לוחם וייץ יחיעם ז"ל

יחיעם - עמיחי

האם יד המקרה היתה או אצבע הגורל היא שחקקה את "מנה, מנה" שלהם כבר בצאתם לאור עולם בהקרא להם שם סמלי אחד?...
והאם יד המקרה היתה או אצבע הגורל היא שזימנתם אותו לילה לשליחות אחת והוליכתם בדרך אחת לקצם הטרגי, למען יתערב דמם במקום אחד כמקור האחד שממנו נבע?...
ושניהם את מקורם לא ידעו. הרחק, הרחק, במקום ובזמן, חי לו איש אחד בשם יוסף חיים והוא רב בעיירות קטנות שבפולין, המורה הלכות לעדתו בימים ועורך "חצות" לביאת הגואל בלילות. ולרב שני בנים, שניהם חכמים בתורה, אדוקים במסורת ומצפים לימי המשיח, אך אחד קפדן כשמאי, והוא סוחר בעמיו, ואחד ענותן כהלל, והוא רב בישראל. ובהופיע הציוניות בעיירה קרבה הענוותן ודחה אותה הקפדן. אולם, יוצאי חלציהם של שניהם, הנושאים את שם הסבא עליהם, נשבעים לה באמונה ומעלים את עצמם אל ארץ הבחירה, לקיים את מצות הגאולה בגופם, וכאן הם בונים שני בתים. במרוצת הזמן נולדים להם בנים, וקרא אחד לצעיר-בניו בשם יחיעם, וקרא אחד לבכור-בניו בשם עמיחי. דור רביעי ודור חמישי ליוסף חיים. ואם כי חלק משמו ומדמו נבלע בהם - הם לא ידעוהו, ואף זה את זה לא ידעו. דרכיהם בחיים שונות והלך-רוחם יום-יום שונה, אבל אמונה אחת פועמת בלבם, אמונה בגאולה, שהיא שוכנת בתוכם ואליה חייהם מסורים, ועליה את עצמם יקריבו.
ובלילה אחד נזדמנו שניהם בדרך אחת, דרך חתחתים אל הגאולה, ולא ידעו, כי גורל אחד צפוי להם, ליציאת נשמתם כאחת.
יוסף חיים, הסבא של הסבא, הרב מדובנא, ערך סיגופי "חצות" ותפילות לביאת הגואל, וניניו, יחיעם ועמיחי, ה"צברים" מירושלים ומרחובות, העלו את נפשם קרבן לגאולה.
יחיעם - עמיחי.

י. ב. פ.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

טרם כשרה השעה להעלות על הניר את ההיסטוריה הצעירה, רבת הלבטים והתפארת, של כוח-המחתרת המזוין שלנו. כוח זה, היונק מעצם מהות וזכות קיומנו כאן, החל אך זה עתה, בעשור השנים האחרון, לצרף ולהדק את אבני-היסוד של מסורתנו ההגנתית.
על רקע זה, צמוד לאבני-מסד אלה, של הקמת כוחנו הצבאי, התפתח, הבריק ונפל החבר-המפקד יחיעם.
את צעדיו הראשונים בהגנה עשה (והוא אז בן 13) בהיותו רץ-מקשר של יחידות-ההגנה בבית-הכרם. אותה שכונה במערב ירושלים, שבתוקף היותה מרוחקת ומבודדת, נאלצה לגייס ל"שירות פעיל" בעתות דחק אף את הצעירים ביותר שבבניה.
דרך ההגנה מלווה את הנוער הארצישראלי בכל צעדיו בחיים ומשמשת כור-הצרף והכשרה לקראת חיי קוממיות בארץ. ואל כור-ההצרף הזה, על כל גילויי-קסמו וקשייו, מתפרץ העלם יחיעם - אחד מרבים, תוסס וער תמיד, עם רעיונות-חידושים ותשוקה עזה להוציאם לפועל.
ובהגנה אז, בסוף מאורעות 36-39, תקופת חיפושי-דרך ושיטות הדרכה בעיצוב דמותו של איש-השדה, של המפקד ונהל היחידה הקטנה והעצמאית בקרב. חיפושים אלה מוצאים הד קשוב בלבו של יחיעם. הוא מתחיל להתעמק וללמוד את שיטות ההדרכה הצבאיות האחרות, ממשיך להדריך בחי"ש ירושלים, ובאוגוסט 1941 מסיים את הקורס הארצי למפקדי-מחלקות.
מדריך מוכשר היה. אולם המענין והמיוחד שהיה בו כמדריך - אהבה עזה לשדה, התמסרות לאמנות הניהול, והקנית תורה זו למפקדי הכיתות והחוליות בשדה. לא בודד היה בזה. רבים מבני הנוער נמשכו לקסם המיוחד של התמזגות עם השדה הקוצני-הלילי, שדה המולדת. רבים איוו להיות חלק ממנה, לנוע בערוצי נחליה היבשים, לדלג בדילוגי-לילה מפתיעים עשרות קילומטרים, ולחוש ולדעת שאדמה זו, מרחביה ארצישראלית זו, מולדת זו, רק לבן-הארץ תתן מסתור ומגן. ומהערצה זו ובטחה זו בשבילי-המולדת גדל יחיעם והיה למדריך מקורי ומנוסה ולא עשרת אחת של מדריכים צעירים יצאה מתחת ידו, כשהם צמאי אותו צמאון וגאים אותה גאוה של בני השדה והלילה.
זכורני שלאחר אחד הסיורים הליליים האלה, הפתיענו בספרו שהוליך את ה"חברה" לכפר ערבי שבהרי ירושלים, בליל-רוחות של שלהי קיץ, ורקד עם קבוצתו על גג ביתו של מוכתר הכפר, שנם אותה שעה את שנתו ולא חש בשדים הליליים המרקדים יחפים מעל ראשו את ההורה המסורתית.
בשנות המלחמה, בהגיע הידיעות מכבשני האש ותאי הגאזים שטרם הסכנו להאמין באמתותם, כשכל הטוב והחסון לובש מדי-חאקי ומתגייס לצבא רב-ההבטחות, לא קל היה להישאר בלא-מדים ליד מדורת-המעט של כוחנו העצמאי. ולא אחת נשמעו קולות, קולות כה קרובים של ראשי הישוב, אשר תבעו במפגיע להתגייס, והשעה מתאחרת - מכחילים השמים ומתחמם האויר, מבצבצת זיעה ומחריפים הצבעים והקיץ עודנו דוקר בך, מתחת לנעלים, מתחת לחולצה, על הראש - עד שאתה מגיע לראשו של הר והרוח תופשת בך ובזעתך ובשערך ומקררת "ובעל כרחך" יושב אתה לפוש קמעה - והעינים שבעות תמיד מרחבים ושלוחות וכחול של מרחק ואבנים ומדרגות, שעל ידך ובוסתנים של ערבים ועצי חרוב בודדים ירוקים כהים שצלם שחור ומזמין.
העבודה רבה כי אנו דחוקים בעזרה. היום אני כנראה מתחיל לעבוד קצת בלילה - אם כן הולכים ימים שבהם יהיה הראש אטום והלב סתום והעיפות מתחלחלת וכמעט תמיד רעב ומן הסתם מלוכלך, וזמן לא יהיה לנסוע העירה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

....
אמנם עלי התחבב במיוחד בגלל היותו היחידי בחבורה הראוי לכינוי אינטלקטואלי. ובאמרי אינטלקטואלי , אינני סבור אדם מרחף בשמים. אני סבור, אדם שבשבילו השכל הוא הנשק העיקרי בפעולה. לא יצרים לא תחושות, לא איטואיציה לא צפיה לרוח הקודש, אלא, שכל, תבונה, תבונה חודרת, מנתחת, מבררת. תבונה שאינה נרתעת מפני האמת המרה. כשאני אומר אינטלקטואלי, הנני חושב, אדם שבשבילו חיי הרוח - היינו חיי המחשבה, מחקר, עבודה מדעית, בקיצור: פעילות רוחנית יוצרת, היא העיקר. ומענין, אצל יחיעם כל זה לא עמד בסתירה, לא למעשיות מפוכחת, לא לאמוציונליות בריאה (בכוונה אינני אומר רגשנות, כי רגשני לא היה) ולא ליכולתו להוציא את מקסימום העונג והאושר מהחיים, מאהבה, מידידות, מטבע, מאוכל ואפילו משינה.
בשתי רגליו עמד בקרקע המציאות. ידע לשחות כדג. היה מבורך בכשרונות פעולה, אולם יחיד עם עולמו האמתי היה עולם המחשבה, עולם המחשבה הקונקרטית - המדעית הפעלתנית ולא הקונטמפלטיבית. הוא עצמו ובעיותיו לא עמדו אף פעם במרכז התענינותו, אם כי מסוגל היה ולא פעם עשה חשבון נפש נוקב ולעתים מכאיב, אך תמיד במקום לשקוע, בתוך עצמו ובחלומותיו, היה מתעורר מחדש למחשבה יוצרת ולמעשה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.