דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי יזהר גלזין עמיאל "עמי", "עמיקה" ז"ל

בן שרה ויהודה
נולד בבית ג'אן
בכ"ב אייר תרפ"ט, 1/6/1929
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים"
בהכשרת בית השיטה, 1947-1949
נפל בקרב בלווי שיירה לירושלים
בט"ז אדר ב תש"ח, 27/3/1948
מקום נפילה: נבי דניאל
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן יהודה ושרה. נולד בכ"ב באייר תרפ"ט (1 ביוני 1929) במושבה בית-גן ליד יבנאל שבגליל התחתון. בעודו תינוק עברו הוריו לגור ב"נשר", ושם גדל הילד. רגיש ובעל נפש מתרשמת. מגיל צעיר חבר ב"הנוער העובד" ומדריך בו.
מורו כתב עליו:"בענווה ובדריכות נפשית סקר את אשר סביב לו, כל מלה שקולה ומחושבת, כל דבר, קטן כגדול, שקל במאזני התבונה. בלי 'מרפקים' נטה שביל חייו. ברכות ובעדינות טיפח בילדינו את ערכי האדם והיה להם כאח...".
סיים את לימודיו בנשר, והיה בוגר בית-הספר הריאלי בחיפה. כבן 18 עבר עם הכשרת "הנוער העובד" לבית השיטה, שם היה בין מייסדי גרעין התיישבותי פלמ"חאי, אשר עם שוך הקרבות עלה להתיישבות בבית-נטיף, לימים נתיב הל"ה.
שאיפת חייו היתה עבודת האדמה, חיי שיתוף וצדק; היא באה לידי ביטוי ברשימותיו ויומניו אשר השאיר אחריו. "עבודה ולימודים זה לצד זה. אך, בכל זאת העבודה היא העיקר- זהו החזון אם כי לא תמיד המציאות. העבודה היא העיקר וכבת לוויה רצינית וזעומת פנים ניצבת לה בצד ומחייכת חיוך מסתורי."
"גם הצבא הישראלי חייב להיות שונה מצבאות העולם: צבא עובד! צבא שידע על מה הוא הולך להילחם בשעה שיהיה צורך בכך..." - כתב באחד ממכתביו.
רמתו המוסרית התבטאה ברשימה, בה תיאר את לבטי החייל האנוס לזרוק פצצה לתוך בית אוייב בו נמצאים גם תינוקות, ואת יסורי נפשו לאחר שמילא את המוטל עליו. אהב ללמוד ולהתעמק. נטייה מיוחדת היתה לו ללימודי הטבע, האסטרונומיה וידיעת הארץ, אשר הכירה לארכה ולרחבה במסעותיו בפלמ"ח.
עם פרוץ מלחמת השחרור צורף לגדוד "הראל"-פלמ"ח, ונשלח לבסיס שבמעלה-החמישה. משם השתתף ברוב הקרבות של פרוזדור ירושלים, ונפל בשיירה שנסעה מכפר-עציון ירושלימה והותקפה על-ידי המוני ערבים ליד נבי-דניאל, ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948).
הוא היה בתוך המשוריין אשר נוסעיו לחמו עד הסוף, וברגע שהכירו בהכרח הכניעה פוצצו את המשוריין והם בתוכו.
נקבר בסנהדריה בירושלים ביום כ' באדר ב' תש"ח (31.1.1948). הועבר למנוחת-עולמים להר-הרצל בירושלים בט"ז במרחשוון תשי"ב (15.11.1951). לזכרו נקראת קבוצת "הנוער העובד", שהוא היה מדריכה, בשם "יזהר".

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - ממשה

בחור שקט וצנוע. בענוה ובדריכות נפשית סקר את אשר מסביב לו. כל מילה שקולה ומחושבת. ארשת פניו והבעתו העידו את אשר כמוס אתו. "כל דרכיו דרכי נעם, וכל נתיבותיו שלום". לכולם התיחס באדיבות וכל אדם קבלו בסבר פנים יפות. בכלל קבל הכל בלי תרעומת. דעתו היתה מיושבת עליו וכל דבר קטן כגדול שקל במאזני התבונה.
בלי "מרפקים" נטה לו את שביל חייו. קיבל על עצמו הדרכה בסניף הנוער העובד המקומי. ואז נראה במלוא הדרו ויופיו. ברכות ובעדינות נפש טיפח בילדינו את ערכי התנועה ויהי להם לאח. בהערצה מיוחדת התיחסו אליו ואזניהם קשובות לכל רחש היוצא מפיו, בידעם, שדבריו ומעשי שקולים וסדורים והכל במחשבה תחילה.
משהתבגר וסיים את לימודיו בביה"ס התיכוני, יצא לאחיו; התגייס ונכנס במלוא מרצו ואונו לתפקידו כשהכל מלווה אצלו רצינות ודיקנות. לא הסתפק ב"קטנות" ודרש להעבירו לגוש עציון למען שתף את עצמו בקרב. ושם נפל...
משה ונחוצקר
מתוך "בני נשר"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

על עמי

(בעקבות מקרא עזבונו)
קשה ונועז לכתוב על אדם שלא הספיק אפילו להיות מוכר וידוע... אך זכות לי להתרשם למקרא שיריו, ולכתוב על המתנגן ונחשב בתוכי לאור הסתכלות בשירים של ילדות בקטעי יומן חטופים של צעיר ועז נפש ורונן - ובהורים אפופי יגון כבד, המספרים זכרונות על בנם מן העת, עוד היה ביכולתם לנשום את אוירו ולחיותו, עד תום.
אבא מספר על עמי שנולד בגליל, ומיד לאחר היולדו עברו הוריו לקבוצה, שגם אותה עזבו בשחר ילדותו. ימי ילדותו חלפו עליו במשק שליד חיפה. בימי חופשתו היה נוסע לדוד שבגליל. עם התבגרותו הלך לאור צו הנעורים והתגייס לשורות הפלמ"ח. עד כאן חייו לוטים צל. עדין לא הכירוהו - כך מספרים בבית.
נעים לקרוא את שיריו ורשימותיו של בן העשר, החושב, הזקוף וצוהל לקראת אור שמש ולקראת כל חזות עינים שבנוף קוסם. עמי נושם לרוחה בשמו של הבוקר, מספר על הליל הקר, על כוכבים רומזים ברבואות אורותיהם, ועל כל הנתן לחוש ולהנות ממנו.
מהנה לקרוא שירים אלו ביחוד כשהנך מהרהר בקראך; כאן ראשיתו של הנער המתבגר עמי, כאן שורשיו, נפשו הרגישה והאוהבת, ראשית הכרתו.
סופר לי... עמי היה מהטובים שבנו, מהללו - החיים בכל לב, והמגשימים עד תום. היה היה.
מיכל

מפרי עטו

מפרי עטו

דפים מיומנו

31.1.1948
... החברה כאן אינה מתאימה לנו, ואנחנו, אסור לנו להתאים עצמנו אליה. לנו - מטרה יש בחיים; יתכן גם להם יש מטרה - אבל איזוהי? כל אחד מאתנו רואה את המצב הזה כרע הכרחי שיש להשתדל לעבור מהר. אלה רוצים הביתה, לנוחיות העירונית שלהם, לקולנוע ולבתי הקפה, ואילו אנו שואפים לתל כף, לקבוץ שלנו. אותם הטפוסים שבכאן אין ברצונם לדעת על חיי קיבוץ; אנחנו הצבא! ואיפה זה ראיתם צבא עובד? ובינתים יושבים הם בעצלתים, חיים בתוך לכלוך ושום דבר לא אכפת להם.
סדר היום: קימה: 7.00. ארוחת בוקר. בטלה. ארוחת צהרים. בטלה. ארוחת ארבע. בטלה. ארוחת ערב. בטלה. שינה - וחוזר חלילה. אנשים הולכים כאן חמושים. מעלה החמישה זהו משק נצור למעשה, וכמו כן מחנה צבא מזוין המוכן להיפך לשדה קרב.

2.2.1948
חשבתי שנקבל את ה-2 ביתר שמחה ובצורה יפה ככל האפשר - אך התאכזבתי. החברה אמנם שמחו אבל לא גילו את שמחתם כלפי חוץ. אני כשלעצמי מרגשי שיומן זה הולך והופך ליומן הפרטי שלי, לבטוי הרגשותי שלי, אבל אין בכך כלום. טוב לתת דין וחשבון לעצמו - טוב להרהר במקצת ולהגיע לידי מסקנות שונות ומשונות.
אתמול למשל הרגשתי את עצמי ברע ולכן הקדמתי לשכב לישון. שמעתי את החברה לומדים שירים מפי דב - (מענין עד כמה בוגרי הכשרות שואפים להגיע ולבא במגע עם חברי הכשרה - להדריכם ולעודדם במקצת). היום רשמו אותנו שנית (למעשה איני יודע מהו מספר הפעמים שכבר רשמו אותי ברשימות החטיבה). לכבוד זה שיניתי את שם משפחתי. אני מקוה ששמי החדש יתקבל בחברה. אם כן אנו צועדים לקראת העתיד מפורדים אך יחד עם זה גם מאוחדים.

7.2.1948
זה ימים אחדים כיניתיך יומני. אך אין בכך כלום, כי כל יום פה דומה למשנהו. במקום אמונים מתחנו גדר תיל מחורבנת - ידי פצועות לגמרי אבל אין זה נורא - העיקר שיש מה לעשות. קראתי הרבה. ביחוד מצא חן בעיני ספר בשם "ההרפתקה הגדולה", בו תאור מלחמת המעמדות והתלבטויות הפועלים בצ'ילי. מסקנה אחת הסקתי (הסקתי אותה מזמן): בכל מקום שיד הזעיר, בורגנות והסוציאל דמוקרטיה נשלחת - שם מתחילה התפוררות חזית הפועלים והפרולטריון! אח, חברה, איזה טיפוסים פה, אין לתאר אותם - נקוה שיקחו אותם מכאן.

מתוך "רעינו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מצרור מכתביו

בית השיטה, 8.11.1947
שלום מיכה וחזק,
במשך הזמן עברנו מגבת לבית השיטה. העברה זו מחייבת כמובן שינוי תנאים ואפשרויות חדשות. מה הם חיי מחנה הכנה לעומת חיי הכשרה? ענין זה מתחיל למצוא חן בעיני. לא רצינו לבוא לבית השיטה ובעל כורחנו קבלנו את המקום. מובן יש התחילו לרגן ולהתגעגע על סיר הבשר שבבית, אולם למקרים של עזיבה לא הגיע.
בבואנו למשק היתה לנו אכזבה די נעימה. אמנם האוכל אינו "אקסטרה" ואף לא "לוכס" ושאר דרגות, ואפילו לעתים, קרוב לבלתי מספיק, הן מבחינת הטעם והן מבחינת הכמות, ואף על פי כן אין הוא כה רע כפי שספרו לנו.
נודעו לנו פרטים רבים על אופן התפתחותו של המשק ומה אלצו לנהג ביחס של שלי-שלי ושלך-שלי בנוגע לרכושם של אחרים, אך זה אינו מכאיב לי כלל. הן אני בעד בטול רכוש פרטי, אך מה לעשות והעולם הקפיטליסטי לא נפל על המצאה זו...
המשק בעל בסיס רחב מאוד ויש לו אפשרויות עצומות להתפתחות. הענף המפותח ביותר הוא הילודה. במשק כ-300 ילדים, ואני משוכנע שעוד 6-7 שנים יתחילו לרכב, משום שיהיו להם כוחות עבודה צעירים ומבינים, כי החנוך לעבודה הוא כאן רציני, ויש ללמוד הרבה.
... החבריא הסתדרו טוב מאוד ואנו מקוים, שבעלי היחס לעבודה והרצון הטוב, יקלטו בענפים וילמדו את כל מה שנוכל להיות מועילים ובעלי איניציאטיבה בבנין המשק שלנו.
אני חושב ששתי השנים הללו הן שלב הכרחי ואין לותר עליהן.
מה נעשה אצלך?... לנו אין כל הדרכה עד עתה, אך היה תהיה במשך הזמן.
יש לנו ספרית תקליטים בת 80 תקליט שגררנו אי שם, וכמו כן ספריה בת 300 ספר - בולגרית ועברית, שאנו חושבים להעשירה במשך הזמן.

מים רבים נזלו אל הים, ומאורעות רבים ארעו בחללו של עולם מאז כתבתי לך באחרונה. כמובן שתשובתך היתה מהירה מאוד ואני משבח אותך על כך, אך לא מצאתי לנחוץ לכתוב לך - פשוט מפני שאין לי חומר לכתיבה. תאור חיי? זהו מחזה טרגי-קומי משעמם. טרגי מפני שהקיץ הקץ על אהבה גדולה אחת, וקומי מפני שאיני מרגיש שום יסורים ואף לא חרטה; ובכלל אין כל הענין הזה מענין אותי אפילו במיל. ענינים אחרים העומדים ברומו של עולם תפסו את מקומם של הזיות נערות; חיים אחרים ההולכים ומתרקמים תחת ידי, ואני חש בדפקם וכיצד הם הולכים וקורמים עור ובשר ומתחילים לנשום. ממש פלא הוא, כיצד יכולה חברה המורכבת מקבוצות קבוצות, הזרות מכל הבחינות אחת לחברתה, להתלכד לגוש אחד, שיש לו מטרה ברורה, ויש לו חזון - הקמת קבוץ צעיר ובריא. ואני, אני עמי, גם לי חלק ביצירה זו. אולי לא תביני אותי מפני שאת אינך מכירה כל חברה אחרת ולא היה לך מגע עם העולם החצוני (כלומר מה שמחוץ לכפרך), אבל זו עובדה.
וכל הענין מלהיב ומשלהב ומכניס מרץ ונותן תכן לחיים. לפעמים, וזה כדרך הטבע, מתעיפים מלעשות שמח, ואז משתקעים החברים בתוך עצמם, מתכנסים לתוך היכל העבר הכולל זכרונות מפוארים מהבית, מהעבר הקוסם ההוא, החמים והטוב, אבל אין הדבר נמשך זמן רב, כי מיד נמצאים כמה חברמנים המתחילים שוב לעשות שמח וחוזרת הפרשה מהתחלה. אך אל נא תחשבי חלילה, שכל עבודתנו מצטמצמת ב"עשית שמח". זה השאור שבעיסה, רק המלח שבתבשיל. העבודה - היא העיקר, וכבת לויה רצינית וזעומת פנים נצבת לה בצד ומחיכת חיוך מסתורי - הקורץ ומושך ומפתה לגלות את הסוד הטמון לה מתחת לשמי הליל השחורים והקרים...
התנאים במשק הם לא "לוקס". משק זה מתלבט קשה מאוד על קיומו. לא אתחיל לבאר לך את הסבות לכך - לזאת אצטרך להקדיש ספר שלם - זאת העובדה ולפכך סובלים אנו - כי אוכל אינו מספיק, ואספקה קטנה אינה מספיקה ואינה מספקת - וישנם חברים הרוטנים על כך. העבודה קשה ויודעים כאן לעבוד - מנצלים פשוט את האדם אבל אין בכך כלום. לדעתי זהו המשק האידאלי להכשרה ואני שמח מאוד שנפלתי לתוכו.
בן דודך אוהבך, עמי.
כמדומה לי שבקרוב אשנה את שם משפחתי - איזה שם את מציעה לי? יזהר או מאירי, אבל בלי דעות קדומות - היפה יותר, זה העקר.

מתוך "רעינו"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח