מ"כ פולד ברכה ז"ל
Fuld Bracha
בת לוטה ולותר
נולדה בגרמניה
ב-ב' טבת תרפ"ח, 26/12/1927
יחידות: פלוגה ח, פל' ה'
נפלה בפעילות מבצעית ב"ליל וינגייט"
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
ב-כ"א אדר ב תש"ו, 24/3/1946
מקום נפילה: תל אביב
נקברה בגבעתיים - נחלת יצחק
בת 18 בנפלה
קורות חיים
בת לוטה ולותר. נולדה בברלין שבגרמניה ביום ב' בטבת תרפ"ח (26.12.1927) למשפחה אמידה ורחוקה מן היהדות. אביה שהיה איש צבא בחיל התותחנים הגרמני, קרא לבתו ברברה על שם "סנטה ברברה", הפטרונית הקדושה של הארטילריה, וכך ביקש להנציח את ארבע שנותיו כקצין צבא בקווים הקדמיים במלחמת העולם הראשונה.כבר בילדותה התבלטה ברברה כשאפתנית מאוד, למדה לקרוא בכוחות עצמה, על פי מחברות אחותה הגדולה ממנה, ובבית הספר הצטיינה בלימודים ובספורט ואף זכתה בפרסים רבים. עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 הביאה למהפך בחיי המשפחה השקטים. ברברה נתקלה בתופעות אנטישמיות בבית ספרה, ובין הוריה נתגלעו חילוקי-דעות לגבי עתיד חינוכה במציאות החדשה, אמה רצתה להעבירה לבית-ספר יהודי ואביה התנגד לכך. בסופו של דבר הועברה הילדה לבית-ספר יהודי.
"ליל הבדולח" ב-9.11.1938 ניפץ לרסיסים את אמונתו של האב בגרמניה והוא שלח יד בנפשו. האם היתה באותה עת בחופשה בצרפת ומשם יצאה לאנגליה. בלונדון נפגשה עם הבת, שהוברחה בינתיים לשם, דרך הולנד, בעזרת ידיד המשפחה. ברברה הוכנסה לפנימיה בקירבת לונדון ושם חיכתה עד עלייתה לארץ ישראל עם אמה כעבור חודשים אחדים. היא נכנסה ללמוד בגימנסיה "בלפור", ואז שינתה את שמה לברכה.
היא הצטיינה בלימודים, נודעה בדייקנותה ובבקיאותה בספרות ובמוסיקה וגם נמשכה לפעילות חברתית. תחילה בתנועת "הצופים" ואחר-כך בתנועת "הבונים". כמו כן היתה קשרית ב"הגנה". לאחר סיום לימודיה התיכוניים בקיץ 1944 הצטרפה עם כמה מחברותיה לפלמ"ח והיתה בפלוגה ח' החונה בקיבוץ "קרית ענבים".
בקיבוץ, היא פגשה והתאהבה בגדעון (ג'וני) פלאי, הבן הבכור של המשק. לאחר שנתפס על ידי הבריטים, בדרכו לבית הערבה ונידון לשבע שנות מאסר, התקיים הקשר בינהם במכתבים ובביקוריה של ברכה פולד בבית הסוהר במגרש הרוסים בירושלים (גדעון נהרג שנתיים אחריה בקרב על הקסטל בתש"ח). בהמשך יצאה ברכה לקורס מד"סים - קורס קשה, פיזית ומנטלית - ולאחר סיומו יצאה לקורס מ"כים בג'וערה, שבהרי אפרים וגם בו בלטה בהישגיה.
לאחר סיום הקורס עברה לפלוגה ה' של הפלמ"ח, החונה בקיבוץ "משמר השרון". וקיבלה את הפיקוד על כיתת בנות, בפלוגתו של רפי ויינברג. ברכה פולד זכורה כמפקדת קפדנית ("יקית"), שזכתה להערכה רבה. היתה קפדנית כלפי פיקודיה ומעצמה תבעה שלימות. באזני חבריה הביעה לא פעם את רצונה לצאת לארצות הברית ללמוד רפואה, אך לא עשתה זאת מפאת המצב ששרר אז בארץ.
בליל כ"א באדר ב' תש"ו (24.3.1946) השתתפה, כמפקדת חוליה, במיבצע של פלמ"ח וחי"ש שנועד להוריד את מעפילי הספינה "אורד וינגייט" בחוף תל אביב, דרומית לנמל.
ברכה, לא היתה אמורה כלל להשתתף בפעולת "ליל וינגייט", אבל היא וחברתה כרמלה כסה, ביקשו את אישורו של רפי ויינברג להצטרף למשימת כוחות הפלמ"ח. ויינברג אמר, שהוא זקוק לאישור מיגאל אלון, וכשזה התקבל, יצאה ברכה לדרכה האחרונה.
הבריטים, גילו את הספינה והפנו אותה לעתלית, אך זאת לא ידעו, חברי החוליה של ברכה, שהתבצרו בבית ברחוב מרמורק. בגלל תקלה טכנית, לא ניתן האות להפסקת הפעולה, שלמעשה כבר לא היתה נחוצה.
בחילופי האש עם כוחות הבריטים שבאו מכיוון שרונה הסמוכה, נפצעה המפקדת, אחרי שירתה אל המשוריין הבריטי, פצעים אנושים. היא פונתה בידיהם לבית הסוהר ביפו לשם חקירה ומשם הובאה לבית החולים, שבו נפטרה לאחר זמן קצר.
היא הובאה למנוחות בחלקת ה"הגנה" של בית הקברות בנחלת יצחק.
המוני היהודים נהרו אל קברה, משנודע דבר קבורתה הנחפזת והחשאית על ידי המשטרה, שידעה שכח רב צפון בנפילתה של ברכה - כח מוסרי ופיזי המאיים עליהם ומפחידם. הניחה אם ואחות.
העתונות בארץ פרסמה ידיעות נרחבות על אירועי אותו לילה ובטאון ההגנה "החומה" פרסם כרוז לזכרה ובו תמונתה.
המשורר נתן אלתרמן כתב לזכרה שורות במדורו ב"טור השביעי" וגם הקדיש לה מחזור שירים בספרו "עיר היונה". כמו כן נקראו על שמה ספינת מעפילים ורחוב סמוך למקום נפילתה.
ב-1958 יסדה משפחתה את "האוסף לזכרה של ברכה פולד" בספריה הלאומית והאוניברסיטאית של האוניברסיטה העברית בירושלים.
אלבום תמונות
קטעי עיתונות
"הקיבוץ" 14.1.99 (1)
"הקיבוץ" 14.1.99 (2)
"הקיבוץ" 14.1.99 (3)
רשימות לזכרה
כרוז של "ההגנה" לזכרה
רשימות לזכרה
עד תום
ושוב נפסקה שירת חיים באמצע... אין זה הזמר הראשון שנקטע - ואף לא האחרון. כולם יחד מצטרפים לזמר האחד: שירת הצועדים בדממה בלילות.
מות הדבר פירושו: הדק יותר את השרשרת.
שוב נשפך דם. יצטרף לטיפות הרבות אשר תגדשנה את הכוס; יחדור ללב ויחשלו, ויעשהו מר כלענה. כי זה הלב אשר רצינו בו נוקשה ומר: לב לוחם.
... איננה! - האפשר להקיף במלה זו את כל שמרגיש לב אלה שהכירוה, ראוה יום יום, חיו עמה?
ממעטים אנו לחשוב על המות, עד שירום לפנינו ויאמר: "הנני! - עברתי על ידך. האם לא שמעת את משק כנפי מעל לאזנך?" - אכן, שמעתיך: לקחת ממני חבר. אולם ברית אכרות עמך. ברית נקם.
...כיצד נפלה? מה היו מלותיה האחרונות? מה חשבה ברגעיה האחרונים? - היא חשבה בוודאי על משפחתה, על חברה - שבטח בה כי לא תיסוג, כאשר לא נסוג אף הוא - על מתנות חיים יקרות שלא תשובנה עוד. לא מחשבות גבורה מילאו את לבה ברגע נפלה: כי אין אנו חפצים להיות גבורים - אנשי שלום אנו, הלוחמים על חיינו!
איש השורה היתה - אדם היודע כי אחריות גדולה מוטלת על כל אחד ולכן יש לעמוד בה עד תום.
ליד המחסומים שהוקמו באותו ליל היו תלויות מודעות: "הזהרו - מוקשים!" אכן - הזהרו:
רובינו נטמנו בחול - הם יוצאו שוב.
הזהרו!
אנו שוב נצעד בלילות.
אנו מחכים...
חבר
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
מות הדבר פירושו: הדק יותר את השרשרת.
שוב נשפך דם. יצטרף לטיפות הרבות אשר תגדשנה את הכוס; יחדור ללב ויחשלו, ויעשהו מר כלענה. כי זה הלב אשר רצינו בו נוקשה ומר: לב לוחם.
... איננה! - האפשר להקיף במלה זו את כל שמרגיש לב אלה שהכירוה, ראוה יום יום, חיו עמה?
ממעטים אנו לחשוב על המות, עד שירום לפנינו ויאמר: "הנני! - עברתי על ידך. האם לא שמעת את משק כנפי מעל לאזנך?" - אכן, שמעתיך: לקחת ממני חבר. אולם ברית אכרות עמך. ברית נקם.
...כיצד נפלה? מה היו מלותיה האחרונות? מה חשבה ברגעיה האחרונים? - היא חשבה בוודאי על משפחתה, על חברה - שבטח בה כי לא תיסוג, כאשר לא נסוג אף הוא - על מתנות חיים יקרות שלא תשובנה עוד. לא מחשבות גבורה מילאו את לבה ברגע נפלה: כי אין אנו חפצים להיות גבורים - אנשי שלום אנו, הלוחמים על חיינו!
איש השורה היתה - אדם היודע כי אחריות גדולה מוטלת על כל אחד ולכן יש לעמוד בה עד תום.
ליד המחסומים שהוקמו באותו ליל היו תלויות מודעות: "הזהרו - מוקשים!" אכן - הזהרו:
רובינו נטמנו בחול - הם יוצאו שוב.
הזהרו!
אנו שוב נצעד בלילות.
אנו מחכים...
חבר
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
כרוז של "ההגנה" לזכרה
רשימות לזכרה
ברכה
כולנו שותפים לצער באבדן חברים מתוך שורותינו. אך אנו אנשי החטיבה, אשר חיינו משולבים יחדיו בקשר עז של גוף המיוסד על עזרה הדדית בחיים ובמוות - צערנו ספוג כאב מיוחד וטעם אחר לאבלנו...
אין אנו זקוקים לתנחומים - כי אין אנו משלים את עצמנו שלמוות אין שליטה על אנשינו המשתתפים בקרב. זכות היא לכל אחד מאתנו להשתתף בפועל ממש במלחמתנו על עליה, על קוממיות ועצמאות. ברכה היתה אחת מאתנו וראויה היתה לתפקידה ולשליחות שקיבלה על עצמה: פיקוד על כיתה בפעולה. והיא מילאה את תפקידה בנאמנות ובעוז, עד הסוף.
גורלה של ברכה צפוי בודאי לרבים מתוכנו, כי המלחמה עוד תימשך ותיכבד. כי זוהי מלחמה על זכות החיים ואפשרות של חיים ומלחמה כזאת תובעת גם קרבנות.
יש לנו מושגים משלנו על החיים. לא הסכמנו לחיי שלוה בשעה זאת. לא באנו על סיפוקנו בחיי חלוצים רגילים בלבד. חיפשנו ומצאנו דרך לשתף עצמנו בקטע המסוכן ביותר של החזית. יש לנו מושגים משלנו על המוות. אנו יודעים לכבד ולהעריץ זכרו של חבר שנפל בקרב בכבוד. כך אנו מתייחסים לזכרם של חברינו שנפלו בסוריה בסירת הכ"ג, לחברינו שנפלו כצנחנים מעבר לקוי האויב באירופה, לארבעה שנפלו בקרב בשרונה - וכך נתייחס גם לברכה.
כל מי שמצוי אצל "בעית החברות" בחטיבה ויודע את מאבק החברות לרכישת הזכות ללחום, שכם אל שכם עם החבר, יודע גם להעריך כל חברה הזוכה להגיע לפעולה. לא תמיד נענים מפקדינו לדרישה לשתף בנות בקרב (מנימוקים שונים - שמרניים מעיקרם). לרוב הולכות אלו המוכשרות ביותר והנאבקות בעוז על זכותן. ברכה סללה לעצמה את הדרך לפעולות בכוח רצונה העז והמשכנע, זכתה להשתתף בקרב כמפקדת כיתת הבטחה עצמאית וזכתה ליפול כלוחמת אמיצה השואפת לחיות ויודעת לשם מה היא לוחמת - המוכנה למות למען חייהם של הרבים.
עם כל הכאב, יחזק מוות כזה את כוחנו, יגביר את ליכודנו ויציל ע"י כך רבים ממוות בטוח. בזאת נתנחם כולנו, בזאת יתנחם כל איש חטיבה בעל הכרה ונכון לכל קרבן.
משטרת הטרף והבלע יודעת שכוח רב צפון בנפילתה של ברכה: כוח מוסרי ופיזי המאיים עליהם ומפחידם. על כן העלימו את קבורתה מעיני הישוב וקברוה בחשאי. למרות כל אלה, באו האלפים אל קברה.
נדע כולנו להפוך את מותה לכוח מעודד ומחזק.
י.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
אין אנו זקוקים לתנחומים - כי אין אנו משלים את עצמנו שלמוות אין שליטה על אנשינו המשתתפים בקרב. זכות היא לכל אחד מאתנו להשתתף בפועל ממש במלחמתנו על עליה, על קוממיות ועצמאות. ברכה היתה אחת מאתנו וראויה היתה לתפקידה ולשליחות שקיבלה על עצמה: פיקוד על כיתה בפעולה. והיא מילאה את תפקידה בנאמנות ובעוז, עד הסוף.
גורלה של ברכה צפוי בודאי לרבים מתוכנו, כי המלחמה עוד תימשך ותיכבד. כי זוהי מלחמה על זכות החיים ואפשרות של חיים ומלחמה כזאת תובעת גם קרבנות.
יש לנו מושגים משלנו על החיים. לא הסכמנו לחיי שלוה בשעה זאת. לא באנו על סיפוקנו בחיי חלוצים רגילים בלבד. חיפשנו ומצאנו דרך לשתף עצמנו בקטע המסוכן ביותר של החזית. יש לנו מושגים משלנו על המוות. אנו יודעים לכבד ולהעריץ זכרו של חבר שנפל בקרב בכבוד. כך אנו מתייחסים לזכרם של חברינו שנפלו בסוריה בסירת הכ"ג, לחברינו שנפלו כצנחנים מעבר לקוי האויב באירופה, לארבעה שנפלו בקרב בשרונה - וכך נתייחס גם לברכה.
כל מי שמצוי אצל "בעית החברות" בחטיבה ויודע את מאבק החברות לרכישת הזכות ללחום, שכם אל שכם עם החבר, יודע גם להעריך כל חברה הזוכה להגיע לפעולה. לא תמיד נענים מפקדינו לדרישה לשתף בנות בקרב (מנימוקים שונים - שמרניים מעיקרם). לרוב הולכות אלו המוכשרות ביותר והנאבקות בעוז על זכותן. ברכה סללה לעצמה את הדרך לפעולות בכוח רצונה העז והמשכנע, זכתה להשתתף בקרב כמפקדת כיתת הבטחה עצמאית וזכתה ליפול כלוחמת אמיצה השואפת לחיות ויודעת לשם מה היא לוחמת - המוכנה למות למען חייהם של הרבים.
עם כל הכאב, יחזק מוות כזה את כוחנו, יגביר את ליכודנו ויציל ע"י כך רבים ממוות בטוח. בזאת נתנחם כולנו, בזאת יתנחם כל איש חטיבה בעל הכרה ונכון לכל קרבן.
משטרת הטרף והבלע יודעת שכוח רב צפון בנפילתה של ברכה: כוח מוסרי ופיזי המאיים עליהם ומפחידם. על כן העלימו את קבורתה מעיני הישוב וקברוה בחשאי. למרות כל אלה, באו האלפים אל קברה.
נדע כולנו להפוך את מותה לכוח מעודד ומחזק.
י.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
כרוז של "ההגנה" לזכרה
רשימות לזכרה
דברי כרמלה כסה
(דברים מפי כרמלה כסה בערב שהוקדש להוצאת הספר "ברכה פולד" מאת שרי גל, בבית ההגנה ע"ש א. גולומב)
ברכה הגיעה לקבוץ גבעת חיים בשנת 1946, התיצבה במחנה הפלמ"ח אשר חבריו היוו את גרעין ג' של מכבי הצעיר, ומפקדו היה דני מס ז"ל. חברי הגרעין היו בנים ובנות צעירים ילדי הארץ, מלאי שמחת חיים האופיינית לגיל זה, ועם זאת חדורי הכרת שליחות, ותוכניות להתישבות קיבוצית בבוא העת.
ברכה הצטרפה אלינו כמ"כ ומדריכת ספורט שמושי והצטרפה אלי לאוהל המגורים. תפקידנו כמפקדות כתה היה להדריך את הבנות של המחלקה שהיוו שתי כתות, באימוני שדה, נשק וספורט שמושי.
ברכה היתה שונה מכולנו, נראה כאילו הגיעה מעולם אחר, ואכן, כך הסתבר לאחר מכן. היתה יפת תואר, היה בה משהו אריסטוקרטי, עינים כחולות כהות - כצבע הפלדה, שיער שחור, תווי פנים עדינים מחד, ומאידך שידרה רצינות כמעט תהומית, נמרצות ונחישות להצליח. שאפה לשלמות, למצוינות, היתה מאוד הישגית, ראתה בכל תפקיד קטן כגדול - אתגר. היתה קפדנית כלפי פיקודיה ומעצמה תבעה שלמות.
אופייני לה המקרה שסיפרה חנה ציזלינג שהיתה חניכה בכתה של ברכה: הכתה יצאה לאימוני ספורט שמושי. התרגיל - לטפס על באר נטושה ולקפוץ מגובה מס' מטרים. אחת הבנות נתקפה חדרה וסרבה לקפוץ, ברכה שהיתה ספורטאית מעולה, לא היתה מסוגלת להבין קושי מסוג זה, ודרשה ממנה בתוקף לקפוץ ולסיים את התרגיל. הבת ביקשה בדמעות כי תוותר לה, מחשש פן תשבור רגל, ברכה לא ויתרה. ואכן הבת קפצה לבסוף ושברה רגל. מצפונה של ברכה לא העיק עליה, תפקידה היה לתרגל את הבנות בקפיצה מגובה, וכך עשתה. את התנגדות הבת ייחסה לחולשה שלא היתה מודעת לה כלל ועיקר.
בחיי יום יום של המחנה ניסתה להיות כמו כולם, ולא צלח בידה, כמעט ולא נתפסה צוהלת, וצחקת בקול, השתוקקה לחום, והיתה אומרת: יש בכם "הסברס" משהו שאין בי, ניסתה להידמות ולהיות מעורבת בין החברה, לשחק חברמניות ונאחזה בכל תשומת לב אליה.
ידיעותה בשפות גרמנית ואנגלית, עשו עלינו רושם רב, באוהל היתה מרבה לקרוא ספרות אנגלית, ומספרת על געגועיה למוזיקה ולנגינה בפסנתר. אולם לא נידבה ידע על עברה כאילו רצתה לשכוח - למחוק את העבר, רצתה לחיות את ההווה, להשתייך - ולקחת חלק בפעולות, כמו הבנים, להיות קרבית, לשם זה אמרה התגייסתי לפלמ"ח, הרגשתי כי זה צו השעה, ואם אין צורך בי כלוחמת - אלך הביתה להמשיך בלימודים.
ואז בא הלילה הגורלי - ליל וינגט. ימים מספר קודם לכן, עבר רחש לחש במחנה כי מתוכננת פעולה. פרטים לא ידענו אולם היתה בנו נחישות לקחת חלק בפעולה זו. פנינו לדני מס, ושטחנו בפניו את בקשתינו. דני ניסה להניע אותנו ממחשבה זו באומרו כי הדבר עלול להיות מסוכן. ברכה ואף אנוכי התעקשנו מהנימוקים שהזכרתי כבר ומהעובדה כי אנו בכושר טוב ויכול נוכל למשימה. אף על פי כן לא נעתר לנו דני, אולם הבטיח כי לעת ערב יגיע יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, והוא יוועץ בו.
מרגע זה התישבנו ע"י אוהלו של דני וחיכינו ליגאל שלא אחר לבוא. לאחר דין ודברים איתנו, ועם דני, נתן את אישורו. היינו מאושרות וגאות, הנה אנו יוצאות לפעולה של ממש שכה חיכינו לה, לא היה בליבנו פחד או חשש, עסקנו בסידורים אחרונים והתפזרנו כל אחת לדרכה. היא לאזור מרמורק, אני מול "שרונה" דאז, עם כיתה של עולים מתורכיה אשר מפקד המחלקה היה דני דגן שנהרג לאחר מכן בפעולה אחרת.
היום זה נראה פאטטי, כי תפקידנו היה למנוע מהמשורינים הבריטים לצאת משער שרונה לכיוון חוף הים, במידה ותתגלה האניה, ואכן כך קרה, ורק הודות לקור רוחו של דגן שלא פתחנו באש עם צאת המשורינים, לא נפגע איש מכוחותינו.
המשך הסיפור ידוע, באותו לילה לא ידענו את גודל האסון, אבל תחושת כישלון ריחפה באויר. עם בוקר קראנו על נפילתה של ברכה מידי כדור של חייל בריטי. מותה השרה עלינו הלם ואבל כבד פשט בשורותינו ובישוב כולו.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
ברכה הגיעה לקבוץ גבעת חיים בשנת 1946, התיצבה במחנה הפלמ"ח אשר חבריו היוו את גרעין ג' של מכבי הצעיר, ומפקדו היה דני מס ז"ל. חברי הגרעין היו בנים ובנות צעירים ילדי הארץ, מלאי שמחת חיים האופיינית לגיל זה, ועם זאת חדורי הכרת שליחות, ותוכניות להתישבות קיבוצית בבוא העת.
ברכה הצטרפה אלינו כמ"כ ומדריכת ספורט שמושי והצטרפה אלי לאוהל המגורים. תפקידנו כמפקדות כתה היה להדריך את הבנות של המחלקה שהיוו שתי כתות, באימוני שדה, נשק וספורט שמושי.
ברכה היתה שונה מכולנו, נראה כאילו הגיעה מעולם אחר, ואכן, כך הסתבר לאחר מכן. היתה יפת תואר, היה בה משהו אריסטוקרטי, עינים כחולות כהות - כצבע הפלדה, שיער שחור, תווי פנים עדינים מחד, ומאידך שידרה רצינות כמעט תהומית, נמרצות ונחישות להצליח. שאפה לשלמות, למצוינות, היתה מאוד הישגית, ראתה בכל תפקיד קטן כגדול - אתגר. היתה קפדנית כלפי פיקודיה ומעצמה תבעה שלמות.
אופייני לה המקרה שסיפרה חנה ציזלינג שהיתה חניכה בכתה של ברכה: הכתה יצאה לאימוני ספורט שמושי. התרגיל - לטפס על באר נטושה ולקפוץ מגובה מס' מטרים. אחת הבנות נתקפה חדרה וסרבה לקפוץ, ברכה שהיתה ספורטאית מעולה, לא היתה מסוגלת להבין קושי מסוג זה, ודרשה ממנה בתוקף לקפוץ ולסיים את התרגיל. הבת ביקשה בדמעות כי תוותר לה, מחשש פן תשבור רגל, ברכה לא ויתרה. ואכן הבת קפצה לבסוף ושברה רגל. מצפונה של ברכה לא העיק עליה, תפקידה היה לתרגל את הבנות בקפיצה מגובה, וכך עשתה. את התנגדות הבת ייחסה לחולשה שלא היתה מודעת לה כלל ועיקר.
בחיי יום יום של המחנה ניסתה להיות כמו כולם, ולא צלח בידה, כמעט ולא נתפסה צוהלת, וצחקת בקול, השתוקקה לחום, והיתה אומרת: יש בכם "הסברס" משהו שאין בי, ניסתה להידמות ולהיות מעורבת בין החברה, לשחק חברמניות ונאחזה בכל תשומת לב אליה.
ידיעותה בשפות גרמנית ואנגלית, עשו עלינו רושם רב, באוהל היתה מרבה לקרוא ספרות אנגלית, ומספרת על געגועיה למוזיקה ולנגינה בפסנתר. אולם לא נידבה ידע על עברה כאילו רצתה לשכוח - למחוק את העבר, רצתה לחיות את ההווה, להשתייך - ולקחת חלק בפעולות, כמו הבנים, להיות קרבית, לשם זה אמרה התגייסתי לפלמ"ח, הרגשתי כי זה צו השעה, ואם אין צורך בי כלוחמת - אלך הביתה להמשיך בלימודים.
ואז בא הלילה הגורלי - ליל וינגט. ימים מספר קודם לכן, עבר רחש לחש במחנה כי מתוכננת פעולה. פרטים לא ידענו אולם היתה בנו נחישות לקחת חלק בפעולה זו. פנינו לדני מס, ושטחנו בפניו את בקשתינו. דני ניסה להניע אותנו ממחשבה זו באומרו כי הדבר עלול להיות מסוכן. ברכה ואף אנוכי התעקשנו מהנימוקים שהזכרתי כבר ומהעובדה כי אנו בכושר טוב ויכול נוכל למשימה. אף על פי כן לא נעתר לנו דני, אולם הבטיח כי לעת ערב יגיע יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, והוא יוועץ בו.
מרגע זה התישבנו ע"י אוהלו של דני וחיכינו ליגאל שלא אחר לבוא. לאחר דין ודברים איתנו, ועם דני, נתן את אישורו. היינו מאושרות וגאות, הנה אנו יוצאות לפעולה של ממש שכה חיכינו לה, לא היה בליבנו פחד או חשש, עסקנו בסידורים אחרונים והתפזרנו כל אחת לדרכה. היא לאזור מרמורק, אני מול "שרונה" דאז, עם כיתה של עולים מתורכיה אשר מפקד המחלקה היה דני דגן שנהרג לאחר מכן בפעולה אחרת.
היום זה נראה פאטטי, כי תפקידנו היה למנוע מהמשורינים הבריטים לצאת משער שרונה לכיוון חוף הים, במידה ותתגלה האניה, ואכן כך קרה, ורק הודות לקור רוחו של דגן שלא פתחנו באש עם צאת המשורינים, לא נפגע איש מכוחותינו.
המשך הסיפור ידוע, באותו לילה לא ידענו את גודל האסון, אבל תחושת כישלון ריחפה באויר. עם בוקר קראנו על נפילתה של ברכה מידי כדור של חייל בריטי. מותה השרה עלינו הלם ואבל כבד פשט בשורותינו ובישוב כולו.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח
כרוז של "ההגנה" לזכרה