דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן פישגרונד אברהם ז"ל

בן שושנה וקלמן-קלונימוס
נולד בצ'כוסלובקיה - ברטיסלבה
בכ"ה תמוז תר"פ, 11/7/1920
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", מחלקה הדתית
תפקיד: מפקד כפר עציון
נפל בקרב
בד' אייר תש"ח, 13/5/1948
מקום נפילה: כפר עציון-הקרב האחרון
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 27 בנפלו

קורות חיים

בן קלמן-קלונימוס ושושנה. נולד בתאריך כ"ה בתמוז תר"פ (11.7.1920) בברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה. אביו היה חבר "המזרחי" ואברהם חונך חינוך דתי-לאומי. בגיל 6 נתייתם מאמו. למד בבית-ספר עממי וכשסיימו המשיך בבית-ספר תיכון. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בתל-אביב. המשיך את לימודיו בבית-הספר "תחכמוני", אחר-כך בבית-ספר מקצועי למסגרות של "המזרחי", ולבסוף עבד בבית-החרושת "המגן". היה חבר פעיל ב"בני-עקיבא" ומשנת 1934 חבר ב"הגנה". משהחליטה המשפחה לחזור לחוץ-לארץ בגלל מצבה הקשה, ניסה להישאר בארץ, אך גם נסיונו לברוח מהנמל עלה בתוהו. בשובו לגולה היה ראש סניף "בני-עקיבא" בברטיסלבה, ואחד המדריכים המעולים של "בני-עקיבא" במדינה. הכניס בסניפים רוח ארץ-ישראלית והביא לנוער את בשורת ה"הגנה".
עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה הצטרף לחבורת מעפילים ואחרי עמל רב, תלאות ורעב, העפיל בספינה "הילדה" והגיע ב-23 בינואר 1940 לחיפה. למעלה מחצי שנה היה כלוא בעתלית. בכל ימי המסע והמעצר היה פעיל בליכוד חבריו בחיים הציבוריים ובדאגה לצרכים דתיים. דאג לצרכים קטנים של חבריו והיה מוכן לוותר על שלו לטובתם.
כאשר שוחרר עבר לקבוצת "אברהם" בכפר-פינס, בה התערה עד מהרה בחיי העבודה וה"הגנה". עבד בפרדסים ובמשקי האיכרים בגבעת-עדה. היה הרוח החיה בפלוגת-העבודה שם. בשנת 1941 התגייס לפלמ"ח, עבר קורס מ"כ וסיירים. השתתף בקורסים לראשוני הפלמ"ח על-ידי קצינים בריטיים. התאמן ביערות שפייה ובית-אורן, ולאחר-מכן משהוקמה הפלוגה הדתית של הפלמ"ח בעיינות, היה סגן מפקדה. במסעותיה עבר בארץ לארכה ולרחבה. הצטיין בדאגתו לפקודיו, בהקפדה על הסדר ובהופעה הנאה. בעל כשרון ארגוני וכשרון מעשה. גבה-קומה, חסון, שופע חיים וחיוך-תמיד על פניו. טיפוס מושלם של חלוץ ואיש-הגנה. מפקד בעל יחס לבבי וחם לכל הבא אתו במגע.
בראשית תש"ה שוחרר, לפי בקשת הקבוצה, כדי לשמש בתפקידו כמרכז ענייני הבטחון בכפר-עציון. התערה בסביבה והכירה יפה. עבד שם כמסגר, כחורש ועסק בענייני בית המרגוע. התעניין ביחוד בצמחייה ובגיאוגרפיה ההיסטורית של המקום. בקיץ תש"ה נודע לו על השמדת משפחתו בגולה. אז החליט על הקמת בית בישראל ובכסלו תש"ו נשא אשה.
תכונתו הבולטת ביותר היתה האהבה. שפע האהבה שהיה מעתיר סביבותיו היה גורם להתפעלות, מי שראהו בין התינוקות והפעוטות היה תמה מנין לו מעיינות אהבה כאלה.
כשפרצה מלחמת-השחרור היה מפקד כפר-עציון ועוזרו של דני מס ז"ל, מפקד הגוש. את כל זמנו הקדיש לעריכת תכניות ביצורים, מיקוש, שיפור הקשר ופיקוח על מהלך ביצועו. היה אחראי גם לעניני השמירה.
אברהם הרגיש אמנם, שאין סיכויים לגוש לעמוד מול אוייב המקיף אותו מכל צד, אך ידע את חשיבות עצירת האוייב בשערי ירושלים, והאמין בכל לבו בנצחון הסופי של המערכה בארץ. לפי דעתו היתה דרך אחת: להביא פלוגת פלמ"ח ולהחזיק במקום עד הימים האחרונים ואז לפוצץ את כל הבנינים ולהסתלק להרים. עם כל הפסימיות שלו בקשר לתוצאות המערכה, ידע להחזיק את הגיגיו בתוכו ומאידך לעודד את רוח האנשים מבלי לגלות להם את ספקותיו. באותם הימים נתבשר שנולדה לו בת בירושלים.
ב-ג' באייר תש"ח, עם התחלת ההתקפה על גוש עציון, חש בראש כיתת הפל"ם למשלט "אוכף המוכתר". שריוני האוייב באו לקראתם ואז פיזר אברהם את אנשיו בין הסלעים וציווה עליהם לשכב במארב ולהתקיף את האויב מאחור. משום-מה לא התקדמו המשוריינים והאנשים שכבו כך כל היום בשדה בצמא וברעב. עם ערב בשובו למחנה חש לעמדות ועודד את האנשים.
ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), ביום האחרון להגנת הכפר, נפצע קל, אך המשיך בתפקידו ובעידוד אנשיו לקרב. כשפרצו משורייני האוייב לתוך הכפר, קיבל על עצמו את התפקיד לנהל משא-ומתן עם האוייב, ברוחו היה מן האחרונים לכניעה, אך כאשר היה צורך לצאת לנהל משא ומתן כדי להציל את מה שניתן היה להציל, קיבל עליו את התפקיד הזה. בשליחותו זו מצא את מותו. בהתקרבו אל המשוריינים נפתחה עליו אש חזקה והוא נפל חלל בו במקום.
ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים. לאחר מותו הוענקה לו בפקודת המטכ"ל דרגת סגן בצבא ההגנה לישראל.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

"פישל"

"פישל" היה כינויו שנתחבב עליו ועלינו - חבריו במחלקה הדתית בפלמ"ח בשנים תש"ג - תש"ד. בבת צחוק פשוטה הופיע באחד הימים במחלקה הדתית ומיד נתערה בה. דרגתו המקצועית (אז מ"כ בתפקיד של סמ"מ) וידיעתו להתהלך עם אנשים העמידוהו מיד במקום מרכזי במחלקה והיה מאז לאחד המעטים שנטל המחלקה עליהם. מעמדו כאיש הקבוץ קבע לו מקום נכבד בכל משא ומתן שהתנהל אז על אכסון המחלקה הדתית באחד מן הקיבוצים הדתיים.
תמה הייתי לעתים קרובות מאין לבחור זה שפע כה רב של תמימות חברתית שרתקה אליו אף זר ורחוק. תמימות זו נשקפה מעיניו, מן הטפיחה שהיה טופח לך על גבך, מן הכובע השמוט לו על ראשו ומדמותו הנאה, כי דמות חיה, ערה ותוססת היתה זו.
אברהם היה איש המעשה. ידים אמונות לו להפליא - להוציא דבר מתוקן - בחריש ובקציר כבטפול בכלי נשק ובהגשת עזרה לחבר. ידיו היו מתונות, כובשות, מעשות, בשעה שרוחו הפליגה הרחק קדימה. הנגוד שבין ערנותו הגופנית ורוחו הסוערת לבין השלוה המתונה שבה עשו ידיו כל מלאכה, היא היא שיחדה את אברהם ז"ל כטיפוס מיוחד בתוכנו.
אברהם ז"ל אהב את החיים והוקירם, שפע מרץ ועלומים, תמיד במעשה ובתנועה, חוט של חן משוך היה עליו. חדר המטה בו התגורר היה נקי ומסודר תמיד והשמיכות על המטה מקופלות בסדר קבוע ועומד, התרמיל במקומו הקבוע, גם הנעלים, כלי הרחצה והגלוח, נשמר מקומם הקבוע. הנעלים המבריקות, הבגדים הנקיים והמגוהצים תמיד נתקשרו בדמותו והיו חלק ממנה. כל מה שלבש היה נקי ומסודר והלם יפה את דמותו הנאה. מנין לקח גנוני סדר אלה? ראשון במסע, ראשון לסדור הציוד וארגונו. בתרמילו נמצא הכל: שמיכה, גרזן, סכין, פנס, עזרה שניה וציוד כללי, וסדורו היה להפליא, לפני כל מסע היה אברהם ז"ל עובר ומלמד מחדש ועוזר לחברים לקשור את הציוד כהלכה, תרמילו שימש תמיד מופת לכל התרמילים. ובמסע עצמו ראשון להולכים, ראשון ל"מושכים". רוח שאינה נופלת, שבזה ודוחה את החששות ואת ההסוסים - היתה רוחו, בבת צחוק ו"מאליש" היה סוחב את המסע קדימה ומשיג את מטרתו וכולם "סוחבים" אחריו. רוח טובה זו בודאי רב היה חלקה בעדוד החברים בתקופת המצור בכפר עציון.
ועדיין אתה רואה אותו כשהסודר מופשל לו לאחוריו. כובעו שמוט על צדו והוא הולך והולך.
ת.נ.צ.ב.ה.

אברהם זלקין


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

אברהם ז"ל

קשה להעלות על הדעת ולהשלים עם המציאות שאברהם איננו בינינו.
נדמה שזה רק אתמול היה המ.כ. שלי במחלקה הדתית של הפלמ"ח. עוד קולו הרענן והעליז מצלצל באוזני וכאילו הבוקר העיר אותנו לתפילה, וכאילו רק אמש פירסם את פקודת הלילה מלאת הבדיחות והצ'יזבטים. תמיד היה במצב רוח טוב, הוא היה הנפש החיה של המחלקה, אשר התלבטה וסבלה לא מעט בחדשים הראשונים לקיומה. אברהם היה חבר לכולם, דאג לכל פרט קטן במשק המחלקה. הוא מילא את מקומו של המ"מ בזמן שהוא לא היה במקום וגם בכל הענינים החברותיים שלא תמיד היו מן הקלים. בהתלהבות לערכי קיבוץ נטע אצל הרבה חברים עירוניים את הגישה החיובית והאהדה לצורת חיים קולקטיבית, ואחדים אף יצאו בעקבותיו לקבוצה.
כשהוטל על המחלקה לסייר סיור מוקדם בהרי חברון במקום אשר צריך היה להקבע כמקום ההתישבות של קבוצת "אברהם", היה הוא אתנו. מי שלא ראה באותו לילה את אברהם כשהגענו, בדרך לא דרך, בנתיב ההרים והסלעים לקמום, לא ראה מעולם שמחה גדולה ומלאה, יכולנו להבחין אותה בלהט עיניו המלאים שמחה וגיל.
למראה עלית השחר התפרץ בתרועת גיל, דפק על שכמי ואמר: "כל זה יהיה שלנו. כל האבנים כל ההרים, כל המדרונים וכל הואדיות. חברים! פה נעשה חיים, אמנם קשים אבל חיים של אושר".
בקרתיו עוד פעמים אחדות בשנים הבאות, פגשתיו כשעשה את מלאכתו בחצר כחצרן או טיפל בסדורי בית המרגוע, ואות הלהט של גיל בעיניו.
ראיתיו באחרונה חדשיים לפני האסון, גרתי אתו בחדר במשך שלשה שבועות, אמנם אז כבר לא היה המ"כ קל המחשבה ומלא השמחה, אחריות התפקיד של מא"ז רבצה על כתפיו הצעירות, הוא הסתובב במשך שעות היום והלילה בין העמדות, בחדרו היתה מרכזית הטלפון והקשר לכל עמדה. הוא סבל קשה מזה שהוא נפרד ממשפחתו, אם כי האמין שזה יהיה רק לזמן קצר, אבל הוא לא התלונן אף פעם, תמיד אמר: "עברנו כל כך הרבה והגענו עד הלום - נחזיק גם מעמד לעתיד".
בשעה שנפרדנו ליוה אותי לשער המחנה לידו חיכתה השיירה הצבאים שליוותה אותנו לירושלים. אברהם לחץ את ידי ואמר: "תמסור להם שהם יכולים לסמוך עלינו אנו לא נבייש את הפירמה". ובעיניו נראה אותו ניצוץ הלהט הרגיל, אבל הפעם לא יכול היה להעלים צל קטן של כאב נפשי. הוא רצה לאמור עוד מילה, אבל טירטור הטנקים בלם את קולו, רק הרים את ידו לשלום.
ת.נ.צ.ב.ה.

יוסף מאיר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח