דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

לוחם אוצ'יטל שמעון ז"ל

בן מרים ודב
נולד בבסרביה
ב תרע"א, 1911
יחידות: פלוגה הימית
נפל בפעילות מבצעית בפעילות מבצעית בין כ"ג יורדי הסירה
במלחמת העולם השניה
בכ"א אייר תש"א, 18/5/1941
מקום נפילה: בדרכו לפעולה בלבנון
נקבר בירושלים - הר הרצל, חלקת נעדרים
בן 30 בנפלו

קורות חיים

בן מרים ודב. נולד בשנת 1911 בעיירה זגורידה שבבסאראביה למשפחת עובדי אדמה. הוא למד בבית הספר היסודי שבעיירה והוריו הקנו לו חינוך יהודי ועברי. לימים הצטרף לתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה" ויצא להכשרה בחוות "מסדה" של תנועת "החלוץ".
בשנת 1931 עלה לארץ ישראל והצטרף לקבוצת "מסדה" שבגבעת "יוסף בוסל", חדרה. היה צעיר מוצק ורחב-כתפיים, עבד בבניין ובפרדסים ומילא במסירות כל תפקיד שהוטל עליו. אני זוכר את היום, עת פנו אליו ואל חברו לגורל, מוטקה, בשאלה "מי נכון לפעולה?", שמעון צעד צעד אחד לפנים, הזדקף לאות הסכמה. מייד היה דרוך לתפקיד. הם היו שניים ממושבתינו - שמעון ומוטקה כהן - ושניהם קרוצים מחומר אחד : נכונים לפקודה. בימי מאורעות הדמים לא עזב אף לשעה קלה את עמדתו ומילא תפקידו בקור-רוח וכדבר מובן מאליו. עמידה זו עודדה את כולנו וסייעה לנו להתגבר על כל הקשיים. כולנו הערצנו את גבורתו השלווה ואומץ ליבו הצנוע של בחור חסון ופשוט זה, שהיה קרוב ללב כל אחד מאיתנו.
במרוצת הזמן עזב את הקבוצה, עבד בקידוח בארות במושבה והיה מפעילי ה"הגנה" המקומית.
בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט התגייס לנוטרות ומילא תפקידי שמירה אחראיים בעמדות מסוכנות. עם זאת היה גם איש ספר המקדיש עתותיו לקריאה בין משמרת למשמרת.
בשנת 1941 נשלח על ידי ה"הגנה" לקורס ימאות וחבלה כהכנה למיבצע מיוחד מחוץ לגבולות הארץ. לאחר סיום הקורס יצא בקבוצה של 23 צעירים לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. הקבוצה יצאה ליעדה בכ"א באייר תש"א (18.5.1941) בסירה "ארי הים", אבל הפעולה לא בוצעה וגורל הסירה וכל אנשיה אינו ידוע עד היום.
שמו הונצח בחוברת זיכרון שהוציאה עירית חדרה "בכל מאדם" ובספר "מגן בסתר".

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לדמותו - ש. הר ציון

לדמותו

בראשית צעדיו נראה ככל נער שסיים בית-ספר עברי ועתידו סתום לפניו. כשבגר ונעשה עלם, הצטרף להסתדרות הנוער "גורדוניה", יחד עם שאר חבריו לספסל הלימודים שחתרו להגשמת כיסופיהם בארץ-ישראל. בתור שכזה הכשיר את עצמו לחיי עבודה וקיים הלכה למעשה. שמעון נכנס ל"החלוץ" ורוכש את הכשרתו בחות "מסדה", יחד עם חבריו לתנועה, שיסדו אחר-כך קבוצה, שראשיתה בחדרה והמשכה משק בעמק-הירדן.
משיצא את הקבוצה ונעשה פועל בודד, לא בחר שמעון לעצמו עבודה קלה, כי אם היטה שכם בכל עבודה גופנית קשה. ביחוד מצא סיפוק לעצמו בקידוח בארות, עבודה המעלה מים חיים ממעמקי-האדמה.
מאוחר יותר, משבאה הקריאה, התגייס לכוחות הבטחון של הישוב. במדים הרשמיים של נוטר פעל ביחידות ההגנה וסר למשמעתה.
מעודו שנא שמעון שאננות וישיבה באפס-מעשה. תדיר היה ער ותוסס, תמיד היו עיניו העמוקות בולשות אל כל המתרחש בסביבה, שהיתה מוקפת כפרים ערביים. לא אחת ניסו שכנינו להתנכל לישוב, בפרט לנקודות הבודדות והמרוחקות. וראה זה פלא: תמיד, בהשמע היריה הראשונה, שמעון הופיע! לשאלה: "איך ובאיזו דרך הגעת?" השיב: "מה חשוב? אני פה!"
בלילות המארב וה"אמבושים", עת יצאו פלוגות ההגנה לקדם את פני האויב בתחומו שלו, ראינו את שמעון צועד בראש השורה השותקת, כשרובהו בידו ובגופו הרחב היה מכסה את אלה שהלכו אחריו...
שמעון היה פועל בעל הכרה, אף על פי שלא נמנה עם ראשי הציבור. בהיותו חרד לכל דבר, הצטרף לפלוגות "הפועל", היא הזרוע המבצעת של ההסתדרות, והיה פעיל ונאמן. בכל אשר נתבע הלך ללא היסוס, כי אמיץ-רוח היה ועשוי ללא חת. אך כפי שהיה חסון בגופו, כן היה איתן ברוחו הנחושה. זכור לי מקרה, שנחרת בזכרוני במיוחד. היה סכסוך קשה במושבה, שפרץ ליד בנין צבורי (כיום שוכן בו הבנק הלאומי לישראל), וציבור הפועלים באותם הימים קטן ומכונס. משהגיעו לאזניו של שמעון הדי הסכסוך, בשעה שחזר מהעבודה, ראה עצמו נפגע עד מעמקי נפשו, והחריף הכאב משנודע לו, כי מנהיגי ההסתדרות נאסרו במשמרת ליד הבנין, שאליו יצאו כדי לעמוד על משמר העבודה המאורגנת ועל כוחו הארגוני של הפועל העברי. בחריקת שיניים הגיב על העלבון שגרמו השוטרים הבריטים לנבחרי הפועלים ולהסתדרותו.
בכל שטח ופעולה בלטה דמותו של שמעון; תמיד יכולת לראות אותו והוא מחייך בשפתו הרחבה, בבת-שחוק ילדותית. כזה ראוהו חבריו שהכירוהו במשך שנים רבות, עד צאתו לדרכו האחרונה, בסירת-הכ"ג, והוא רק בן שלושים. זכרו הטוב יישמר לעד בין מוקירי שמו.

ש. הר-ציון
מתוך הספר "בכל מאודם"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו- ש.ה.

זוכר אני, עת פנו אל האנשים בקורס בשאלה: "מי נכון לפעולה?"
שמעון פסע צעד אחד לפנים והזדקף לאות נכונות. מיד היה דרוך לתפקיד. שניים היו ממושבתנו: שמעון ומוטקה כהן, ושניהם קרוצים מחומר אחד: נכונים לפקודה. בימי מאורעות-הדמים לא עזב שמעון אף לשעה קלה את עמדתו; הוא מילא את תפקידו בקור-רוח, כדבר המובן מאליו. עמידה זו עודדה את כולנו וסייעה לנו להתגבר על כל הקשיים. כולנו הערצנו את גבורתו החשאית, את אומץ-לבו הצנוע של בחור חסון ופשוט זה, שהיה קרוב ללב כל אחד מאתנו.
למרות היותו איש השמירה והבטחון, לא הניח שמעון ידו מהספר, שהיה בן לויתו היחיד. לאחר ליל-שמירה, על אף היותו מתוח, עייף ומיוגע, היה נוהג להתייחד עם ספר עד שבא תורו לצאת שנית לשמירה. באהבה אין קץ צירף בספרייתו הקטנה ספר אל ספר.
ערירי הלך שמעון בדרכו ורק ספריו האהובים עליו וזכרו החי בלבות חבריו נותרו כירושה.

ש. ה.
מתוך הספר "בכל מאודם"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח