאל היה נאלץ להפסיק את לימודיו. אז הצטרף להכשרה הצעירה בדגניה ב'.
וכאן, על אף היותו צנוע ונחבא אל הכלים, הכירוהו מיד הכל ואהבוהו מאוד - גם החניכים, גם המדריכים והמורים, ואף חברי המשק. הוא נכנס יפה לעבודה, התקשר אליה, עבד בדביקות ובמסירות ממש כאחד החברים המבוגרים.
כתום ההכשרה עלתה הצעה להישאר במקום, אך יחיאל לא רצה להשתקע במשק מסודר כמו דגניה והתבטא, שאיננו רוצה לחיות כבר על-יד "סיר הבשר", כי תפקיד הנוער לחלוציות ולא להצטרפות למשק ותיק.
בינתיים נגמרה המלחמה והיתה אפשרות שהוא ימשיך בלימודיו, שנאלץ להפסיקם. אך הוא לא רצה להמשיך בזה והחליט להצטרף להכשרה. הוא שהה אצלי בבית-השיטה זמן קצר עד שבחר את מקומו והצטרף להכשרה בגבע.
מיד בבואו לגבע נתחבב על החברים ומפקדיו ראו בו כוח צעיר עולה. ואכן, לאחר זמן קצר נקבע להשתתף בקורס למ"כ. אך יחיאל לא ראה בדרך הצבאית את יעוד חייו. באחת השיחות התבטא, כי בחר בדרך זו רק בגלל ההכרח שבחיינו, אך בפנימיותו הוא מתנגד לכל צבאיות איזו-שהיא. זו לא היתה הרפתקה של נער צעיר, אלא הבנה עמוקה לגבי גודל התפקיד וכן לגבי הסכנה הצפויה בו.
אותו זמן חזרו הורינו מחו"ל והוא קיבל יום-חופש אחד כדי להיפגש אתם. עם אבא היתה זו הפגישה היחידה. אמא באה אלי כעבור כמה שבועות וטלפנו אליו לגבע. הוא הגיע לכמה שעות והודיע לנו, שמעתה משך כמה חודשים - לא נשמע עליו כלום, כי הוא נשלח למקום סודי בהחלט. הכוונה היתה לקורס של מ"כ. אמא לא גרעה עין ממנו כל הזמן. לבה כאילו ניבא לה. פגישה זו היתה כמה ימים לפני ביצוע פעולת הגשרים. הוא נבחר יחד עם מועמדי הקורס לפעולה. יצא ולא חזר. בן 18 היה במותו.
המשורר אומר: "ושירת חייו באמצע נפסקה", אולם על יחיאל יכולה אני לומר: רק ניצנים נבטו מתוך העפר ואילו האילן הגדול שהבטיח כה רבות נגדע ואנו נשארנו אבלים ליד גזע כה איתן, שאת נופו לא זכינו לראות ולחוש.
"כאלה באביב ימותו"...

רחל ש.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

"מצאתי את דרכי"...

כנער מתבגר היה יחיאל רציני וסגור. תפיסתו היתה עמוקה ואטית. גם בעבודה וגם בלימודים עשה תמיד את חובתו כדבר המובן מאליו. הוא התאכזב כשנוכח לדעת כי לא כל חבריו בחברת-הנוער הארצישראלית תמימי-דעים אתו. לפעמים הרשו אלה לעצמם חוסר משמעת ופריקת עול, כפי שקורה ברוב חברות אלו. אך יחיאל נפגע בכל מקרה ומקרה, אפילו אם לא היה מעורב כלל, כאילו זה ענינו האישי. בדבריו ההגיוניים ומקוטעים במקצת, ניסה להשפיע על החברים, אולם במהרה נוכח, שאחרים, דברנים יותר, הטיבו למשוך את לבם. אז הסתגר בתוך עצמו והסתפק בידידותם של חברים בודדים.
הוא אהב את העבודה, ביחוד את עבודת השדה. גופו החזק לא התעייף ולא הושפע מלהט השמש של עמק-הירדן. בשבת, באביב, היה יוצא לטיולים עם חבריו המעטים, היה עובר קילומטרים רבים, ומהר הכיר כל סלע וכל ואדי בסביבה הקרובה והרחוקה. זכורני את עיניו הקורנות כשהביא בשובו פקעת-רקפות ענקית מלאת פרחים ושאלני: "הראית כבר פעם דבר כל-כך יפה?". עייף ומאושר היה אז ועל שפתיו צחוקו החביב והנדיר.
מזמן לזמן התקרב יחיאל לנערה, אך לכדי קירבה יתירה הדבר לא הגיע. פעם אמר לי: "הפטפוטים האלה של הבנות, אי-אפשר לדבר אתן על דבר רציני." אותה שנה התלבט בבעיות רבות ונכבדות: אם ללכת להכשרה מגויסת, לחקלאות בקיבוץ או להמשיך בלימודים? בן 17 הרגיש שיש לו עוד הזכות ללמוד, הוא רצה לדעת ושאף להשכלה יסודית. אך המותר לו ללמוד להנאתו הפרטית בזמן שכל הישוב מתכונן לקרב המכריע? מה חובתו האמיתית?
הוא לא בא לידי הכרעה בזמן שהותו בדגניה ב'. אולם קיבלתי ממנו אחר-כך כמה מכתבים שהוכיחו, כי היה שלם עם עצמו. הוא כתב: "מצאתי את דרכי".
מותר לי לחשוב שבטחון זה ליוה אותו בדרכו האחרונה.

עדה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח