ונזכור את כולם

לוחם בלום אליהו ז"ל

בן דינה ולודביג
נולד בירושלים
בה' תשרי תרפ"ז, 1/9/1926
יחידות: הגדוד הראשון
נפל בפעילות מבצעית בליל הגשרים
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
בי"ח סיוון תש"ו, 17/6/1946
מקום נפילה: גשר אכזיב
נקבר בקבר אחים "יד ליד" בחוף אכזיב
בן 19 בנפלו

קורות חיים

בן דינה ולודביג. נולד בה' בתשרי תרפ"ז (10.9.1926) בירושלים. למד בבית הספר העממי בתלפיות, אחר-כך עבר לגימנסיה העברית והיה בין מסיימיה. היה חבר בתנועת הצופים וברבות הימים שימש כמדריך בצופי ירושלים. אליהו הצטרף לנסיעותיהם המרובות, של הוריו האמנים, בעולם הגדול וכך הרחיב את אופקיו הרוחניים. הוא ידע לשלב את כשרונותיו הרב-גוניים - במוסיקה, ציור ותיאטרון - בחיי השירות שלו ולנצלם להעשרת חבריו בפעולות ובמחנות. תחביבו העיקרי היה בנית אניות ושאיפתו היתה להיות מהנדס בצי העברי.
בשנת 1944 התגייס לפלמ"ח והיה למפקד כיתה. גם בקורס מ"כים, בתוך אותה מערבולת של אבק וזיעה ומאמצים פיסיים ונפשיים ידע לנסוך מעט "רוחניות" שהיתה לחבריו מרגוע לנפש.
אור לי"ח בסיון תש"ן (16/17.6.1946) נערך מבצע "ליל הגשרים" שבמסגרתו יצאו יחידות פלמ"ח לפוצץ אחד-עשר גשרי כבישים ומסילות ברזל בשמונה מקומות בארץ, על מנת לנתקה מן הארצות השכנות. אליהו יצא עם יחידת פלמ"ח לפוצץ שני גשרים, גשר הרכבת וגשר הכביש, שנטו על נחל אכזיב. היחידה נתקלה באש שירו נוטרי הגשרים וארבעה-עשר לוחמים נהרגו. שלושה עשר מתוכם, ואליהו ביניהם, נהרגו כשהאש פגעה בחומר הנפץ שנשאו אתם וגשר הרכבת נהרס על הלוחמים שתפסו מחסה בין עמודיו. הלוחם ה-14, יחיעם וייץ, נהרג מכדור בחזהו.
הוא הובא למנוחת עולמים בקבר אחים בבית העלמין שבחוף הכרמל. הניח הורים ואחות.
חברתו מהפלמ"ח כתבה לאחר מותו:"בפניו ובכל הליכותיו של אלי היתה נסוכה אצילות. בקירבתו הרגשתי תמיד את שמחת עליית הנשמה. רב כשרונות היה, בעל הומור בריא וחביב ועשיר-רגשות, הוא ידע את אשר לפניו והיה תקיף בשאיפותיו. השכלתו היתה יסודית ורב צדדית באמנות, ציור, מוסיקה, ודרמה".
בשנת תשכ"ח (1968) הועברו עצמותיהם של י"ג חללי הפעולה לקבר שנכרה בלב האנדרטה שהוקמה לזכרם במקום נפילתם.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

מורשתו

פאר המשפחה ומבטחה היה, מקור שמחה לכל יודעיו. על משמרתו נקטף והוא באבו ומאתנו הוריו השכולים, נבצר גם להוריד דמעה על קברו. כל הגליל מקום קברו, ולעת האביב, כל ניצן של "דם המכבי" הפורץ אל על - חלק ממנו הוא, ולנחמנו הוא בא. ימיו הקצרים, רווי שמחה היו, ברוכי כשרון אמנותי ועשירי חוויות אשר נספגו בנפשו משחר ילדותו, ממסעיו עם הוריו על פני מרכזי האמנות שבאירופה.
מאביו נחל את כשרונו האמנותי, מאמו - את האהבה למוסיקה, ומשניהם יחד, שהיו מראשוני החלוצים, את רוח ההקרבה העצמית למען ארץ-ישראל. אך אהבתו הגדולה עוד מקטנותו היתה נתונה לאניות. מכל חומר, שבא לידו היה בונה אניה. שאיפתו הגדולה היתה להיות מהנדס לבנין-אניות. למען יוכל לשתף עצמו ביצירת הצי העברי. אבל לפני שיתחיל להגשים את חפצו זה, רצה למלא את חובתו הלאומית, ונכנס לשירות בקיבוץ. המכתבים ששלח אלינו משם נסבו על סיכויי היבול, על הבצורת, על טיוליו עם חבריו וכדומה.
בן יקיר, עליז וצוהל! את מטרת חייך - בנין הצי העברי - לא זכית להגשים. אנו, העומדים בחוף, ראינו את אנית חייך הקורנים מפליגה ומתרחקת עד שנעלמה לעד באופק הכהה.
אלי, אלי למה עזבתני?

אם שכולה.

רשימות לזכרו

בראשית פריחתו

איכה אקשר מספד על רע, אשר היה קרוב לי, ועודנו קרוב לי גם עתה, לאחר שנלקח מתוכנו, אשר בעיני רוחי עודנו חי עתה, פה על ידי?
צעיף הרזים אשר הליט את האסון המבעית טפח בלב את התקוה כי עוד ישוב אלינו. ומתקוה זו, אשר נתבדתה, היה קשה להינתק. זמן רב יחלתי לשובו. אך יום את משנהו רדף, ימים שתקוה ויאוש שמשו בהם בערבוביה - שנה חלפה -ואלי איננו.
לא שרדו לי ממנו אלא זכרונות. זכרונות מופלאים מן התקופה הקצרה והיפה ביותר בחיי. בפניו ובכל הליכותיו היתה נסוכה אצילות. בקרבתו הרגשתי תמיד את שמחת עלית הנשמה. רב-כשרונות היה, בעל הומור בריא וחביב ועשיר רגשות.
אולם עין הגורל היתה צרה באשרנו ותפרד ביננו ואותו הטילה אל מעבר לפרגוד החיים.
אלי אבד ואיננו. לא קבר לו ולא ציון!
- - - בטחוננו בחיים היה גדול, ותכניות רבות רקם לעתיד. כששאלתיו באחד הימים במה רואה הוא את עתידו השיב בבטחון: "עתיד אני להיות בין מקימי הצי העברי" חשב ללמוד את המקצוע באנגליה.
ואני בטחתי בו ובדבריו. האמנתי כי את חזונו יגשים, כי הוא ידע את אשר לפניו, והיה תקיף בשאיפתו. דמיתי, אף כשרונותיו ושקידתו יעמדו לו. ואמנם ערבים רבים היה יושב ומתעמק בהנדסה ובמתמטיקה גבוהה. ואני גאותי היתה עליו ועל כשרונותיו...
ימים מועטים לפני האסון היה שרוי במתיחות ובצפיה. בקוצר רוח חכה ליום ההוא. רמז רמז לי, כי משהו עומד להתרחש. ידעתי את דריכותו לפעולה. ואת התמרמרותו, עת הוטל עליו להישאר מחוץ לגבולות המבצע.
במוצאי שבת, שבתו האחרונה, הלכנו כמנהגנו תמיד, להאזין לקונצרט-תקליטים. כל הערב פזם את מרש האבל לצ'יקובסקי. כאילו אמר ללמדני את אשר עלי להשמיע בלוותי אותו למנוחתו...
אותו ערב היתה רוחו עכורה, שלא כרגיל. אך סמוך לחצות בא לחדרי, העירני, והוא כולו שופע עליצות וגיל, וספר כי באה הפקודה ועליו לצאת בבוקר.
חיל אחזני. אמרתי: "אלי חזור בשלום!" בבטחון ובשמחה השיב: "עוד יומים נשוב נתראה"
- אילן רענן בראשית פריחתו - מדוע נגזרה עליו כליה ?!

חברתו.