ונזכור את כולם

לוחם צפור ברוריה ז"ל

בת רחל ומרדכי
נולדה בתל אביב
בי"א אלול תרפ"ז, 8/8/1927
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת גבת, הנוער העובד 1946-1948
נפלה בעת מילוי תפקידה בתאונת אימונים
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
בכ"ה תמוז תש"ה, 6/7/1945
נקברה בגבעתיים - נחלת יצחק
בת 18 בנפלה

קורות חיים

בת רחל ומרדכי. נולדה בי"א באלול תרפ"ז (8.8.1927) בתל אביב. את לימודיה היסודיים סיימה בבית הספר "נס ציונה". היתה חברה במחנות העולים, ועם חבריה מהתנועה יצאה להכשרה בקיבוץ גבת במסגרת הפלמ"ח. חביבה היתה מאוד על חבריה, ניגנה במנדולינה וכתבה שירים.
ביום כ"ה בתמוז תש"ה (6.7.1945) נהרגה בתאונת אימונים בפלמ"ח, והובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק. הניחה הורים ושתי אחיות.
חבריה מגבת הנציחו את זכרה ב"יומן המשק".

אלבום תמונות

רשימות לזכרה

מדברי אביה

חברים,
מה יכול אב שכול לכתוב על בתו שהייתה נשמת חייו? על בת שכל מחשבותיו היו רק לה, שמשנה אהבה אהב אותה. אינני יכול לרכז כעת את מחשבותי ולכתוב משהו על ברוריה'לי, אפילו לתנות את יגוני אינני יכול בשורות אלה. את כאבנו ויגוננו אין להביע בעל-פה וגם לא בכתב, נפצענו פצעים אשר לא נרפאים לעולמים. אין תנחומים לנו, נחמתי היחידה בזמן שהנני בודד ואין מעצור לדמעותי.
לכל ידידי ומכירי ספרתי תמיד על בתי ברוריה הנמצאת בחברת נוער, לכולם שחתי על סגולותיה ועל אהבתי אליה. ועתה - אוי לנפשי - עלי לקונן על סגולה יקרה כזאת, שהיתה לנו ואיננה עוד.
הוי בתי היקרה! על סף יום הולדתך השמונה-עשרה שכלנוך, אין עוד שמחה בביתנו, תוגה בלב תוגה בבית.
מה רב היה ששוני כשראיתי את ספוקך, ואת שמחתך וחלקך בחיי הקבוץ. מה רבות היו תוכניותי כשנזכה ליום כלולותיך, והנה היתה בי יד ה', לחוג כלולותיך לא זכינו, ידידים ורעים לא באו אל המשתה, אלא באו "לנחםאבלים". ועלי, אב שכול, לשפוך את מרי לבי בשורות אלה, וגם זה אינו עולה בידי, הכאב לא ניתן להבעה.
הוי ברוריה שלי, טהורת הנפש והלב! הוי בתי! איך נפסקו חייך הצנועים? ועולמנו חשך עלינו. השמש ממשיכה לזרוח, אבל לא בשבילנו... רע מזלי שחק בי, במקום שילדתי תבכה על קברי, אמרתי אני קדיש על קברה, וגם "צדוק הדין" אמרתי, רק אמרתי אבל לא הצדקתי את הדין. אינני גבור כאיוב שקבל את הרע כמו שקבל את הטוב. אינני יכול להצדיק דין כזה, שנפש כה זכה, מלאת חיים ורצון חיים ובעלת תכניות לעתיד תעבור מן העולם.
ואתם חברים, המשיכו בתפקיד שקבלתם עליכם, הוסיפו נדבך לבנין הארץ והעם, והיה בעת שנזכה לראות בעלותכם להתישבות, נקדיש פינה מיוחדת לזכר ברוריה בתי וחברתכם.
האב הדואב והכואב
מרדכי צפור

מתוך "יומן המשק" - גבת

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרה

לזכרה - חנה ל.

ברוריה שלנו הלכה מאתנו...
זו הנערה זקופת-הקומה עטורת תלתלי-פז, בת הרנן והשיר - נדמה ואיננה...
צחוקה לא ישובב עוד, שירתה לא תדובב ובמחיצתה לא נתרועע. אבל ביתנו.
מאז באה אלינו אהבנוה. כל אחד חש את לבה הטוב והמיטיב, והיא לא ידעה תרעומת, היא לא הגבירה כעס, את כולם אהבה. מה טוב היה לראותה יושבת שקטה ומקשיבה. זו ברוריה המצניעה לכת. בת יקרה ונערה חסודה - מה יכולת לעשות ולא עשית למען חבריך? כולנו ידענו שברוריה תמיד תאות לכל, שברוריה תכון לכל, שברוריה תעשה ולא תזניח...
הטובה בבנות, במלאת לך י"ח שנה נרץ הגלגל אל הבור... אוי גורל מנוול, מתעלל! מדוע את עינך הטמאה שמת, הארור, לרעה בחסון ובטהור?
וראי אדמה...
פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד...
הא לך הטובים בבנינו, נער טהור-חלומות
ברי לך, נקיי כפים, טרם חלאת-אדמות,
וארג יומם עודו שתי, ארג תקוות יום יבא,
אין לנו טובים מכל אלה. את הראית? ואיפה?
מוגי יגון ורדופי צער מסתובבים החברים. חדרה ריק, מיטתה עירומה, הכתלים אבלים והחלונות חפו פניהם...
זכרונות רבים נחרזים במחרוזת ארוכה מופזת קרני-אורה - הצריף, המועדון, חצר המשק, חדר הקריאה, חדר האוכל, מחסן הבגדים והדשא. המנדולינה והחליל, הכרם והשדות... בכל הפינות הללו מרצדה הדמות, בכל המקומות האלו התרונן הזמר... ופסק.
וכל כך לפתע, כה מהר. גם לא נפרדנו, גם לא נטלנו ברכה - וניתק הקול, נכבה המבט, נעצמו העינים לנצח... חושך, חשכה.
ואין שלומים לאבדה זו - אבדה לנו חברה יקרה. ברוריה, כשם שחיית במחיצתנו, כזאת תשארי גם בזכרוננו... כי עתה נשארו לנו רק זכרונות בלבד...
ראי, אדמה - ואת תכסי על כל אלה...
ואיננו יודעים איך נוכל לקום מאבלנו זה, ולא נדע כיצד להתעודד - אולי רק בכוח החיים, רק בכוח קדושת סודם הנערץ...
חנה ל.

מתוך "יומן המשק" - גבת

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרה

לזכרה - פילון

והיש מאמין כי באמת אינה? כי באמת הלכה לבלי שוב?
לא! היא מאתנו לא הלכה, היא חיה בתוכנו, היא חיה! והרי שומע אני את קולה, והרי רואה אני את מבטה המחייך...
לא אוכל להאמין כי הלכת מאתנו, יקירה! והרי הנך יושבת למעלה, במרומי המגדל, מחיכת ושמחה. פניך מפיקים שמחה ועליצות החיים. כולך אומרת שירה - הכל כרגיל! כך ישבת למעלה והרוח בך שיחק, הניף שערותיך לכל עבר, כך ישבת, מצחקת ממרומי המגדל...
ומי יכול היה לדעת ואיזה עינים יכלו לראות את הצפוי? כן, זוכר אני: ספרת בקול רם ולבלי חת - אחת, שתים, שלוש וצנחת. צנחת לעולמים. בזעקת אימים אחת נחתך הכל.
מתה שוכבת את בתוך החדר בו למדת, מסביב הכל שקט. יושבים חברים ליד הקירות ועיניהם בוכיות. בוכיות מר על גודל אסונם.
...לעתים מתנועע הסדין השחור כאילו אומר: לא, מקומי לא פה, פה חיים צעירים נכבלו.
אף הנרות, אף הם הזדעזעו כאומרים: אין אנו רוצים לשמש פה!
אולם הכל נשאר במקום. התאכזר הגורל. התאכזר מרה.
ברוריה מאתנו לא הלכה! בתוכנו תחיה לעולמים. הן במשק הרוח בשדה אשמע את הד צחוקה העליז, הן בהנפת החרמש אראהה צועדת לאטה שלוה...
והאמנם אינה?...
פילון

מתוך "יומן המשק" - גבת

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרה

לזכרה - שולה ילישביץ

הראשים מורדים, הלבבות הולמים.
אנו יושבים כך ליד גויתה של ברוריה.
רק לפני שעתים צחקנו יחד, התלוצצנו וכבר היא איננה. עצמה עיניה לעד, לנצח. הנה גויתה, עדין חמה מוטלת לפני, הלהאמין?
זו ברוריה אשר כל רגע פנוי היתה המנדלינה בידה או החליל. בערבים, עת שכבנו יחד על הדשא היתה שרה חרש בקולה הצלול.
והיא איננה, היתכן? היתכן כי לא אוסיף לראותך לעולם, ברוריה! היתכן כי לא אשמע עוד את קולך?
ברוריה! עוד בת-צחור אחת, עוד שיר אחד!
לא, הלב אינו מאמין. ברוריה הרי הנה את מחיכת אלי.
אך... אך הנה גויתך מוטלת לנגד עיני.
"אבד המזמור, אבד לעד".
שולה ילישביץ

מתוך "יומן המשק" - גבת

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.