ונזכור את כולם

לוחם ברלינגר יעקב ז"ל

בן הנרייטה ואברהם
נולד בגרמניה
בה' ניסן תרע"ה, 23/3/1915
יחידות: הגדוד הראשון
תפקיד: חובש
נפל בפעילות מבצעית בליל הגשרים
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
בי"ח סיוון תש"ו, 17/6/1946
מקום נפילה: גשר אכזיב
נקבר בקבר אחים "יד ליד" בחוף אכזיב
בן 31 בנפלו

קורות חיים

בן הנרייטה ואברהם. נולד ביום ה' בניסן תרע"ה (23.3.1915) בכפר פופנלואר שבבאוואריה, גרמניה. אביו היה מורה בבית הספר היהודי של הקהילה הקטנה. בהעדר ילדים יהודים בני גילו בסביבתו הקרובה גדל יעקב כילד בודד אך עשוי לבלי חת ונמשך אל הטבע. כפי שסיפר אביו, "כל עץ וכל גדר לא היו גבוהים מדי בשבילו, כל מקווה מים או תעלה לא היו לו עמוקים מדי". בגיל ארבע עשרה עבר עם משפחתו לגור בעיר. רצון הוריו היה שבנם יגדל ברוח התורה ויהיה רב ומורה, אך יעקב נמשך לבית-ספר חילוני ואמנם החל לבקר בגמנסיה במינכן. כאן בא במגע ראשון עם תנועת הנוער היהודית, ובהתאם לחינוכו הדתי בבית הוריו הצטרף לאגודת "עזרא", הקשורה לתנועת "המזרחי". אחר זמן קצר דבק יעקב ב"תנועת הנוער הגרמנית הסוציאליסטית" שבה האמין כי תביא גאולה לאנושות וגם לעמו. יעקב התייתם מאמו בהיותו בן 16. כדי לקנות לעצמו מקצוע החל ללמוד חשמלאות והתכונן ללימודים בפוליטכניון, אבל שלילת זכויות היהודים בגרמניה בשנת 1935 סיכלה תכניתו זו. בשנת 1936 יצא להכשרה חלוצית בחווה חקלאית שליד העיר אוגסבורג. ב-1937 הועבר להכשרה בדנמרק, ובאותה שנה עלה ארצה עם חברתו.
צעדיו הראשונים עשה בפלוגת הקיבוץ בנס-ציונה, ובהמשך מאורעות הדמים התגייס לעבודה בגדר הצפון. אחר-כך היה עם העולים לקיבוץ דפנה, מקום שם ניתן לו הסיפוק לעבוד במקצוע החשמלאות, וכפי שמספרים חבריו "היה עושה לילות כימים בתיקונים ושיפורים של תחנת הכוח הקטנה ותכנן תכניות להקמת המכון לחשמל... לא מצא מנוחה עד שהפעילו"
יעקב היה חבר "הגנה" ובמסגרת זו עבר קורסים לדאיה ולחובשות והפעיל את הקשר האלחוטי בקיבוצו. בנוסף היה פעיל בחוג הדרמטי. בדפנה הקים משפחה ובן נולד לו, נדב, שאליו היה קשור באופן מיוחד. כשגוייס לפלמ"ח שירת יעקב כחובש פלוגתי ובשעותיו הפנויות תרם גם מנסיונו כחשמלאי.
באחד ממכתביו הוא כתב:"..על כן מוטלת עלינו החובה לעשות ליום מחר, להוכיח לגויים כי אנו מסוגלים לחיות כציבור עצמאי וכשם שהקיבוץ בארץ משמש כיום דוגמא לכפרים הערביים הנחשלים כן נוכל, אם נרצה, להיות פעם מופת לעמים".
אור לי"ח בסיון תש"ו (16/17.6.1946) נערך מבצע "ליל הגשרים", שבמסגרתו יצאו יחידות פלמ"ח לפוצץ אחד-עשר גשרי כבישים ומסילות ברזל בשמונה מקומות בארץ על מנת לנתקה מן הארצות השכנות. יעקב החובש יצא עם יחידת פלמ"ח לפוצץ שני גשרים, גשר הרכבת וגשר הכביש, שנטו על נחל אכזיב. היחידה נתקלה באש שירו נוטרי הגשרים וארבעה-עשר לוחמים נהרגו : שלושה-עשר מתוכם, ויעקב - אשר רץ להגיש עזרה ראשונה לחבריו שנפגעו - ביניהם, כשהאש פגעה בחומר הנפץ שנשאו אתם וגשר הרכבת נהרס על הלוחמים שתפסו מחסה בין עמודיו. הוא הובא למנוחות בקבר אחים בבית העלמין שבחוף הכרמל. הניח אשה, בן ואב.
במכתבו האחרון לאביו כתב : "מחובתו של האדם, החי את חייו בהכרה שלמה, לתת מחייו לזולת... תמצא ניחומים בזאת שבנך ידע את תפקידו וידע לשם מה הוא נלחם". ולאשתו כתב : "תגדלי את נדב למעשים טובים כי רק הטוב לעולם יעמוד ורק למענו כדאי לחיות".
קיבוץ דפנה פירסם לזכרו חוברת והקים "מפעל לתרבות הגוף יד השלושה" - יד זכרון לשלושה חברי דפנה חללי במערכות ישראל שיעקב היה אחד מהם. רשימה לזכרו פורסמה גם בחוברת "מערכות".
בשנת תשכ"ח (1968) הועברו עצמותיהם של י"ג חללי הפעולה לקבר שנכרה בלב האנדרטה שהוקמה לזכרם במקום נפילתם.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מכתבי פרידה

בתיק חפציו נמצא מכתב פרידה, שכתב לאביו ערב צאתו:
אבא האהוב!
הנה נשארת לבדך וגלמוד, אל תתעצב! מה הוא האדם, בעצם? במוקדם או במאוחר יגיע תורו של אחד ואחד. אין אני רואה את מעשי כקרבן. מחובתו של האדם החי את חייו בהכרה שלמה לתת מחייו לזולת. צר לי מאוד, שלא יכולנו להתראות עוד - זכות זו תפול בחלקם של אחרים. כל חיינו נלחמנו על כך שנאפשר לאחרים את החיים. להגשמת שאיפה זו דרוש שאחד יתן את חייו. תמצא נחומים בזה שבנך ידע את תפקידו וידע לשם מה הוא נלחם.
באהבה
יעקב

מתוך מכתב פרידה לחברתו:
...תגדלי את נדב למעשים טובים, כי רק הטוב לעולם יעמוד ורק למען הטוב כדאי לחיות!
יעקב.
מתוך חוברת לזכרו בהוצאת משק דפנה, י"ד בסיוון תש"ז
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

ממכתביו

... ובכן רוצה אני להגיד משהו שיצלצל במקצת "קריר" ומפוכח. האמינו לי, כי זוהי תוצאה של הרהורים ארוכים ושיקול דעת רציני.
אין צורך להדגיש, שאנחנו מבינים ומרגישים מה חזק רצונכם שנבוא אליכם. ברור, שגם בשבילנו אין שמחה גדולה מזו מאשר הגשמת שאיפתנו, לחיות שוב יחדיו. אבל להתישב באמריקה - זה לא בא בחשבון. החלטתנו זו כל כך איתנה שאפשר להשמיעה בודאות גמורה. ודאי שלא יקל לנו. ולמי קל היום?
סכנות גדולות נשקפות לעמי העולם והן לכל העולם! ברי לכל, שרע ליהודים והסיבה לכך: האנטישמיות מתגברת והולכת. כיהודים נוח לנו בארצנו מאשר בארץ אחרת. נכון, יהודים רבים בארצות שונות הגיעו לחיי רווחה, הצליחו להסתדר כיחידים, לכבוש להם עמדות פרנסה ולשרת את האנושיות, אבל ברגע שהלה נתגלה כיהודי ממיטים עליו חרפה וקלון. נטפלים אליו, כי הוא נטול מולדת והכל רואים בשם יהודי שם נרדף לנחות דרגה. על מה זה ולמה? כי היהודים כחברה עצמאית טרם הגיעו להישגים, כוונתי: לבית משלהם. מתגוררים הם כדיירי מלון, דיירים בתשלום שכר. משעה שיהודי נופל למעמסה על המארחים נאלץ הוא לעשות הכל כדי למצוא חן בעיניהם. יש וימיר את דתו ותמורה זו מאפשרת לו להתקבל למשפחת "מטיביו". הבריות בעולם לא הגיעו עדיין לדרגה של הומניות, שלא יקדמו את בן האדם בשאלה: לאיזה עם אתה משתייך ומה דתך? .... מצבנו כיום רחוק הוא מאחרית הימים ומחזונה ... אין ארץ בעולם שלא תגבר בה האנטישמיות, היהודי נראה כאורח בארץ נוכריה.
על כן מוטלת עלינו החובה לעשות ליום המחר, להראות ולהוכיח חעמים שמסוגלים אנו לחיות כצבור עצמאי ולא יתיחסו אלינו כמעמסה. כשם שהקיבוץ בארץ ישראל משמש כיום דוגמה לכפרים הערבים הנחשלים והם לומדים ממנו - אם נרצה נוכל כעם להיות למופת לעמים.
כתבתי מה שכתבתי כדי לשכנע אתכם מה רחוקה מאתנו כל מחשבה על עזיבת הארץ. אנו מודים לכם בעד מאמציכם ורצונכם הטוב. הרי מלבד טובת הפרט ישנם עוד דברים שלמענם כדאי לחיות.
באהבה
שלכם יעקב
מתוך חוברת לזכרו בהוצאת משק דפנה, י"ד בסיוון תש"ז
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

יעקב, שלוש שנים למותו

יעקב, שלוש שנים עברו מאז נפלת קרבן! הלכת מאתנו לבלי שוב. והנה קרה לי שבימים האחרונים, לילה לילה אני נפגשת איתך בחלומותי ואתה עומד לפני כה טבעי, כה חי ובכל פעם פורצת זעקה מלבי: הלא מעולם לא האמנתי שלא תשוב אבל למה? למה אחרת? בחלומי אני יושבת על ידך, מחזיקה בידך ומספרת לך, מספרת בלי סוף על בנך הקטן, החביב, האהוב על כולנו, שאיננו עוד. אני רואה בצערך העמוק ושומעת את צעקתך:"איך זה לא הייתי במקום ולא חשתי לעזרה?" ולמחרת הנני מזועזעת והלב מתכווץ מכאב וצער.
שלוש שנים ארוכות וזמנים קשים עד מאוד. רבים רבים נפלו, הלכו בדרכך והקריבו את חייהם הצעירים, מוכר לנו המוות, מוכר מאוד ובכל זאת כה מעיק, בכל זאת עדיין אי אפשר להשלים, הלא כל כך חי הנך עומד לפני ולעתים כה קרובות, במחשבותיך, חלומותיך, דמותך, דרכך וצחוקך.
על יד הקבר הקטן של בנך, כל אחד מאתנו הרגיש שאתה היית ביננו ורב הכאב עד לאין ביטוי.
שכלנו, מהאב והבן גם יחד. הנאהבים והנעימים והלב דואב.
לורה
מתוך עלי דפנה, יוני 1949
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

העקשן

היו אומרים עליו, שאיש קשה עורף הוא וכזה היה. מעטים האנשים שידעו כמוהו להתעקש ולהתרכז לשם ביצוע מטרה מסוימת. הן בלימוד והן בביצוע מבצעים שונים הוכיח זאת. ידע לשמור היטב על מה שהופקד בידיו, להוציא לפועל כל משימה שהושמה עליו. התמסרות בלב ובנפש לדבר שעסק בו - בזאת בא לידי ביטוי עקשנותו, לא סר לימין ולא לשמאל. כל סטיה והפרעה כלשהיא בדרך להשגת מטרתו הביאוהו לידי התרגשות כזו, שהיתה מוזרה בעיני אלה שלא עמדו על טיבה. בעבודה היה קשור קשר בל ינתק, ראינו זאת בכל אורח חייו.
הפרעה כלשהי בתחנת הכח בה עבד, קלקול קטן במכונה, גרמו לו כאב ראש ממש, כאילו נפגם באחד מאברי גופו. המכשולים שנתקל בהם בתפקידיו האחרונים - עליהם כאב כעל כאב פיסי. היתה לו יכולת רבה להתרכז לדבר אחד ורצונו העז היה בעוזרו. במקום של המולה וסאן ידע ל"הסתדר" בפינה ולשבת וללמוד שפה לועזית שהזדקק לה, או להשתלם במקצועו. מגוונים ומסועפים היו האינטרסים שלו ואם התענין בהם לא בחר בידיעה שטחית. כל דבר שמשך שימת ליבו נהפך אצלו לנושא הדרוש עיון ומחקר. בעקשנות היה אוסף חומר לצרכי הלימוד, לדעת את הדבר על בוריו. לא הניח ידיו מדבר וענין עד שלא נתחוורו לו.
גלוי לב היה ובחיוכו לבביות רבה. ברצון היה נענה לכל קריאה ועל כן רבו אוהביו. חבריו לתפקידו המעריכים ערך רב בן אדם שאפשר להסתמך עליו, הוקירוהו על עזרתו החברית. אחת תכונותיו: ידע לשמח ציבור אנשים תודות לסגולותיו ה"חברה'מאניות", בכשרונו המוסיקלי, בסיפוריו ובהלצותיו. לא רק חבריו המבוגרים בלבד נהנו מזאת, אלא גם ילדי המשק שנפגש אתם בכל מקום. כל דבר עשה בשלמות ושלמות זו סיעה לו להשכין את השלום בנפשו, להשלים עם גורלו.
רפאל
מתוך חוברת לזכרו בהוצאת משק דפנה, י"ד בסיוון תש"ז
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

יעקב החובב

חי בתוכנו חבר ואיננו עוד. יש ואנו עומדים מול מקרה אסון וקשה להאמין למראה העינים ועתה מה נגיד לאסון שקרנו בשעה שלא נוכחנו בו. עד היום היתה בנו ההרגשה: עוד מעט ועליו להגיע לחופשה הביתה...
הוא היה חובב בחייו. אהב כמה שטחי פעולה אשר אין עליהם קופצים רבים בחברתנו. בשקט ובצנעה עסק בהם בחדרו, או בחוג מצומצם של חברים. בראשית צעדינו בדפנה, כאשר אורגן החוג הדרמטי, היה יעקב בין הראשונים שהיו פעילים בו. סיפר לי, שהוא שואף למשחק ולבימה - זו היתה תשוקתו מנעוריו. היה מעונין בהתמדת החוג. יש ואנשים משתתפים בפעולה מסוימת מתוך הכרה, כי יוסיפו נופך משלהם לחיים השוטפים. כעבור זמן מה ויתרופף יחסם לענין עצמו ינערו חצנם ממנו. אצל יעקב היתה האהבה לענין עצמו שרשית מאוד ועל כן עצם היותו בחברתנו הוסיפה לתרבות חיינו. כמה הוסיף בטוב טעמו, תבונת כפיו וכושר הבעתו.
בחופשתו האחרונה נפגשנו ושאלתיו:
- יעקב, שמעתי אומרים, שרוצים להחזירך הביתה וישנם סיכויים לכך?!
- אין זאת כי אם טעות - ענני - אני דרוש מאוד שם, בתפקידי. איני רואה הגיון בהצעה זו לאחר שנכנסתי ראשי ורובי בעבודה ולמדתיה היטב. אין אני רואה כעת בן אדם אחר שיבוא במקומי. דרך אגב, התקשרתי מאד לפעולה זו, היא מאוד קרובה לרוחי.
הקשבתי לדבריו ותמוהים היו לי: ידועה היתה לי צפיתו לחופשה, ידעתי מה רבו געגועיו לילדו הרך. באיזה קושי היה נפרד מעליו בגמר החופשה והנה תשובה כזו. הרהרתי אז בלבי: לא רק מתוך הכרה גרידא נובע יחס זה, אלא מתוך אהבה לפעולה עצמה, אשר עסק בה.
מרגלית
מתוך חוברת לזכרו בהוצאת משק דפנה, י"ד בסיוון תש"ז
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח