דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי דרוזדיק נעמי ז"ל

בת מניה ויהודה
נולדה בתל אביב
בכ"ג אב תרפ"ז, 21/8/1927
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים"
נפלה בעת מילוי תפקידה בתאונת מטוס
בי"ג אדר א תש"ח, 23/2/1948
מקום נפילה: רבדים
נקברה בירושלים - הר הרצל
בת 20 בנפלה

קורות חיים

בת יהודה ומניה. נולדה בכ"ג באב תרפ"ז (21 באוגוסט 1927) בתל-אביב. עברה עם הוריה למגדל-צדק, משם לעתלית ואחר-כך חזרה לתל-אביב, בה למדה בבית-החינוך לילדי עובדים וגמרה את הסמינר לגננות על שם לווינסקי. מגיל 11 הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", גדוד "נחשונים". שימשה כמדריכה ועבדה בהנהגה המקומית בתל-אביב ובהדרכה ברמתיים. ב-1947 פעלה בכפר סומל בין הפליטים שבאו משכונות יפו המפונות. הצטיינה ברגשי חברות, ביושר, באהבה לטבע, לנוף, לפרחים. ..."מסביב הרים פורחים, כלניות, רקפות בנות-חן. מחזה מרהיב עין - כמה נהדרות פה השקיעות. לא פעם אני מצטעת שאיני יכולה לציירן"...
אל "רבדים" - קיבוץ בגוש עציון, הגיעה ב-15 בינואר 1948 לאחר שארבעה מחבריה נפלו בקרבות, והיא תבעה לשחררה מעבודת ההדרכה בתנועה ולתת לה לצאת אל מקום המערכה. אל ירושלים באה בדרך מסוכנת, כשהמכונית מותקפת על-ידי הערבים, ולגוש יצאה בהיחבא, כי לא ניתן לה מקום בשיירה. לאחר שהייתה מנערותה חברה ב"הגנה" וקיבלה בה את אימוניה, לא היו החיים בקיבוץ קשים עליה ביותר. נשאה בעול ברצון. הייתה בשמירה ובתצפיות והאמינה בנצחון. "טוב לי כאן - באמת טוב" - כתבה להוריה. משנותק הקיבוץ מהיישוב הייתה דרך-האוויר הדרך היחידה אליו. פעמיים הצליח מטוס להגיש עזרה למקום וטס בשלישית. נעמי רצה לקראתו ולא הרגישה בפרופלור (מדחף) המסתובב במהירות והוא פגע בה והרגה בי"ג באדר א' תש"ח (23.2.1948). בכ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועברה עם שאר חללי הגוש למנוחת-עולמים להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרה

מכתביה, חפציה ומחברותיה של נעמי נשארו - היא הלכה. ומעציב, כי הדברים המתים מאריכים לחיות מאשר החיים אוהבי החיים. לכן למה המלים המתות אשר לא תפחנה נשמה בחי שמת? ומה גם שערכן של מלים היה פחות כל כך עבורה. המלים הנכתבות כאן אינן עבורה, אלא עבורנו אנו, חבריה, אשר בחולשתנו איננו יכולים אלא להסתפק בהן, כי לא נוכל לשכחה.
היא היתה כאותו חמצן הדרוש לנו כל כך, ועם זאת אין המשוררים מרבים עליו בפיוט. בעולמה היתה כה חיונית ודרושה לכל. ביומה היתה מתמידה ולוקחת חבל בחיים ונושאת בעול חברתה, עד כי לעתים לא ידענו, כי היא הנושאת אותנו.
מאז ומתמיד חפצנו בארץ הזאת אנשים כמותה. הבריאות הזכה, לה כה זקוק עמנו, היתה בנשמתה ובגופה. בריאות זכה, שהשתקפה בכל דק ודק מחייה. בשקטה, בשלוותה ובשכל מעשיה. תכונות אלה לא נבעו משלימותה האישית, גרידא, אלא יותר מכל מהדרך בה בחרה. דרך של הגשמה חלוצית קבוצית. והיא השלמה כל כך וזכה, התמזגה בדרך זה מיזוג נאדר כוח ועצמה. שהרי הדרך הזה הנו כה בהיר ועצום, שרק מעטים מאתנו יוכלו לעמוד בו עד תומו. היא יכלה לו לדרך, כי בנשמתה חיתה שעל, שעל מרגביו.
אהבתה לפרחים וליפה ויכולתה לשבצם בצדי דרכה, הוא דרך העבודה בהרי עציון, בטאו את הזכות והבריאות שבנשמתה. לו אך יכולנו לכתוב את שמה - נעמי - כשם שהגינו אותו. היה לשמה זה צלצול מיוחד בפי חבריה. היה זה "נעמי" ברור ויפה, רך ועם זאת בלתי מפוקפק, אלא תמיר ומלא און. שמה בפי חבירה דמה לאותו ילד תמיד דרך, שאינו יודע פחד.
נעמי לא ידעה פחד, כי זה היה זר לה ורחוק. היא לא ידעה פחד כשם שלא ידעה ערמה ותבוסנות. נפשה היתה אטומה לרגשות אלה ולא היה יכול לארעות מאורע שיביאן בלבה, כשם שאותו חרש לא ישמע ולו גם יירו בתותח ליד אזנו. לכן ידעה לאהוב ולא ידע לשנוא. לכן ידעה לשמור אמונים ולא לנטור איבה. לנעמי היה דרך אחד בחיים - הוא דרך הישר והיפה. בדרכה זה לא היו כל הצטלבויות ופרשות דרכים.
עד היום בו מתה נשאה בלבה את כאב חבריה, את אבל מותם של ידידה ועמה בציון. בילדותה ספרו לה כלילדים אחרים את ספור אהל הדוד תום. פעמים רבות שמעה ספור זה עם חברה. ברגע שהסיפור היה עצוב, כבעת מותו של הדוד תום, בקש חברה להפסיק את קריאת הסיפור ואף ברח. ואילו היא ישבה עד תום הסיפור, דמעות נוצצו בעיניה. כאלו ידעה מילדותה כי החיים אינם מעשייה מבדחת, והחי אותם נועד לעצבונות וכאבים רבים. היא בקשה לדעת הכל, כי לא ידעה פחד. היא ידעה עצב ולא ברחה משואות וממפלות. היא עמדה לידם, בקשה לעזור ועזרה.
בנעוריה נסעה לקבוץ "רבדים" שבהרי עציון. שם ישנה עוד "נעמי".

שבתי טבת


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרה

הידיעה באה כחטף; נעמי נהרגה על ידי האוירון. לא ידענו מה לחשוב. הן עוד בבוקר ערכנו יחדיו את דרישות השלום שהיה עליה למסור.
וליד הקבר הפתוח, המעורפל הפך למציאות. איש לא פקפק אם אמנם היא איננה... ודומיה - דממה כבדה מנשוא, ועמוס מספיד.
לאחר זאת באו פרחים. המונים, המונים - לבנים, אדומים וכחלילים. עד מה אהבה נעמי אותם! למענם נכונה היתה לכל. והיום כעבור שנתיים נשאר שמה של נעמי קשור בזכרוני בשלושה דברים: ילדים, פרחים ומוזיקה. וביתר דיוק, זאת הפכה להיות רבעיה בלתי נפרדת...
שפע זכרונות: נעמי בעבודה, אצל הפרחים, נעמי האזינה. זה היה עולמה. זוג גלדיולות או קבוצת צלילים עלולים היו להוציאה משווי משקל. לא פעם מצאתיה יושבת למול אגרטל הפרחים, ראשה בין ידיה ומבטה השובב - עצוב נעוץ בהם. היה לה עולם מלא של חיי נפש; התלבטה וחפשה רבות. תמיד נראתה לי כמקשיבה. למה? את זאת לא אדע. אך תמיד הקשיבה רב קשב. הכל משך את אזנה ואמנם התידדנו ליד הרדיו.
דינמית היתה, מלאת חיים וחיוניות - אך תמיד היתה ההרגשה, שהנה תעמוד, תפנה את עיניה אליך, ועצב אין סוף ינגה מתוכן. אהבה את הים ביחוד את געשו הן הוא בטא לה נאמנה את עצמה, את חייה הגועשים והעצובים כאחד...
והיום - כתום שנתיים - יחדתי לה זכר. רגיל אדם לחיות בין הבריות, וכמה שלא יהיה אנוכי, ואולי דוקא משום כך, - קשה לו לראות בשנויים סביבו. ידידים היינו - רבנו והבנו אחד את השני - וצר כשידיד הולך, ולא נשארת אחריו אלא הריקנות...

עוד מרגישה אני היטב את לחיצת ידה של נעמי, את חבוקה, שעה שנפרדתי ממנה בצאת השיירה לירושלים. עמדנו נפחדות אחת מול רעותה, מפחד המרחק שיפריד בינינו. קשה היה לנו להשלים עם עובדת המרחק בין "רבדים" ו"להבות" - ועתה אבוי לי, המרחק הוא נצחי. מי תאר שהגורל כה התאכזר ולא אראנה שוב.
מכתביה האחרונים מרבדים רצופים הכרה ברורה שמקומה שם, בקו האש הראשון. משונה לה שמישהוא יכול היה לחשוב, שעליה להשאר בעיר להמשיך בהדרכה בקן ובהוראה בגן הילדים.
והיא עוד טרם ירדה לעומקו של האדון, - לא השלימה עם הרצחם של ארבעה מחברי הקבוץ, לא קברה אותם, ולפתע...
לא יתכן - לא יתכן, שהמבט הפקח והחיוך רב המשמעות נאלמו דום. לא אשמע עוד מפיה קובלנה ולא מלת עדוד חמה.
בערב האחרון לפני הנסיעה, בשעה די מאוחרת לאחר שבקומונה הכל שכח היא אמרה לי: "טובה בואי נלך להפרד מהים". אהבת נפש אהבה נעמי את הטבע, מסוגלת להגיע לידי התלהבות עצומה בעת שקיעת השמש בין הרי חברון ומרקפת המזדקרת מתוך הסלע, מצפור, פרפר מכל וכל. והים בכל תהפוכותיו - הוא שיא אהבתה לטבע. שעות בלתה לידו. שמעה לפטפוטו השקט, לזעפו ולקצפו, והבינה לשיחו. כשנפרדנו אותו ערב מהים הוא היה שקט ורוגע - לא בשר כל רע - ומי יאמין שאמנם היה הדבר?!!!
נעמי אמרה לי שלא צריך לבכות - החיים מצוים להמשיך - לא יכולתי עשות כן.
אין נחומים ואין שלם, אבדה ידידת נפש ואחרת לא תהיה תחתה.

טובה ק.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטה

חויה קטנה בימים אפורים

השעה היתה מאוחרת למדי. היו עוד כמה חברים בקן ובלי משים נפלט מפי מישהו "חברים, בואו אל הים"!
בחוץ ילל הרוח בחוזקה, כאלו אמר לזרוק אותנו הרחק מכאן. יצאנו כשהחלטה בלבנו: הימה! למרות הרוח והקור. הצעדים נתרחבו מרגע לרגע. כך צעדנו שנינו לים. רצינו לצאת לרגע מתוך דלת אמות של מחשבות אפורות, להרגיש את היפה בכל הדרו. הרוח פסקה מנשוב, קרעי עננים נראו על פני השמים הקודרים, הגענו לדרך היורדת אל הים. הוא השתרע לעיניו ואנו צדענו לעומתו.
הסער פרץ במפלש בין הצריפים ואמר לדחוף אותנו בחזרה, אך אנו לא נרתענו, רצנו קדימה - לים! המעיל התבדר ברוח, השיער התנופף והרגשה אחת מלאה את כל הנשמה: לפרוץ קדימה, ללכת לים! הגענו אליו. החוף הלבן היה עכשיו קהה מן הגלים שהציפוהו. הים סער, געש בשאגת פראים והשתער לקראתנו, אך אנו הבטנו אליו באהבה, בהערצה אין סופית לים האין סופי, המתגלה בכל הדר קצפו וזעפו. הלב רטט מאהבה. אהבה לים המתגעש בשאגת אדירים, המזה את קצפו הלבן על החוף. והחול כה דביק והגלים רודפים זה אחר זה, כאלו רצו לראות מי יגיע ראשון לחוף.
ופתע נקרעו העבים וירח מכסיף הופיע והפיץ את קרני אורו על ים אדירים זה. ואנו צעדנו הלאה עד שדרכו רגלינו על הטיילת. הרוח נשב ואנו נשמנו אותו במלא החזה. את האויר המלוח והרטוב הנקי מאבק העיר. היו אלה רגעי התעלות שבאהבה לטבע, לים הגדול המתנפץ לעינינו, לרסיסי רסיסים של טפות לוהטות, לרוח הסוער, לעבים הקודרים ולירח הכסף המתגלה בינותם. מה דלונו וקטנו מול הים האדיר, מול גלים המטפסים ועולים לעבים נושאי המים, כהרים כבדים וקהים הנושאים בתוכם עוז ועוצמה. ועם זאת כמה הרגשנו עצמנו גדולים וענקים, יען נצחנו את הרוח ובאנו אל הים וראינו את האבקותו הגדולה, יען שאפנו אל קרבנו את הרוח המשתולל, כי צמאנו לו ולהמייתו הרבה. התעלינו מעל היום יומי והחיינו בקרבנו את קדושת היופי, יפי הטבע שהוא כה קרוב אלינו ואין אנו חשים בו.
הלכנו מן הים ונותרה בנו הרגשה טובה. הרגשת חויה קטנה בשלל ימים אפורים. היה רצון ללחוץ ידיו של רע, סתם, מבלי לומר דבר, רק לחוש את הטוב והיפה שראינו. אך לא לחצנו את היד משום מה ונשאר פגם קטן שלא התמלא, ובכל זאת נשארה זו חויה שהביאה עמה כוח רענן, מרץ ורצון לעשות, לחיות ולפעול הרבה.

נעמי


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטה

ממכתביה

תל אביב 5.12.47
...ועתה תארי לך מה היתה הרגשה בקומונה כששמענו על המקרה ברבדים. בכלל יש רצון עז לעזוב הכל וללכת, לבוא אליהם, להיות עמם. יש הרגשה כי דוקא את הרגעים הקשים יש להיות בקבוץ ולחיות בו ולא רק את הקל והמשמח. אבל בינינו לבין עצמנו טובה, יודעות גם את וגם אני כי עוד רחוק היום בו נוכל להגיע לשם. אנו פה מנותקים מהם וכמעט שאיננו יודעים מה מתחולל בקבוץ, מלבד כשמגיע משהוא מהם, וזה לעתים רחוקות.
...ככה החברה, במצב רוחם טוב ממשיכים לעבוד בכל העבודות, אבל מתוח - ובינתיים ממשיכים לחיות.
...הוי טובה לו ידעת כמה יש רצון להיות שם, ולו רק לזמן קצר ולו רק להציץ לשם, לחטוף שיחה קלה - ודי.


רבדים 27.1.48
חזק טובה
הנה כי כן לפי הכתובת למעלה רואה את כי הגעתי כבר רבדימה, מה אגיד לך ילדונת, הגעתי לרבדים יותר מהר מאשר שערתי לי. עד כי ברגעים הראשונים לא האמנתי כי אמנם אני כבר בקבוץ. הדרך עצמה היתה מרובת הרפתקאות.
...ביום השבת בבקר נודע שיוצאת שיירה לגוש. נגשנו למקום חניית ה מכוניות ולדאבוננו התברר שיש מקום רק לשלושה מבינינו. החלטנו שאלה יהיו: אורי, עמוס ותמר. אך מראש עשינו תמר ואני, הסכם עם נהגי המכונית לקחת 4 אנשים בקבינה. כך נשארתי לעמוד ליד תמר בהחלטה כשהשיירה תזוז אסגור אחרי את הדלת ואסע. מפקד השיירה כל הזמן הזהיר אותנו שלא נסע 4 ואנחנו הבטחנוהו. אולם כשהשיירה החלה לזוז נכנסתי אף אני, התישבתי למטה וכסו אותי במעיל וכך נסעתי עד מחוצה לירושלים, לבסוף גם הגעתי לכפר עציון.
יודעת את טובה מה היתה החרדה להפגש עם חברי הקבוץ. פחדתי מפני רגעי פגישה אלה, יותר מכל פחדתי להסתכל בעיני החברים. עוד בירושלים לא יכולתי לתאר לעצמי בשום אופן כיצד אפגוש אותם. והנה אך הגענו עד העץ עמדו שם מספר רב של חברים. כולם עם רובים ואך ראו את אורי פרצו בצעקה ומיד קלטו אותו זרועותיהם של כל החברים. זו היתה הפגישה לכולנו. קפצנו מהמכוניות תוך כדי נסיעה והחברה לא ידעו מה לעשות בנו. חבקונו ולחצו ידיים. היתה זאת פגישה חמה ולבבית. את ודאי זוכרת שאמרתי לך לפני שנסענו מהקומונה, שיש לי הרגשה, כשנגיע לקבוץ נקלט מיד לתוך מערבולת החיים, וכך אני מרגישה עתה, ובעיקר לאחר פגישה זו.
מצב הרוח בקבוץ הוא מעודד. את יכולה לשמוע קול צחוק ובדיחה, אך מאחורי מורגש כי המתים עומדים מאחורינו. האנשים כאלו נרגעו, כאלו השלימו עם האסון, שירד על הקבוץ, השלימו עם הקברים הנמצאים למטה בדרך הצוקים, אך מדי רגע ברגע נשמע משהו על אותם חברים יקרים שהלכו. מדי רגע ברגע, כאלו קושר משהו את החברים בצער מר על ההולכים. כל פעם נזכר חבר זה או אחר שהם אינם, שהם חסרים לנו. מדי יום ביומו מתגלה לי עוד חלק מכל הפרשה הגדולה והאיומה כאחת.
... כך טובה קבר הקבוץ 4 מחבריו, איציק נקבר בכפר עציון. ארז ויאיר בקבר אחד וחנוך בשני. ביום א' ירדתי עם י. וא. לקברים ומה אגיד לך מתכווץ הלב לראות את שתי תלוליות העפר, שבהם טמונים חברים שלנו, שעמם גדלנו, הגינו וחשבנו - ועתה הם אינם. אבל אין דרך אחרת, מוכרחים להבליג ולהתגבר, מוכרחים לסגל לעצמנו את המחשבה הזאת, שהם יותר לא יהיו בינינו, שיותר לא נראה אותם, למרות זה שאין הלב חפץ להאמין בכך. אך, אין דרך אחרת, הם הם המצווים לנו את החיים, המצווים עלינו לשמור על כל שעל אדמה ולא להפקירה. וברור דבר אחד: שלא יפקירום, שלא יעזבו את האדמה, למרות שזה עתה הודיעונו כי מתכוננים להתקפה גדולה נוספת.
כך טובה בעבודה מחוץ לבית אין ממשיכים, שקועים בעבודות ביצורים בחצר, ומחוצה לה בעמדות שונות. בחורות עוסקות במטבח או בתצפית, או שהן בטלות, ובכל זאת צמאים לאנשים חדשים לתוספות, על מנת להתעודד ולחוש בחיים חדשים.
אסיים הפעם, פשוט אין כוח יותר, היי חזקה


רבדים 7.2.48
לטובה
...בינתיים כאן מתכוננים ליום השלושים להוציא חוברת לזכר הארבעה.
ראי נא מה איום הגורל שנועד לנו. ב-11 לחודש זה תמלא שנה אחת לקבוץ. שנה חלפה עברה מאז עליתנו על הקרקע, הזוכרת את אותם הימים? ואלו כעבור כמה ימים מלאים 30 יום לנפילתם של החברים. איציק אמר לפני כמה זמן: "אם לא נוכל לעשות מסיבה גדולה שיוכלו לבוא ממקומות שונים בארץ, נעשה מסיבה גדולה לכל הגוש". הוא, שחזה ויצר את הקבוץ לא זכה גם שנה אחת לחיות בו. ולו אין מחליף ולא ימצא אחר תחתיו שכל כך הרבה אהבה ומסירות יתן לקבוץ.
...בודאי תערך מסיבה, אך לא של מצב רוח מרומם, תהיה זו ישיבה משותפת של כל הקבוץ והעלאת זכרונות משותפים.



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח