דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי בוגוסלבסקי בנימין בני (סיילור) ז"ל

בן דבורה ואריה
נולד בקנדה
בי"ז כסלו תרפ"ג, 7/12/1922
עלה ב-ינואר 1942
גוייס ב-4/1942
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", פלי"ם, חטיבת הראל
תפקיד: לוחם
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
במלחמת העצמאות
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 25 בנפלו

קורות חיים

בנימין בן אריה ודבורה. נולד בי"ז בכסלו תרפ"ג (7 בדצמבר 1922) באוטווה שבקנדה. בילדותו הצטרף למועדון של "השומר הצעיר" ושם למד את היסודות הראשונים בציונות וביהדות. בחור עירני, פעיל ובריא, נתחבב מאד על חברי התנועה, לה נשאר נאמן כל חייו.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצי הסוחר האמריקני והפליג כמלח באניית-סוחר אמריקנית, ובלבו השאיפה לארץ. כשעגנה אוניתו בסואץ ערק משם, ואחרי תלאות-דרך מסוכנות הופיע בינואר 1942 בעין-השופט. נכנס לחיי עבודה, עמד בניסיון, והעמל נתחבב עליו.
בדברי הספד של חברה מעין השופט היא כתבה בין השאר:"...היה ידיד, תוסס חיים, מבעלי הקליפה המחוספסת, אבל שכנה בו נפש עזה, טהורה ... להיאחזות שרשית החל להגיע רק בהיותו עובד בפלחה, בראותינו אותו בעמלו בשעת קציר בשדה , אפשר היה לראות בעליל כיצד הוא צומח עם עבודה"
בלהט התקשר לארץ, בלהט של רגש לאומי פרוליטרי הפועם בלב יהודי פשוט הלך גם לשליחותו האחרונה בהרי חברון בעיניים פקוחות כלקראת צוו עילאי - "הנני, כי קראת לי".
בימי אל-עלמיין הצטרף כאחד הראשונים לסקציה הימית של הפלמ"ח. אחרי שלוש שנות שירות השתקע בשער-הגולן. הקים משפחה וזכה להיות אב, אך לא האריך לשבת בחיק משפחתו.
עם פרוץ מלחמת-השחרור נקרא לשירות הפלמ"ח בחטיבת "הראל" במחוז ירושלים, השתתף בקרבות רבים במבואותיה של ירושלים, ויצא עם מחלקת הל"ה לעזרת גוש עציון. נפל בה' בשבט תש"ח (16.1.1948) בקרב ליד הכפר צוריף.
הובא לקבורה בכפר-עציון ומשם הועבר ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) להר-הרצל בירושלים.
השאיר אשה וילד בשער-הגולן. בשעת הפרידה ביקש מאשתו לא לבכותו, כי אם להמשיך במאבק לקיום ישראל.

אלבום תמונות

קטעי עיתונות

תעודות וחפצים

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

מילדותו

בקהילתנו הקטנה והשבעה באוטבה אשר בקנדה, היה בני משהו מיוחד, משהו מוזר - ובגלל זה היה בלתי-מובן. הוא היה, ילד מקופח.
משאני מעלה אותו בזכרוני, עומדת לנגד עיני גם חנות המכולת שהיתה לאמו, ממנה התפרנס שלושתם - האם, האחות והוא - בני.
החנות היתה בדרך לבית הספר ויום-יום עברתי לידה בלכתי לשם ובשובי הביתה מדי פעם שאלתי את המבוגרים: "למה ריקות האצטבאות בחנות של מיסס בוגוסלבסקי?" התשובה שקיבלתי: "אין לה במה לקנות סחורה" - לא ספקה את תפיסתי הילדותית, והייתי חוזר ושואל למחרת שוב אותה שאלה.
האם מתה בעוד ילדיה קטנים ובני עבר אל קרוביו. אך יותר משהם חינכו אותו, חינך אותו הרחוב. כמה אנשים, שחיפשו ילד לעבודות שליחות, העסיקו אותו תמורת שכר מועט, וגם טפלו בו מעט. באותו זמן נקשרו קשריו הראשונים לתנועת 'השומר הצעיר'.
לאחר כמה גלגולים הגיע בני למונטריאול. בדרך מקרה נתקלו בו כמה שומרים מהקן המקומי. הם ראו בו, מקרה קונקרטי של קרבן המשטר הקיים בארצם. הכניסו אותו למועדון ללון, מצאו לו עבודה, ומתוך רגש אחוה כנה טיפלו בו והשתדלו לתקן את תוצאות החינוך, או יותר נכון חוסר החינוך, שבו גדל עד אז.
בזמן קצר נהפך לנער אחר. התנועה פתחה לפניו את הדרך להכרת עמו ומולדתו. לפניו ניצבה מטרה. את עתידו ראה רק בארץ ישראל.
דוקא בימי המלחמה, כשהדרך היתה מסוכנת וקשה ביותר, עלה.
במשך כמה שנים שמענו רמזים על קורותיו בארץ. רושם כביר עשה על כולנו, ההדים, שהגיעו אלינו על פעולותיו בהעלאת מעפילים לחופי הארץ.
זמן קצר אחרי הגיעו ארצה, היה לאגדה בתנועה הקנדית - אגדת הנער העזוב שהיה לחלוץ נאמן בבנין הארץ והקיבוץ והעושה בהקרבה עצמית להעלאת אחים מוצלים.
לא קל היה לבני להתגבר על עברו. היאבקות בלתי פוסקת נאבק. וראה זה פרדוקס - האושר שחיי הקיבוץ והמשפחה העניקו לו, גרמו לו לעיתים קרובות גם לסבל. נדמה היה לו - כך הגדיר את זה פעם - שהוא נהנה מדבר שאינו מגיע לו ואינו ראוי לו עדיין. הרי עוד לא התעליתי לגובה הדרוש - אמר.
בהרגשה זו העפיל בני משלב לשלב, עד שהגיע לשיא, שיחידים בלבד התעלו אליו

יעקב פליט.
חצור

רשימות לזכרו

על קברו

בימים אלה ראיתי ידיעה קצרה: "בני בוגוסלבסקי, אחד מ-35 לוחמי ההגנה, שנפלו בהתקפה הערבית ליד כפר עציון, גר בזמנו במונטריאול והשתייך לתנועת 'השומר הצעיר'." זמן רב התאמצתי להיזכר מי זה יכול היה להיות?
פתאום הזדעזעה אשתי וצעקה: "הרי זה 'שמעט'!" אני מקוה, שבשמו הנוסף לא אחלל את זכרו של קדוש שיכנס לרשימת הגיבורים היפים של ארץ ישראל, של ימינו.
'שמעט' היה אהוב על ילדים קטנים, הוא היה החבר שלהם, הגיבור שלהם, האגדה של השומר הצעיר בפידמנטה. והם, הילדים כינו אותו בשם 'שמעט' דהיינו שמנת.
כאלף צעירים ממונטריאול, אוטבה ומקומות קרובים אחרים עברו דרך הקן בפידמנטה, כפי שאני זוכר, אבל צעיר אחר נחרט בזכרוני - 'שמעט'.
בתחרות ריצה - הראשון הוא 'שמעט'. בתחרות קפיצה - 'שמעט' עומד בצד, לא מתאים לו כשהחבל כל כך נמוך, זאת משימה לקטנים, אבל כשהרימו את החבל לגובה אדם ומיד אחרי זה, עוד יותר גבוה, נשארו רק כמה מתחרים וגם אלה מהססים.
אז בא 'שמעט' קופץ כמו ציפור והצעירים מסביב נהנים - מי אם לא 'שמעט' שידלג מעל כולם.
והנה ליד הנהר: שחיין השחיינים, המציל הוא כמובן 'שמעט'. הילדים מרגישים בטוח. כשהוא כאן לא יקרה דבר, או חס וחלילה, אסון כלשהו.
הנה עשו הצעירים דוברה מעצים כבדים וישנים אשר צפו בנהר.הדוברה שוקלת כ-2 טון. החבר'ה מרימים וזורקים אותה למים. באמצע הנפילה של הדוברה, בקפיצה פרועה 'שמעט' עומד כבר כששתי רגליו ניצבות בדיוק באמצע הדוברה ומתחתיו מזרקה, שנוצרה במים, והוא מחייך כאילו לא קרה דבר. הוא כבר במרכז הזרם ואז מתחילים קטנים וגדולים לשחות אל הדוברה. ברגעים אלה מזכיר לי 'שמעט' את הגיבור הצעיר בספרו של ויקטור הוגו "ז'אן ואלז'אן" שאסף כדורין ליד הבריקדות או את גיבורו הצעיר של שלום אש ב"שירת העמק", שהיה הראשון שהרגיש טעם של מולדת, בצריפי הקבוצה הדלים, שהוקמו בסביבה שוממה מוקפת ביצות.
'שמעט' הוא בני בוגוסלבסקי, יליד אוטבה, היה יתום, לן באולם של "השומר הצעיר" שבמונטריאול. תקופה ארוכה עבד בחנות של האחים רייך, אבל את רוב זמנו הקדיש לתנועתו.
עם פרוץ המלחמה התנדב לצבא. פתאום נודע לנו ש'שמעט' נמצא בארץ ישראל. "איך יתכן הדבר? מאיפה השיג כסף לכרטיס נסיעה?" שאלתי את חביריו. בשביל מה זקוק 'שנעט' לכרטיסים, הם ענו לי.
"אתם רואים את החלון, שהוא די גבוה? אבל אם לפתע 'שמעט' יתפרץ דרכו אני לא אתפלא"
הוא הפך לאגדה אצל חבריו. כשהילדים שלי הגיעו לארץ-ישראל, הוא היה הראשון שפגש אותם. מי אם לא הוא? של'שמעט' זה יוודע והוא לא יהיה בנמל?
הוא זה שיעלה ראשון, לפני כולם לאניה?
הוא התחתן בארץ ישראל, ונולד לו ילד. הוא דיבר עברית שוטפת והיה אהוב בארץ בדיוק כמו שהיה במונטריאול. כנראה שלוחמי ההגנה נפלו למלכודת מסוכנת בהרי חברון, וגיבורים כמו בני בוגוסלבסקי מצאו שם את מותם. זכרו יישאר הרבה זמן בזכרונם של חבריו וידידיו שאהבו אותו מאוד.

שינעמו לו רגבי עפרו !!!

ש. קאפלן
הודפס ב-27.1.48 בעתון היהודי "קענעדער אדלער" המופיע במונטריאול, קנדה.

חומר נוסף, לזכרו, נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

בני בתנועה

הכרנו את בני עוד לפני בואו למונטריאל, מפגישות במושבות-קיץ ומכל מיני סיפורים על אודותיו. ידענו שהוא ספורטאי מצוין, שחיין מעולה ובחור העשוי ללא-חת.
לאחר התפרקות הקן של השומר-הצעיר באוטבה, החליט בני לעבור למונטריאל, באשר - כפי שסיפר לנו אחר-כך - לא יכול היה לחיות בלעדי התנועה. את מחצית הדרך מאוטבה למונטריאל (כ-180 ק"מ) עשה ברגל.
בית לא היה לו. ומכיוון שגם עבודה היתה בצמצום באותם הימים, התגורר בני במעון הקן שלנו. גם חינוך חסר לו, כי הרי לא זכה לבקר בבית-ספר מסודר בעיר מגוריו. דבר זה היה מורגש בראשית היותו במונטריאל. בכל זאת הספיק, בכוחה של סקרנות טבעית בלבד, לרכוש לו מושג בריא על כל המתהווה סביבו. בהמשך הזמן עשה גם נסיונות לבט את רגשותיו בכתב. איני בטוח כמה מחברינו ראו את שיריו שחיבר אז, אולם אלי היה מביאם לביקורת. ואם כי היה מגיש לי את יצירותיו בהסתר ובביישנות. הרי בתוך יצירותיו גופא היה בטויו חפשי לרוח המרד שהתפעמה בקרבו. עודדתי אותו להמשיך. אלא שזמן קצר אחר-כך עזב את העיר ויצא לנדודיו.
בני ידע להיות רע נאמן וידיד מסור לאנשים שהתקרב אליהם, אם כי מעטים הכירוהו באמת, וידידו הקרוב ביותר יוסף גרטל - שהבין לרוחו, נפל במערכות החזית הצרפתית ביוני 1944.
הרוצה להבין את סוד יחסו של בני לתנועת השומר-הצעיר, חייב לדעת משהו על חייו, וכמו-כן על התפקיד המיוחד שמילאה תנועתנו באמריקה, בשנות השלושים ברחוב היהודי.
עבור בני היתה התנועה התגלמותו של מרד-הנעורים במשטר הקיים ובשממון התרבותי של ימינו. בתנועה הוא מצא גם את החום המשפחתי אשר נמנע ממנו, וכן את האמת - שלא ידע לפני זה - על גאולת עמו ויצירת חברה חדשה. וכל זה הבין יותר מחברים אחרים ששאבו את ידיעותיהם מספרים...
עבורנו היה בני מעין אגדה, מעין חלום. ימים רבים לאחר יציאתו ממונטריאל, בדרכו ארצה, היינו יושבים ומספרים בגעגועים על מעשיו ועל עלילותיו.
קיוויתי לראותו בארץ; נדמה ששנינו היינו נהנים מפגישת רעים זו. אך לא ניתן הדבר. הוא נפל סמוך לפני בואי ארצה, ולא זכיתי לפגשו.
מפעלו טרם הושלם, ולאגדת חייו נוסף הפרק של מות גיבורים בהרי חברון.

נחום רבלסקי
קיבוץ אמריקאי ה'