ונזכור את כולם

לוחם וייץ יחיעם ז"ל

בן רוחמה ויוסף
נולד ביבנאל
בי"ב תשרי תרע"ט, 18/9/1918
יחידות: הגדוד הראשון
נפל בפעילות מבצעית בליל הגשרים
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
בי"ח סיוון תש"ו, 17/6/1946
מקום נפילה: גשר אכזיב
נקבר בירושלים - הר הזיתים
בן 27 בנפלו

קורות חיים

בן רוחמה ויוסף. נולד ביום י"ב בתשרי תרע"ט (18.9.1918) ביבנאל. אביו היה איש העליה השניה ואמו בת למשפחת אלטשולר ממייסדי המושבה רחובות. כעבור זמן השתקעה משפחתו בירושלים ויחיעם למד בבית הספר שבבית הכרם ובגימנסיה רחביה, אותה סיים בגיל שבע-עשרה. יחיעם היה רגיש לנוף וליפי סביבתו ונתן לכך ביטוי ברשימותיו מאותם ימים.
בשנת 1935, בתום לימודיו בגימנסיה, יצא לעבודה בקיבוץ משמר העמק, וב-1936 עם פרוץ המאורעות, הצטרף לקיבוץ ג' של "השומר הצעיר" בראשון לציון. המכתבים שכתב אז רוויים געגועים לבית ולאווירת הבית ועם זאת גם הבעת קורת הרוח מן העבודה שהוא נתון בה.
לאחר שנתיים חש צורך להמשיך בלימודיו. נסע לאנגליה ולמד כימיה ובוטניקה באוניברסיטה של לונדון. גם בניכר שמר על זיקתו לצור מחצבתו ולתרבות שספג בארץ. "אילו יכולתי למצוא" הוא כותב באחד ממכתביו, "איזה כרך ישן (איני רוצה חדש) של שירי ביאליק, הייתי שמח לקבלו בדאר".
בקיץ 1939, לאחר שעמד בהצטיינות בבחינות, שב ארצה והתקבל ללימודים באוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה נטש את לימודיו והיה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח וממדריכיו הבולטים.
מכתביו מאותה תקופה מעידים על כושר ביטוי לירי וסגנון מיוחד: "העיניים שבעות תמיד מרחבים ושלוחות. וכחול של מרחק ואבנים ומדרגות שעל-ידך. ובוסתנים של ערבים ועצי חרוב בודדים ירוקים-כהים, שצילם שחור ומזמין".
ביום 2.5.1942 נשא לאישה את רמה סמסונוב מחדרה. ולאחר חופשה בת שבוע שב לשירותו. ברבות הימים נמנה עם מעצבי דמותו של הפלמ"ח, היה מראשוני מפקדי הפלוגות והיה מדריך בקורס מפקדי המחלקות בג'וערה.
מאמר, פרי עטו, בנושא ההדרכה הצבאית, פורסם בשנת תש"ח בכתב העת של ה"הגנה" "מערכות". כן היה מתלמידיהם המובהקים של מפקד הפלמ"ח יצחק שדה ושל הרמ"א משה סנה. בשנת 1945, בתום מלחמת העולם השניה, קיבל חופשה להמשיך בלימודיו, אך, לא לאורך ימים.
אור לי"ח בסיון תש"ו (16-17.6.1946) נערך מבצע "ליל הגשרים", שבמסגרתו יצאו יחידות פלמ"ח לפוצץ אחד-עשר גשרי ברזל, כבישים ומסילות בשמונה מקומות בארץ על מנת לנתקה מן הארצות השכנות. יחיעם יצא עם יחידת פלמ"ח לפוצץ שני גשרים, גשר הרכבת וגשר הכביש שנטו על נחל אכזיב. היחידה נתקלה באש שירו נוטרי הגשרים. יחיעם נפגע ראשון ונהרג במקום, שאר שלושה-עשר הלוחמים נהרגו, כשהאש פגעה בחומר הנפץ שנשאו איתם וגשר הרכבת קרס על הלוחמים שתפסו מחסה בין עמודיו. יחיעם הובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים הניח אישה, הורים ושני אחים.
קובץ מכתביו יצא לאור בשנת תש"ח בהוצאת "עם עובד" ומהדורה שניה בשנת תשכ"ו בהוצאת "אופק". שורות לזכרו נרשמו בספר "בית הכרם בת ארבעים".
בצד הדרך נהריה - ראש הנקרה הוקמה אנדרטה לזכר י"ד הנופלים ועליה חרוט סיפור הקרב; צפונית לה הוקמה אכסניית נוער הנושאת את שמם - יד לי"ד; על שמו נקרא קיבוץ יחיעם שבגליל המערבי וכן נקרא על שמו "חורש יחיעם" הנמצא ליד קיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

יחיעם ועמיחי - י.ב.פ

יחיעם - עמיחי

האם יד המקרה היתה או אצבע הגורל היא שחקקה את "מנה, מנה" שלהם כבר בצאתם לאור עולם בהקרא להם שם סמלי אחד?...
והאם יד המקרה היתה או אצבע הגורל היא שזימנתם אותו לילה לשליחות אחת והוליכתם בדרך אחת לקצם הטרגי, למען יתערב דמם במקום אחד כמקור האחד שממנו נבע?...
ושניהם את מקורם לא ידעו. הרחק, הרחק, במקום ובזמן, חי לו איש אחד בשם יוסף חיים והוא רב בעיירות קטנות שבפולין, המורה הלכות לעדתו בימים ועורך "חצות" לביאת הגואל בלילות. ולרב שני בנים, שניהם חכמים בתורה, אדוקים במסורת ומצפים לימי המשיח, אך אחד קפדן כשמאי, והוא סוחר בעמיו, ואחד ענותן כהלל, והוא רב בישראל. ובהופיע הציוניות בעיירה קרבה הענוותן ודחה אותה הקפדן. אולם, יוצאי חלציהם של שניהם, הנושאים את שם הסבא עליהם, נשבעים לה באמונה ומעלים את עצמם אל ארץ הבחירה, לקיים את מצות הגאולה בגופם, וכאן הם בונים שני בתים. במרוצת הזמן נולדים להם בנים, וקרא אחד לצעיר-בניו בשם יחיעם, וקרא אחד לבכור-בניו בשם עמיחי. דור רביעי ודור חמישי ליוסף חיים. ואם כי חלק משמו ומדמו נבלע בהם - הם לא ידעוהו, ואף זה את זה לא ידעו. דרכיהם בחיים שונות והלך-רוחם יום-יום שונה, אבל אמונה אחת פועמת בלבם, אמונה בגאולה, שהיא שוכנת בתוכם ואליה חייהם מסורים, ועליה את עצמם יקריבו.
ובלילה אחד נזדמנו שניהם בדרך אחת, דרך חתחתים אל הגאולה, ולא ידעו, כי גורל אחד צפוי להם, ליציאת נשמתם כאחת.
יוסף חיים, הסבא של הסבא, הרב מדובנא, ערך סיגופי "חצות" ותפילות לביאת הגואל, וניניו, יחיעם ועמיחי, ה"צברים" מירושלים ומרחובות, העלו את נפשם קרבן לגאולה.
יחיעם - עמיחי.

י. ב. פ.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

יחיעם בשורה

טרם כשרה השעה להעלות על הניר את ההיסטוריה הצעירה, רבת הלבטים והתפארת, של כוח-המחתרת המזוין שלנו. כוח זה, היונק מעצם מהות וזכות קיומנו כאן, החל אך זה עתה, בעשור השנים האחרון, לצרף ולהדק את אבני-היסוד של מסורתנו ההגנתית.
על רקע זה, צמוד לאבני-מסד אלה, של הקמת כוחנו הצבאי, התפתח, הבריק ונפל החבר-המפקד יחיעם.
את צעדיו הראשונים בהגנה עשה (והוא אז בן 13) בהיותו רץ-מקשר של יחידות-ההגנה בבית-הכרם. אותה שכונה במערב ירושלים, שבתוקף היותה מרוחקת ומבודדת, נאלצה לגייס ל"שירות פעיל" בעתות דחק אף את הצעירים ביותר שבבניה.
דרך ההגנה מלווה את הנוער הארצישראלי בכל צעדיו בחיים ומשמשת כור-הצרף והכשרה לקראת חיי קוממיות בארץ. ואל כור-ההצרף הזה, על כל גילויי-קסמו וקשייו, מתפרץ העלם יחיעם - אחד מרבים, תוסס וער תמיד, עם רעיונות-חידושים ותשוקה עזה להוציאם לפועל.
ובהגנה אז, בסוף מאורעות 36-39, תקופת חיפושי-דרך ושיטות הדרכה בעיצוב דמותו של איש-השדה, של המפקד ונהל היחידה הקטנה והעצמאית בקרב. חיפושים אלה מוצאים הד קשוב בלבו של יחיעם. הוא מתחיל להתעמק וללמוד את שיטות ההדרכה הצבאיות האחרות, ממשיך להדריך בחי"ש ירושלים, ובאוגוסט 1941 מסיים את הקורס הארצי למפקדי-מחלקות.
מדריך מוכשר היה. אולם המענין והמיוחד שהיה בו כמדריך - אהבה עזה לשדה, התמסרות לאמנות הניהול, והקנית תורה זו למפקדי הכיתות והחוליות בשדה. לא בודד היה בזה. רבים מבני הנוער נמשכו לקסם המיוחד של התמזגות עם השדה הקוצני-הלילי, שדה המולדת. רבים איוו להיות חלק ממנה, לנוע בערוצי נחליה היבשים, לדלג בדילוגי-לילה מפתיעים עשרות קילומטרים, ולחוש ולדעת שאדמה זו, מרחביה ארצישראלית זו, מולדת זו, רק לבן-הארץ תתן מסתור ומגן. ומהערצה זו ובטחה זו בשבילי-המולדת גדל יחיעם והיה למדריך מקורי ומנוסה ולא עשרת אחת של מדריכים צעירים יצאה מתחת ידו, כשהם צמאי אותו צמאון וגאים אותה גאוה של בני השדה והלילה.
זכורני שלאחר אחד הסיורים הליליים האלה, הפתיענו בספרו שהוליך את ה"חברה" לכפר ערבי שבהרי ירושלים, בליל-רוחות של שלהי קיץ, ורקד עם קבוצתו על גג ביתו של מוכתר הכפר, שנם אותה שעה את שנתו ולא חש בשדים הליליים המרקדים יחפים מעל ראשו את ההורה המסורתית.
בשנות המלחמה, בהגיע הידיעות מכבשני האש ותאי הגאזים שטרם הסכנו להאמין באמתותם, כשכל הטוב והחסון לובש מדי-חאקי ומתגייס לצבא רב-ההבטחות, לא קל היה להישאר בלא-מדים ליד מדורת-המעט של כוחנו העצמאי. ולא אחת נשמעו קולות, קולות כה קרובים של ראשי הישוב, אשר תבעו במפגיע להתגייס, והשעה מתאחרת - מכחילים השמים ומתחמם האויר, מבצבצת זיעה ומחריפים הצבעים והקיץ עודנו דוקר בך, מתחת לנעלים, מתחת לחולצה, על הראש - עד שאתה מגיע לראשו של הר והרוח תופשת בך ובזעתך ובשערך ומקררת "ובעל כרחך" יושב אתה לפוש קמעה - והעינים שבעות תמיד מרחבים ושלוחות וכחול של מרחק ואבנים ומדרגות, שעל ידך ובוסתנים של ערבים ועצי חרוב בודדים ירוקים כהים שצלם שחור ומזמין.
העבודה רבה כי אנו דחוקים בעזרה. היום אני כנראה מתחיל לעבוד קצת בלילה - אם כן הולכים ימים שבהם יהיה הראש אטום והלב סתום והעיפות מתחלחלת וכמעט תמיד רעב ומן הסתם מלוכלך, וזמן לא יהיה לנסוע העירה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו - יצחק דובנו

....
אמנם עלי התחבב במיוחד בגלל היותו היחידי בחבורה הראוי לכינוי אינטלקטואלי. ובאמרי אינטלקטואלי , אינני סבור אדם מרחף בשמים. אני סבור, אדם שבשבילו השכל הוא הנשק העיקרי בפעולה. לא יצרים לא תחושות, לא איטואיציה לא צפיה לרוח הקודש, אלא, שכל, תבונה, תבונה חודרת, מנתחת, מבררת. תבונה שאינה נרתעת מפני האמת המרה. כשאני אומר אינטלקטואלי, הנני חושב, אדם שבשבילו חיי הרוח - היינו חיי המחשבה, מחקר, עבודה מדעית, בקיצור: פעילות רוחנית יוצרת, היא העיקר. ומענין, אצל יחיעם כל זה לא עמד בסתירה, לא למעשיות מפוכחת, לא לאמוציונליות בריאה (בכוונה אינני אומר רגשנות, כי רגשני לא היה) ולא ליכולתו להוציא את מקסימום העונג והאושר מהחיים, מאהבה, מידידות, מטבע, מאוכל ואפילו משינה.
בשתי רגליו עמד בקרקע המציאות. ידע לשחות כדג. היה מבורך בכשרונות פעולה, אולם יחיד עם עולמו האמתי היה עולם המחשבה, עולם המחשבה הקונקרטית - המדעית הפעלתנית ולא הקונטמפלטיבית. הוא עצמו ובעיותיו לא עמדו אף פעם במרכז התענינותו, אם כי מסוגל היה ולא פעם עשה חשבון נפש נוקב ולעתים מכאיב, אך תמיד במקום לשקוע, בתוך עצמו ובחלומותיו, היה מתעורר מחדש למחשבה יוצרת ולמעשה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.