דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט מרגלית יהושע ז"ל

בן רחל ויצחק
נולד בכפר מל"ל, ישראל
בא' תמוז תרפ"ח, 19/6/1928
גוייס ב-1944
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", חטיבת הראל
תפקיד: מפקד כיתה - מ"כ
נפל בקרב
במלחמת העצמאות
בד' אייר תש"ח, 13/5/1948
מקום נפילה: כפר עציון-הקרב האחרון
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן יצחק ורחל. נולד ביום א' בתמוז תרפ"ח (19.6.1928) בכפר-מל"ל להורים חקלאיים מאנשי העלייה השנייה. גדל במשק, עבד בכל ענפיו וידע כל מלאכה. בעודו נער כבר היה כוחו עמו להחליף את אביו בעבודה. למד בבית-הספר העממי המקומי והיה מטובי הספורטאים. הצטיין בריצה, בקפיצה, ובכדורגל. יפה-תואר, בעל גוף זקוף, מוצק וזריז. גלוי-לב ואוהב אמת היה, אף אם לעיתים גרמו לו תכונות אלו קשיים. הגן תמיד על החלש. היה סלחן ונוח היה בחברה, ולא נטר. סלחנות זו שבטוב לב, שהיתה קו קבוע אצלו, גרמה לכך, שחבריו היו כרוכים מאוד אחריו ואהבו אותו אהבת נפש.
בימי מלחמת-העולם השנייה, והוא אז רק כבן 15, רצה להתגייס לצבא ורבים טעו בו בחושבם, כי הוא כבר הגיע לגיל הגיוס. בן 16 וחצי אילץ את אביו לחתום על תעודה המאשרת שהגיע לגיל שמונה-עשרה, כדי שיוכל להתגייס. הפעם פנה לפלמ"ח ושירת בו כשנתיים וחצי. היה במשמר-העמק, בשריד ובעין-השופט, עבד בכל עבודה ועלה לתפקיד מפקד כיתה. השתתף בהתקפה על המשטרה בסידני עלי ובהעלאת מעפילים.
תקופתו האחרונה בפלמ"ח היתה סוערת ביותר, אבל רק הדים קלים ממנה התגנבו הביתה - זו היתה תקופת המאבק במדיניות הבריטית. על פרשת פעולותיו במסגרת הפלמ"ח באותה תקופה סוערת סיפר רק לפעמים ובמילים ספורות. השתתף בפעולת ריגול בסוריה, כשהתהלכו שמועות על תכניות פלישה לארץ מן הצפון, עוד לפני החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל.
בחודש מרחשוון תש"ח שוחרר, כי רצה לחזור למשקו ולעזור לאביו בעבודה, אלא שימי החופשה לא ארכו עוד. כחודש ימים היה בבית ומיד נקרא למערכה, כשנתקבלה ההחלטה באו"ם על יסוד מדינת ישראל. עם פרוץ המהומות גוייס כל חיל המילואים הרזרבה של הפלמ"ח.
שוב ארז את חפציו, בשאיפה עזה לחזור אל החברים:"מחכים לי שם, יהיה להם קשה להסתדר בלעדיי", אמר.
לא היה שואף קרבות, אך בכל לבו לחם את מלחמת ישראל:"עכשיו אנו לוחמים את מלחמתנו לא בתוך צבאות זרים, אלא כצבא עברי הנאבק לחירות על אדמתו. צו גורלנו הוא להילחם ואולי אף למות למען עמנו - ואשרינו שזכינו לכך" - אמר פעם לאם חברו שחרדה לגורל בנה בחזית.
בתקופת שירותו בצבא לחם בקרבות הקשים בסביבת חולדה, בדרך לירושלים, ויצא בשיירה האחרונה לגוש עציון. שם הכירוהו הכל כלוחם אמיץ, מסור לחבריו ודואג למשפחתו. מילא תפקיד של מ"כ במחלקתו. משהגיע תורו לצאת מהגוש החליט להישאר שם. רגש האחריות למול מראה חומרת המצב והמחסור במפקדים גרם לו להישאר בגוש.
לחם בקרב האחרון על כפר-עציון. כשנפל מפקד המקום נטל על עצמו את הפיקוד. יצא בראש אנשיו, אל הכפר המותקף, וקיבל את הגיזרה הקשה ביותר, המותקפת ביותר. כשלושים שעות, עמדה מחלקתו באש האויב, מותקפת ומופגזת ללא הרף. עם התמוטטות ההגנה נסוג אל השער הדרומי, כשליד הכניסה הראשית כבר פרץ טנק של הלגיון הערבי ופתח באש.
יהושע נפצע תוך כדי ריצה ונפל יחד עם לוחמים נוספים ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948) בכפר עציון. ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

פגישות עם יהושע

מאז הלך יהושע לפלמ"ח נחרתו בזכרוני יותר רגעי הפגישה אתו, בבואו הביתה או בשעת פגישה מקרית בדרך.
הוא המעיט מאוד לספר על מעשיו ועל פעולותיו, אבל מראהו אמר ללבי הרבה מאוד... לא הרביתי לשאול אותו איפה היה. לא ברצון היה עונה. רק לעתים היה פולט משפט קצר. לבי היה חרד לכל פגישה. כל פעם שזכיתי לראותו שוב, היה הדבר כנס בעיני.
פעם הופיע בבית, מיוגע עד מוות. "אמא", אמר, "אינך יודעת כמה אני עייף ורוצה לישון. זה כמה לילות לא ישנתי. ביום עבודה, בלילה אימונים. תכיני לי חביתה של.. שתים עשרה ביצים, רעב אני!"
פעם אחרת הופיע בחצות לילה, רטוב כולו. "יהושע, מה קרה?" - שאלתי נבהלת. "התחלנו בהעלאת מעפילים מן האוניה לחוף" אמר, "פתאום הופיעו האנגלים, קפצנו הימה וחמקנו והגענו לחוף".
באחד הימים עמדתי בתחנת האוטובוסים בפתח תקוה, ופתאום ניחתה יד על עורפי; יהושע - "אולי יש לך איזה סכום כסף?" - שאל. "אני פה כבר מהשכמת הבוקר. אני בא מהצפון, הבאנו גוית חבר שנהרג בפעולה, וטרם אכלתי היום". השעה היתה כבר שעת הצהרים. הזמנתיו הביתה אתי, אבל הוא ענה:"לא אוכל, אני בתפקיד". כמובן, נתתי לו את הכסף שהיה בידי, והוא נפרד ממני והזמין את חבריו לאכול.
בסוף שירותו בפלמ"ח, לפני ששוחרר לזמן קצר, בא הביתה שחור, בלתי מגולח, ושערותיו מגודלות פרע - שלא כמנהגו, שכן נהג לשמור יפה על עצמו וללבוש יום יום בגדים נקיים. לשאלתי לפשר ההופעה המשונה הזאת, הצטחק ואמר:"הייתי ערבי חודש ימים". "כיצד?" - שאלתיו; "הרי אינך יודע לדבר ערבית!" - אז סיפר, כי יחד עם שני חברים מעדות המזרח, היודעים ערבית היטב, נשלח לרגל לצבא הסורי, ושהה שבועות מספר בעבר הגבול...
כך, בני היקר, בהרבה מקומות סכנה הלכת - וניצלת, וחזרת אלי.
רק בפעם האחרונה, שם בגוש עציון, לא יכולת להינצל.
אמא
מתוך "בזכותם" לבני כפר מלל והאזור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

חברי יהושע

חבר יקר היה יהושע. תמיד מוכן לעזור ועוזר בכל אשר יכול. מציע עצה, ומוכן לשמוע עצת אחרים. אהב את החברה ושנא התבודדות, לכן תמיד היה יהושע עם חברים. תמיד היה שמח ועליז ונראה חסר דאגה, ובראותו דאגה בפני חבר היה ממהר לשאול, להשתתף, לעוץ עצה ולהוציא את הדאגה מן הלב.
יהושע אהב את העבודה וידע לעבוד. ובשעה שרבים מחבריו חלמו "להסתדר", קסמו לו דוקא חיי האיכר והפועל בחקלאות, ובהם ראה את עתידו. אף בהתגייסו לפלמח, ניכר היה קודם על כשרונו בעבודה. במשקי שנמצא בהם אהבוהו הכל על פשטותו ועל ידיו שהוציאו תמיד מלאכה מתוקנת. מעולם לא התלונן בעבודה. ומעולם לא ביקש דרכים להשתמט ממנה. העבודה היתה טבועה בנפשו והיתה חלק ממנו.
אף חייל ולוחם נאמן היה יהושע, פשוט ואמיץ. השתתף בפעולות רבות בתקופת המאבק עם האנגלים, ופעל בהצלחה. גם פעולות אלה עשה באותו פשטות, נאמנות ודייקנות , שציינו את עבודתו היומיומית. פעולתו הנאמנה זכתה להערכה, והוא עלה בפלמ"ח ונתמנה מפקד. זמן רב משכו אותו הוריו והמשק מצד אחד, ופלמ"ח מצד שני. כאשר השיג את השחרור מפלמ"ח, אחרי מאמצים רבים, לא הספיק לעבוד במשקו יותר מחודש, ובר נקרא שנית.
ורצה הגורל, שדוקא בגוש עציון, סמל הגבורה והעמידה במלחמת שחרורנו, דוקא שם נפל יהושע, אחרי מלחמה עקשנית ואמיצה.
יואב
מתוך "בזכותם" לבני כפר מלל והאזור

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דברים לזכרו

חבר טוב ונאמן היה גם בסניף הנוער העובד שבמושב. עולמו - המעשה, ותמיד כך. בעינו החודרת היה תופס מיד כל רצון טוב ומעשה מועיל ומצטרף אליהם בהתלהבות.
בהזדמנות הראשונה שיכול היה - התגייס. בהיותו בן שש עשרה וחצי התגייס לפלמ"ח. וכשם שהיה מלא חיים ושבע רצון מכול בהיותו בבית - היה כזה גם בפלמ"ח. באיזה תנאים שהיה, איפה שהתגלגל - באימונים, במסעות, בפעולות ובעבודה בקיבוץ - בכול מצא צד טוב.
דוקא בהיותו בפלמ"ח נתגלה כל עומק קשרו הנפשי לבית ולמשק. וגם זה - לא בדברי חיבה וגעגועים ומליצות רמות, אלא בצורה פשוטה ומעשית - ולכן ישרה כל כך ואמיתית.
הוא כותב הביתה:"אבא, אני מבקש אותך שתקח אחד מחברי שיעזור לך ליום-יומיים וכשאבוא לחופש אחזיר לו את מספר הימים שהוא יעבוד אצלנו". וכך גם היה עושה. "באתי מחופש בבית שהייתי בו שבועיים" כותב הוא אלי - "ועבדתי כמו חמור". והשכנים היו מתפלאים, שהבחור בא לחופש וכבר החליף את בגדיו והוא בעבודה. הוא היה מחלק אז את חובתו ואהבתו חלק כחלק, למשק ולגיוס.
וכך היה גם למ"כ. כשקיבל את הפקיד מילא אותו ברוב מסירות, נאמנות ואהבה - כדרכו. וכך ליווה את השיירה האחרונה לגוש עציון, היה בין אלה "שנתקעו עם". היו לו הזדמנויות לצאת משם באוירון - אך רגש האחריות שלו למראה, חומרת המצב והמחסור במפקדים גרם לו להישאר בגוש. דאוג דאג להוריו ולאחיו הנמצא גם הוא במקומות סכנה - אך עצמו היה בטוח ואופטימי ושבע רצון - בדרכו. "כמעט שאין לנו מה לעשות, חוץ מאשר כל פעם יש מתיחות וקצת התקפות של השחורים שאנו מחרבנים אותם כהוגן ומפילים בהם כהוגן, כך שאנו שולטים כאן במצב ולא נותנים לשחורים להרים ראש".
והנה החל הקרב האחרון על הגוש. מפקד אחרי מפקד נופל. יהושע לוקח לידיו את הפיקוד על כפר עציון - עד שהוא נופל, והכפר אתו.
עם רבים רבים נשאר גם הוא בין החרבות.
אחיו
מתוך "במעלה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח