דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן משקוב "מישקי" פנחס (פינצ'וק) ז"ל

בן סימה ויוסף
נולד בירושלים
בו' שבט תרפ"ה, 31/1/1925
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", פלי"ם
בהכשרת עין החורש
תפקיד: חובש פלוגתי
נפל בקרב
בד' אייר תש"ח, 13/5/1948
מקום נפילה: כפר עציון-הקרב האחרון
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 23 בנפלו

קורות חיים

בן יוסף וסימה. נולד בתאריך ו' בשבט תרפ"ה (31.1.1925) בירושלים. בבית הוריו ספג ערכי תרבות עברית ונאמנות לערכי האומה. למד בבית-החינוך לילדי-העובדים. סיים חוק-לימודיו בגימנסיה "רחביה". בלימודיו הצטיין כתלמיד הוגה ומעמיק.
היה בעל גישה מקורית למדע המדינה, לספרות ולאמנות, אשר הרבה להגות בהם. מעורב בין הבריות, בעל שיחה ערה ונאה. בכל דבר שעסק השקיע את כל מאודו.
אחרי סיימו את הגימנסיה התגייס לפלמ"ח ושם נודע כמקסימליסט. שמו היה במשך הזמן לשם דבר, קבוצת הנלהבים הנכונים תמיד למלא כל פקודה ומשימה בלא היסוס וריטון, נקראו בלשון הפלמ"חית "מישקוביסטים". במשך שנתיים ומחצה של שירותו בפלמ"ח התמסר לפעולות כסייר, כחובש, כמאמן, ובתקופת המאבק לקח חלק פעיל בשחרור העצורים בעתלית, בפיצוץ רכבות ב"ליל וייגייט". בפיצוץ גשר אלנבי, בהעברת נשק והסתרתו וכו'.
בתקופה זו החלה מנקרת במוחו המחשבה שעליו ללמוד, שכן עם מעט ידיעות באמתחתו, לא יתן את המקסימום האפשרי. עליו ללמוד ובעזרת הידיעות שירכוש, יהיה למכשיר רב עזר.
אחרי שחרורו מהפלמ"ח, נכנס בשנת 1945 לאוניברסיטה בירושלים לפקולטה לפיסיקה וכימיה. הספיק ללמוד בה כשנתיים, אך גם בתקופה זו היה פעיל בפלמ"ח בחטיבה ה"רזביסטים" והיה המקשר בין הפלמ"ח והסטודנטים.
כאשר רבו הקשיים בהעפלה, התנדב לשליחות באיטליה בשנת 1947 ושם ריכז את הפעולה במחנות ההעפלה, בארגון הטרנספורטים, בירור העולים והדרכתם, ורבה ומבורכת ומלהיבה הייתה השפעתו עליהם. הוא הצליח במהרה ללמוד אידיש ואיטלקית, והשקיע את כל לבו בפעולתו למען הכשרתם הרוחנית של העולים המתגייסים. בעל כושר ארגוני רב, הצליח תמיד להכין את המשלוחים על כל פרטיהם למועד יציאתם. ליווה את אניות המעפילים וחזר ארצה באניית המעפילים "לא תפחידונו". האנייה נשלחה לקפריסין.
עם פרוץ מלחמת-השחרור ועם השמועות הראשונות על נפילת חבריו אץ לחזור ארצה. בי"ט בשבט תש"ח (30.1.1948) הגיע ירושליימה. שבועיים עשה בחוג משפחתו והתייצב לשירות פעיל. מפקדיו דרשו ממנו לצאת לקורס קציני התרבות וההסברה הגדודיים. הוא סירב אבל נכנע לפקודה, אחרי שבועיים לשהותו בקורס זה יצא לפי דרישתו לכפר-עציון כדי לשמש שם קצין תרבות והסברה, של הגדוד השישי של הפלמ"ח.
השתתף כחובש בשיירת נבי-דניאל וחזר לגוש בין נוסעי המשוריינים שהצליחו לעבור בכביש המותקף ולהבקיע להם דרך לגוש הנצור. בגוש שימש בתפקידי-הגנה שונים וכאשר קיבל פקודה לעזוב את הגוש לשם תפקיד חדש, סירב להיענות, בנימוק שלא יעזוב חברים במצבם הקשה.
בעת הקרבות שימש כחובש מחלקתי. נפל בקרב האחרון בכפר-עציון בד' באייר תש"ח (13.5.1948). לאחר מותו העניק לו הרמטכ"ל דרגת סגן ראשון.
בכ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת-עולמים להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

החולם הלוחם

מישקוביסט - מעטים הם היודעים פירוש מושג זה - היה פנחס. לא היתה במלון מילה מתאימה לציינו והכנסנו מילה זו לציין את התכונות שהתבלטו בו. בכל אלה היה המעפיל לגלות נסתרות, כזהו מישקוביסט, זה יעוד בתחום והעזה, ומעל הכל הסערה הפנימית. אלו התרוצצו בפנחס, עתים יגבר האחד ולעתים יכריע משנהו. לעתים מופיעים הם כרוכים זה בזה בהעזה שבתמימות.
בשורש נשמתו הרצון לעזור לזולת ולעם, התלבט וחיפש את הדרך בה יתם לעמו. פרשת חייו הקצרים עברו תוך התלבטות בחיפוש הדרך, תחילת דרכו החלוצית בפלמ"ח, היה זה ב- 1942 עם הגיוס למחנות - כאן מצא את דרכו לראשונה ליצירה ולסערה ולהכרת הארץ ולהגנתה, כאן התגלה המישקוביסט שבו. במסעות ובאימונים דרש יתר התאמצות מעצמו ומחבריו. לעתים למורת רוחם, אך הם היו פוטרים - מישקוביסט. ידעו את המניעים, הבינו את גודל המסירות והוא כנדהם לא הבין פירוש מילה זו, ולהתאמן - אז עד הסוף, עד כלות הכוחות; לטייל - אז לא להשאיר הר מבלי להעפיל אל פסגתו. חלפו שנתיים של שירות והחלה מנקרת המחשבה, כי לא זו הדרך, כי עם מעט הידיעות באמתחתו, לא יתן את המקסימום האפשרי, עליו ללמוד ובעזרת הידיעות שירכוש יהיה למכשיר רב עזר. הלך ובא באוהלה של הכימיה - בה ראה את המכשיר המתאים ליעודו. כבר מתחילת לימודיו החל מטפל בבעיות הצבאיות של הכימיה - והימים ימי מחתרת. הימים הוקדשו ללימודים השוטפים והלילות למחקר בחמרי מלחמה. באו ימי המאבק ולא יכול היה לשבת על ספסל הלימודים, אץ לקראת כל פעולה (שחרור מעפילים בעתלית, פיצוץ הרכבות, ליל וינגייט, גשר אלנבי). ובכל זאת לא הרגיש כי נותן הוא את המקסימום. לא ארכו הימים ונמצאה אפשרות חדשה לסעור - הלך וסער - ועתה על גלי הים.
תקופת ההעפלה מצאתהו בין שורות המלווים - הייתכן כי מביאים אניות והוא לא יביא אניה, קם ועזב את לימודיו, התגייס ונשלח בתפקיד לאיטליה. הימים לא ארכו וחזר כמלווה על אנית מעפילים, נתפס ונשלח לקפריסין. אש המלחמה אחזה בארץ והוא מבלי מעשה. חברי נלחמים ונופלים ואני יושב במחנה, חבריו לחמו ונפלו בגוש עציון ולשם רצה ללכת. עם הגיעו ארצה, בימי המצור על הגוש אחרי נפול הל"ה - קם והעפיל לגוש, היה זה בשיירה האחרונה, הוא נסע כי שם היתה סערה - כי שם היו דרושים מישקוביסטים. וכאן מצאו גורלו בעמדה בסערתו האחרונה.
אברהם ברמן
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לדמותו

מילדות נקשרה בו נפשי, משכה אותי דמותו הבהירה של פנחס. עיניו הבהירות, גוו הזקוף הישווה לו מראה אצילי. לבו וראשו היו תמיד פתוחים לקליטת רשמים מן העולם הסובב אותו. כל דבר חדש משך אותו ועניין אותו.
במסירות היה אוסף את אוספיו, אם זה בולים, תמונות, דגלונים או בדומה, היה מלקט ידיעות ופרטים מכל הבא ליד אודות אוספים אלה. קסמו לו פלאי עולם כולם, מדע, בתולדות העמים ובאמנות.
אני נזכר בתקופה בה התחבבה עליו המוסיקה. היתה זו יצירה קצרה שמשכה את לבו - רביעיה של מוצרט. מיד כבשה זו את לבו. אם כי לא היה מוסיקלי מצא הוא במוסיקה עולם מלא. הוא התחיל להתענין ביצירות וקומפוזיטורים שונים ולא החמיץ אף קונצרט בין אם זה היה באולם הקונצרטים, בתקליטים או בתכניות הרדיו. מאז לא חסרה המוסיקה במטענו הרוחני.
ואכן דמות רוחנית היה.
בחוג חבריו בתנועה ובכיתה התבלט בידיעתיו ובחריפותו. קסמו לו להטוטי מספרים ומתמטיקה ובעיות מסובכות שונות.
בהעדר המדריך בפעולות התנועה היה מכוון הוא את תוכנית הפעולה והיה מרכז את השיחות והוויכוחים כשם שהיה מסור ברכישת ידיעותיו, כן היה מסור לרעיונותיו. מהרגע שהתברר לו כי הציונות לא תוכל למלא את יעודה בלי כוח צבאי מעולה מוכן לעמוד לרשותה, הלך הוא בגופו למלא שליחות זו. הוא אמר לי פעם שאיננו חושב את עצמו לחייל מלידה. אף על פי כן התגייס לפלמ"ח ואימן את גופו לכל משימה. מזמן שנפרדנו, שמעתי עליו רבות, אם כי את מעלליו לא ידעתי, אך בטוחני שעשה אותם מתוך מסירות ומתוך מחשבה ברורה זו הדרך שבה צריך ללכת.
זכרו של פנחס ישאר חרות לעד בדמותו הבהירה והזכה.
א. שניר
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

עם הג'מעה

שנת 1943 ימי המחלקה באיילת השחר.
זו היתה מחלקה פלמחית טיפוסית. רוב החברים היו בוגרי בתי ספר תיכוניים בירושלים. אלה "הוסתו" על ידי ישראל ליברטובסקי שהיה אז מפקד פלוגה ו' בפלמ"ח, להתגייס לשורות הלוחמים כדי להרוג כל אוייב באשר הוא.
כל חודשי החורף שכנה המחלקה בעליית הגג מעל לרפת באיילת השחר, התנאים היו קשים למדי; לא תלבושת חורפית, לא נעלים, לא שמיכות והמיטות רעועות.
כולם גרו באולם אחד ארוך וכל בדיחה וכל צחוק היה מהדהד מן הקצה אל הקצה והפרות מלמטה הוסיפו נופך משלהן: געיה קצרה או ממושכת צרודה או צלולה. ריח "ניחוח" של הזבל, צליל סילוני החלב הנשפכים לדליים, צעקותיהם של הרפתנים והרפתניות שמורגלים לחלוב את הפרות דווקא בשעה שלוש בלילה. "נו קומי, נבלה" רגל, "חבובה" ועוד, היו לחלק בלתי נפרד מהווי המחלקה.
ובערב לאורו של פנס נפט מעלה פיח ישבו הג'מעה, התלוצצו וסיפרו בדיחות ומצב הרוח היה מרומם למרות התנאים הקשים. היה "חם בלב" ותמיד היו שמחים ועליזים. יתושי הקדחת רחשו סביב, נתמשכו ובאו אל אור העששית ובלילה עקצו ולא הניחו לחבריה לישון, זימזמו ועקצו בלי סוף ורבים מבין החברים חלו בקדחת.
כאן בעליית הרפת חושלה האחווה והריעות של הלוחמים.
היו פה טיפוסים שונים: אינטליגנטים שונים שנתכוונו להמשיך בלימודים בתום השירות בפלמ"ח, חניכי תנועות חלוציות שהתכוננו להמשיך בחיי קיבוץ, בני משקים בעלי בטחון עצמי, וסתם יחידים שהתלכדו והיוו מחלקת פלמ"ח טיפוסית.
היו פה גם אגודות שונות: כאן קמה אגודת "המישקובסטים" על שמו של פנחס מישקוב. האגודה הזאת היתה נושאת את תורת המישקוביזם שדגלה ברעיונות שפנחס טיפחם.
פנחס מישקוב שהיה חניך מחנות העולים התחנך על תורת העבודה ואהב את העבודה באמת ובתמים. הוא עשה בה בכל נפשו ובכל מאודו. שעה שהחברים נדרשו לצאת לעבודה בשעה 6.30 בבוקר ולסיימה בשעה 4.30 אחרי הצהרים הרי שפינצ'יק (כינוי לפנחס מישקוב) היה משכים קום לבל יאחר חלילה, יוצא למחסן הכלים לפני הזמן ומחכה למחסנאי שיתן לו הכלים ולפנות ערב לא היה נרתע להתחיל בשורה חדשה של עגבניות או של ענבים בשעה 4.15 כשכל החברים התכוננו כבר לחזור הביתה. הוא אהב את העבודה, לכן לא היתה עליו למעמסה. וגישה כזו היתה לו לכל דבר בו עסק. הוא דבק באימונים ועשה אותם בנאמנות בלתי רגילה. לא היה סיור שלא נעשה בידו באופן יסודי, לא היה מסע שלא הכינו כהלכה, לא היה מירשם שלא עיבדו לכל פרטיו ודקדוקיו. כל אלה היו מייחודיו וטיפוסיים לאופיו של פינצ'יק. ואלה שנהו אחרי תורתו של פינצ'יק נקראו: "מישקוביסטים". אולם גישה זו לא היתה לפי רוחם של כל אנשי המחלקה והיו כאלה שהשתדלו שחייהם יהיו קלים ונוחים יותר ואף הם הקימו שתי אגודות מתנגדות שנקראו אגודת "הבלמים" ואגודת "הבריאות". אלה שקדו יותר על בריאותם והתאמצו פחות.
פינצ'יק עשה את אשר עשה באופן טבעי ולא מתוך כוונה להתבלט, כזו היתה תפיסתו והוא לא נטה לכל גישה אחרת. - זה היה אופייני מאוד לו ושימש כקו מנחה בחייו לאחר שיחרורו מן השירות המלא והעברתו לרזרבה הירושלמית של הפלמ"ח.
כאן הוא נעשה אחראי על תלמידי האוניברסיטה שהיו ברזרבה והוא עצמו משתתף בכל פעולות הרזרבה.
בימי המאבק הוא מפקד על כיתה שיוצאת לפעולה "בליל וינגייט" שבו נהרגה ברכה פולד. בפעולה נגד השלטון הבריטי בחבלת מסילות הברזל בארץ, הוא שהוביל כיתה לחבל במסילה בסביבות מלחה. בליל פיצוץ הגשרים הוא משתתף בפיצוץ גשר אלנבי ובנסיגה הארוכה מעין-טרייבה לרמת רחל הוא משמש כגשש. בעיקוב אחרי הקצין האנגלי שעינה את אסירי בירייה, הוא משתתף באופן פעיל ביותר וביתו משמש מרכז יציאה ומקום מחבוא לנשק בימי חוקי החירום הקשים. עם שליחת בחורים לעסוק בעבודת ההעפלה נשלח גם פינצ'יק ומארגן מחנות עולים באיטליה. הוא עצמו עולה לארץ עם אנייה בראשית המלחמה ומביא איתו תגבורת לארץ.
אחרי ליל הל"ה שהיו ברובם אנשי הרזרבה הוא מתחנן להיות מפקד כיתת ולהילחם באוייב. אולם מפקדיו מעריכים שהוא מסוגל להיות קצין תרבות גדודי. הוא אינו מסכים, ומנסה לשכנע שבתור מפקד כיתה הוא ימלא את יעודו וינקום את דם חבריו. הוא מקבל הוראה לצאת לקורס לקציני תרבות שנמשך שבועיים. הוא משלים עם התפקיד ועם צאת התגבורת לכפר עציון הוא יוצא כחובש באחד המשוריינים בשיירת נבי-דניאל. הוא נמצא בין המכוניות שהספיקו לחזור לכפר עציון ובגוש הוא ממלא תפקידים שונים. בהתקפה על הגוש הוא נלחם עם יתר חבריו ונופל בקרב.
איש פלמ"ח טיפוסי שהקדיש את מיטב שנותיו להגברת הכוח העברי הלוחם ולבסוף גם נפל בקרב.
אחד מאנשי השורה שעשו את עבודתם בשקט ובצנעה שבזכותם הגענו עד הלום.

חבר

20.8.1949
מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

מצרור מכתביו

יולי 1947

האוירה השוררת כאן אינה מעודדת ביותר. אנשינו התרגלו במשך השנתים, מאז תום המלחמה, לחיות על קצבות ולא לעבוד. הם שוקעים יותר ויותר בתהום של ניוון, של עצלות ושל חוסר רצון לעבודה. חלק מן האנשים אינו רוצה לעלות וחלק עוד יגיע לכך בזמן לא רב. רבים הם האומרים שזהו הזמן לנוח מן התלאות שעברו עליהם. המנוחה הזאת מתבטאת בחיי בטלה מוחלטת במחנה אונרר"א וב"עשיית" כספים במידה האפשרית על-ידי מכירת מצרכים. כשאני רואה אדם בעל משפחה בגיל שלושים או למעלה מזה, שהאידיאל שלו הוא חיים כאלה הריני מתרחק ממנו עם כל מה שאני מבין את התנאים והגורמים לכך. איני יודע איך נקלטים אנשים אלה בארץ. על-כל-פנים אם מעט ההתלהבות שישנה אצלם לקראת הארץ אינה מספקת הרי הם מהווים אובייקט חינוכי גדול ובמידה שלא תשימו לב לכך יכולה העליה החדשה הזאת לגרור לא רק את עצמה אלא גם הרבה מן הישוב אתה יחד! איני אוהב להכליל הכללות וכן גם רבים כאן היוצאים מן הכלל הזה. אולם האנשים המכירים יותר את עמנו אומרים שאצלנו בהכשרה נמצא חלק מובחר והשאר גרועים מהם. במצב כזה קל מאד להיגרר למין אנטישמיות פנימית. אני מכיר הרבה שהגיעו לכך. דומני ששום מצב לא יצליח לגרור אותי לשנאה כזאת, אולם הרבה מן התכונות של אנשינו קשה מאד לאהוב ואפילו לא נכון יהיה לאהוב אותן ולהסכים לכל המידות הללו.

5.8.47

על מה לספר לך? על עצמי - הריני מתמיד להיות כפי שהייתי בלא כל שינוי יסודי ועד היום הזה נשארתי אותו טיפוס עצמו - וחבל לשפוך דיו!
על האיטלקים: לולא הייתי קרוב אליהם אולי לא היו מעניינים אותי. נדמה לי שהענין שאני מגלה בהם בא רק משום שהם קרובים אלי ואני נפגש אתם הרבה. אותך מרחוק בודאי שלא יעניינו הרבה.
על אנשינו דומני שהרביתי מלים למכביר עד כה וכל כמה שאוסיף לדבר קשה יהיה לך להרגיש את הבעיה מרחוק. סוף סוף כשאדם חושב או קורא בעתון על מאות אלפי פליטים הרי זה שונה מהרגשת רבבות אלה מחוסרי הקרקע, מחוסרי המקצוע ומחוסרי האפשרות לעבוד (מחוץ לשוק השחור). כל אירופה היא בשבילנו בית-ספר עצום לניוון ולהשחתת-המידות. אני בטוח שעליה זו תביא את הארץ למבוך של בעיות שמעולם לא היתה נתונה בהן. ייתכן שרק מחנכים במספר עצום היו מועילים כאן ומה רב מספר האנשים שאינם פתוחים לשום חינוך! נדמה לי שלו היה עולה ארצה כל עם הצוענים המתפרנס על קצבה מיד לאחר המלחמה בעת התקוות הגדולות ובעת השאיפה העזה לחזור לחיים תקינים - היה המצב אחר! כיום, לאחר שקיבלו כולם את חינוך הפרזיטיות ואבדה להם תקותם, קשה יהיה מאד לתקנם ולשנותם. מובן כי יש ניצוצות-אור רבים. העובדה שכולם שואפים לעלות ארצה היא ברורה ואינה מבוססת על חוסר מקום-קליטה בלבד.
ובזאת אסיים ואחכה למכתבים.

מילאנו, 17.9.47

ושוב עבר שבוע מבלי כל חדש. השבועות הופכים בצורה זו לחדשים והנה הגענו כבר לשנת תש"ח. וכמו תמיד, אם נסכם את פעולות השנה שעברה, הרי לא עשינו די הצורך ועוד נשאר הרבה והרבה לעשות. כל מה שגדול משקלה של השנה הזאת בחיינו הפרטיים ובחיי העם עדיין לא הספקנו להתקדם בשנה זו אפילו במעט לקראת אותן המטרות הגדולות אשר חזינו עם תום המלחמה. מי יתן ונצליח, אנו כולנו וכל אחד מאתנו, להגשים חלק יותר גדול משאיפותינו! דומני שבזה נכללות לא רק הברכות הפורמליות אלא גם כל מה שכל אחד מאתנו מאחל בלבו לעצמו ולידידיו.
לספר לכם איך חגגנו את החג? ודאי מעניין אתכם, אולם אין מה לספר. אכלנו טוב מאשר תמיד, לפי המטבח היהודי העתיק; התלבשנו בבגדי חמודות - הכל לפי מה שהיה לכל אחד (זה כמובן אינו הרבה!) ובסיכומו של דבר ניסינו ליצור אוירה חגיגית ושמחה, אולם יודעים אתם בודאי: דוקא ברגעים שהיתה צריכה להיות השמחה מלאה ביותר התחיל כל אחד להיזכר בביתו שחרב ולהשוות, מתוך הכרה או אפילו מתוך הרגשה גרידא, את התוכן שיש לחג בקרב הבית והמשפחה, על כל הטקסים והמסורת האופפת הכל תמיד, לתוכן הדל שאפשר לתת לחג כאן כשחרבו המשפחה והמסורת, שהן הדבק שאיחד אותנו בגולה, והעתיד והבנין, שאנו רוצים להתחיל בהם, עדיין רחוקים ומי יודע מתי נזכה להתחיל בהם!

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

הטכניקה - רועץ ואושר לאדם

ט"ו בטבת ת"ש - 1940

בתחילת התפתחות האדם היתה הגבורה האישית ליסוד עליונותו של האדם על רעהו. אולם כוח אינו עובר בירושה ולא היתה משפחה שריכזה את השלטון בידיה. עם התפתחות שכל האדם רבו גם המצאותיו וכבר התחילו מכשיריו תופשים את מקום כוח ידיו במלחמתו לשלטון. הגיבור בעל הכלים הפשוטים יותר, או חסר המכשירים, נוצח לפני החלש בגופו שמכשירים טובים בידו. אחת הסיבות להשתלטותו של המנהיג או המלך היא הטכניקה המפותחת יותר השמורה במשפחתו של המלך, כי בלעדיה לא היה האדם נפלה מחברו ולא היה יסוד לריבונותו של אדם אחד. אולם עם המשך התפתחותו של האדם הפכה טכניקה זו, שהיתה קודם נחלת משפחה אחד, ניתנת לחיקוי בלי קושי רב על-ידי בני אדם אחרים. הטכניקה הקדומה היתה בעיקר של כלי נשק כי עדיין לא למדו להכין להם כלים. כשהתחילו בני האדם להכין להם כלי עבודה היו כלים אלה פשוטים, וגם לא היה יסוד לשמור על סדר ייצורם עד כי כל אדם יכול היה לחקותם. לא כל אדם יכול וצריך היה לעשות לו כלים כאלה, ולכן נוצרה חלוקת עבודה וכל אחד היה משיג את הנחוץ לו תמורת תוצרתו. וכך נוצרו מעמדות מיוחדים, שכל אחד מהם עסק במקצוע המיוחד לו. וכל מעמד כזה שווה היה לחברו. עד אז רק בכוח הנשק אפשר היה לאדם להשתלט על זולתו ולא בעזרת המכונה. הנשק התפתח במהירות גדולה מזו של טכניקת העבודה. למלחמה זו בין הנשק והעבודה המביאה תועלת נמשכה ונמשכת, אבל האדם לא הסתפק בייצור בודד של כלים ומכונות ואז נוצרו המכונות הגדולות שבעזרתן יכול בעל בית החרושת לשלוט ולנצל מאות ואלפי פועלים. וכאן בפעם הראשונה בהתפתחות האדם באה המכונה, שנוצרה להביא תועלת והפכה למכשיר עושר בידי בעל בית החרושת. טכניקה זו בכל זאת מביאה תועלת כי בלעדי המכונות לא יכול האדם ליצור גשרים, אניות ושאר יצירות טכניקה גדולות. אולם לבניית בניינים גדולים, סלילת דרכים ושאר מעשים המביאים תועלת לאדם לא מוכרח להיות אדם או תורה המנצלת את אלפי הבונים האמיתיים. יכול האדם ליצור לו שיטה אחרת באותן המכונות ומבלי ניצול. וצריכים הפועלים עצמם לבנות ולדאוג לדברים אלה. צריכה היוזמה לצאת מאת היוצרים האמיתיים של חפצי הטכניקה בעולם. בכל מעשה טכניקה נמצא תמיד חלק מן הרע, אם המציא האדם אווירון וקשר ארצות רחוקות, הוא משתמש בו גם למלחמה ובימינו שוב חוזר האדם למדרגת התפתחותו הנמוכה ביותר, ושוב קרב הזמן שבו הנשק יהיה היסוד לשלטון האדם.

פנחס מישקוב

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

עבודה ועבדות

י"ד חשוון תש"ב - 1942

עם גישתנו לנושא הזה נראה מהי העבודה בכלל - לא ההגדרה הפיסית אלא המעשית. עבודה היא הכוח שבעזרתה מפיק האדם תוצרת אם ממשית ואם רוחנית. לפי הגדרה זו יוצא, כי עבודה אינה רק פעולה פיסית, אדם החושב ומוחו יוצר משהו, עובד עבודה, ממש כמו מרים אבנים. יש החושב יוצר במעט זמן ובמעט בזבוז אנרגיה - עבודה השקולה כנגד עבודתם הפיזית של אנשים רבים. כל עבודה, ונקראה מעתה בשם עבודה, גם עבודה רוחנית וגם פיזית עלולה לשעבד ובתנאים ידועים גם משעבדת את עובדיה.
מה פירוש המושג שעבוד של עובדים? כאן תעמוד לפנינו החלוקה לעובדים בעבודה רוחנית ולעובדים בעבודה גופנית. אדם משועבד לעבודתנו לא רק כשהוא עבד - קנין פרטי של אדוניו, אלא גם כשהוא חופשי לעשות כרצונו, אלא שתנאי חייו מכריחים אותו לעבוד אך ורק במקצוע שאינו מענינו, בשעות עבודה מרובות יתר על המידה או שעבודתו אינה מקיימת אותו בפועל, רוחו יכולה להיות משועבדת בשעה שחינוכו לא נותן למחשבתו להיות חופשית, והוא מוכרח לחשוב לפי כיוון ידוע, כשאין נותנים לו כל יכולת ביטוי אחרת. אולם קורה לעתים שרוחו החופשית של אדם קשורה בעבדות פיסית שלו, שאפשרות לנצל את חייו ועבודתו היא מוגבלת - משועבדת. לדעת מתי עבודה משועבדת ומתי היא נותנת ולוקחת רק את אשר צריכה לקחת, עלינו לדעת לשם מה האדם עובד ומה נותנת לו העבודה, התשובה היא פשוטה ביותר. האדם מוכרח לאכול, להתלבש, לגור וכו'. את כל אלה אין הוא יכול מבלי לעבוד ולכן הוא עובד, אבל ישנם שעבודתם קלה יותר, עבודתם - פיקוח על עבודת אנשים אחרים, הם מנצלים את שאר העובדים כך שלהם יהיו צרכי מותרות ולאחרים רק מצרכיהם. ככה נוצר העבד והאדון. יש אומרים שלא זאת הסיבה, אלא בטבע העובדים. האדם הוא עצלן מטבעו ושואף לעבוד פחות ככל האפשר ולכן זה שהכוח בידו העביד אחרים כדי שתהיה לו היכולת להתעצל. אפשר עוד לאמור שגודל מפעליו שהקים האדם הביא בהכרח לעבדות, באשר המפעלים הגדולים יכלו להיבנות רק מתוך חסכון מקסימלי של אוצרות העם. סיפוק כל צרכי העובדים היה להקמת המפעל כי לא היה נשאר עודף לרכישת כוחות-עבודה. העבדות באה רק מתוך חוסר יכולתו של האדם לספק לעצמו כל צרכיו, ולכן השתעבד מרצונו או לא מרצונו לאחר, שיש באפשרותו לנצל את מרצו ולתת לו מה שהוא לא יכול ליצור בעצמו. העבדות באה גם מתוך הבדל בתנאיו ובכשרונותיו של אדם אחד ממשנהו. העצלות הטבעית כביכול באה לאדם רק מתוך העצלות בהכרח של דורות שלא עבדו, כי לא היו צריכים לעבוד. שעבוד רוחני של דורות בא מתוך רצונם של דורות קודמים לשמור מחשבותיהם ולא לתת למחשבות חדשות להתפתח, העבודה היא בטבע של האדם הנותנת לו את התפתחותו הגופנית והנפשית. אדם שלא עובד, כלומר מנצל אחרים, לעולם לא יהיה בריא בגופו ובנפשו כי בלעדי העבודה אין תוכן לחייו, הוא אינו יכול להסתפק באכילה, שתיה וכו', ובלעדיה לא יתקיים. ואם עבודה רוחנית עבודה היא ותועלתה אינה פחותה מעבודת הגוף, זקוק גם הפילוסוף הגדול ביותר לעבודה שכאילו אינה פרודוקטיבית. ואם בעבר לא איפשרה עבודת האדם להביא לסיפוק כל צרכיו הרי זה כי עבד רק עבודה גופנית ולא מחשבתית ולכן נשתעבד. עתה אחר דורות של עבודה מחשבתית חופשית וההמצאות הגדולות יכול אדם לעבוד (אבל לא להשתעבד לעבודה) כפי צרכו הגופני ולא יעבוד יותר מדי כשם שלא יאכל יותר מדי, עבודתו תחזור למצבה הטבעי ולא למצב העבדות שהיה והווה.

פנחס מישקוב

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח