ונזכור את כולם

רב"ט אוסלנדר ארצי עמרם ז"ל

בן בלומה ואלכסנדר זושא
נולד בהונגריה - נירבאטור
בכ"ב תשרי תרפ"ט, 6/1/1928
בהכשרת שער העמקים ב'
תפקיד: חובש
נפל בקרב בהגנה על קיבוץ דגניה
בי"א אייר תש"ח, 2/5/1948
מקום נפילה: דגניה
נקבר בדגניה ב'
בן 19 בנפלו

קורות חיים

בן אלכסנדר-זושא ובלומה. נולד ב-6 באוקטובר 1928 בנירבאטור שבצפון-מזרח הונגריה וגדל שם בקהילה היהודית שדבקותה במסורת התמזגה עם תהליך ההתערות בחיי התרבות של האומה המדיארית, אך לא מעטים היו שנעצרו באמצע הדרך ואת כמיהתם להשתרשות בקרקע-מולדת העתיקו כלפי נחלת האבות בציון. התשוקה לארץ-ישראל באה לו בשנות ילדותו מהתורה שלמד מפי רבותיו ב"חדר" נוסף ללימודיו בבית-הספר העממי של הקהילה בהונגרית. עם התערערות מסד הדורות של חיי בני דת משה בהונגריה, בעקב מסע-ההשמד של הנאצו-מדיארים, חיפש ומצא את הדרך להגשמת השאיפה לציון בקו הבודפשטי של תנועת "השומר הצעיר" והתמסר לה בהתלהבות. באותו קו היה הוא היהודי השרשי ויודע עברית האחד בין בני מתבוללים שהגיעו אל התנועה מחוגים אחרים. מבחינת השוני שבעברו וחינוכו היה יוצא דופן מכלל החברים, אך כולם הכירו בערך הדרכתו הרוחנית, הן בחלק האידאולוגי הכללי של התנועה והן בהוראת הדרך לשיבה אל היהדות והארצישראליות.
עלה ארצה ב-1943 וקיבל הכשרה וחינוך בחברת-הנוער בשער-העמקים. נאבק עם קשיי ההסתגלות לעבודה גופנית. התגבר על חולשתו הגופנית ואושרו גדל עם גידול הישגיו בעבודה ועם התאקלמותו בחקלאות. הביע את רחשי לבו ברשימות ובשירים בעברית חיה ועסיסית שכתב לא לשם פרסום, אלא לעצמו בלבד. כשנועדה חבורתו להצטרף לקיבוץ שער-העמקים ניסה להתנגד להליכה למקום שאחרים כבר הניחו את יסודותיו ורצה ללכת למאבק בראשית עם השממה במקום חדש. אך לבסוף נשמע לצו התנועה והלך עם חבריו לשער-העמקים.
ב-1946 התגייס לפלמ"ח והתאמן בשער-העמקים ובשריד. סיים קורס לחובשים מחלקתיים והשתלם בשירות מרפאות. השתתף בהעלאת מעפילים מהאניה אל החוף בנהריה ועוד, בפעולת-תגמול בבלד א-שייך אחרי הטבח בבתי-הזיקוק, בריכוז תחנות הפצועים בתור חובש פלוגתי, בפעולות גשר א-דמיה, שפרעם, כפר-קנה, כברי, מצובה, אילון, חניתה, בפעולות נגד גיחות האויב מהלבנון.
במארס 1948 שוחרר וחזר למשקו בשער-העמקים, אך מיד נדרש לחזור לשירות עם העזרה שנדרשה מהמשק. השתתף בטיהור סביבת משמר-העמק אחרי תבוסת קאוקג'י, בכיבוש ואלדהיים ואום א-זינאת, בהגנה על גשר עמק הירדן ולבסוף בהגנה על דגניה ב', ושם נפל ביום 20.5.2948 והובא בה למנוחת-עולמים ביום י"ד באייר תש"ח (23.5.1948).
בחוברת שקיבוץ שער-העמקים הוציא לזכרו מובאים כמה משיריו ומרשימותיו.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מדבריו - חזון ומציאות

חזון ומציאות

מתוך זוהמת אירופה ואכזריות הנאצים באנו הנה, לארץ העבודה והחופש.
לא ככה תיארתי לי את החיים פה. בהיותי בתנועה נצטיירה לי תמונה שונה מזו. הקיבוץ היה בדמיוני מגדל וסביבו אוהלים רבים וחומה. ושם חיים האנשים חיי שיתוף מלא. הפרט סולק הצידה מכל הבחינות. אין סודות. את כל ענייני הפרט והכלל מבררים בשיחה. לפעמים חשבתי שהקיבוץ יותר מדי קיצוני בחיי השיתוף.
ואחר כך יוצאים לדרך. כבחלום עוברים לפניי פני העולים. כולם רואים בעלייתם את ראשית דרכם בחיים. כל אחד רואה בזה את מטרת חייו. ובדרכים, בתחנות השונות, ברומניה ובבולגריה, שוב אנו נפגשים עם סבל העם. בפעם האחרונה רואים את אות הגלות המשעבד - את הטלאי הצהוב.
ובהגיענו לחוף כיסופנו - גל של התלהבות ושמחה אופף אותנו. הלא השגנו את מטרת חיינו בכל מקום אנחנו נפגשים עם פנים השמחים לבואנו. מנפנפים לקראתנו בגיל ובתרועה. נדמה לי שכל אחד דואג לנו. ואנו מחליטים שגם אנחנו נדאג לכל אלה שיבואו אחרינו..
ואחר כך באה ההתפכחות. ללכת לקיבוץ זוהי לא "חלוציות". פה הכל מוכן לנו, אפילו מפנקים אותנו בקיבוץ. זוהי לא העדה השומרית כפי שדימינו אז. התנאים הכלכליים הטובים והתבגרות החברים הביאו לשינויים בבניין הקיבוץ. זה לא אותו הגוף הקולקטיבי שחי בצוותא בתנאים פרימטיביים. חשבנו שזאת תהיה לנו ירידה תרבותית וכלכלית, אולם לא כך הדבר. זאת היא עלייה. וגם אנחנו השתנינו : העבודה החדגונית משפיעה על האדם. כבר לא התלהבנו. לא ריחפנו בדמיונות. נעשינו יותר "גשמיים" ועתה עלינו ללמוד את המציאות החדשה של התנועה קיבוצית בארץ. קשיים רבים היו לנו במשך השנה הזאת, אולם אנו מרגישים שקמנו לתחייה , שחיינו פה התחילו מחדש.
פברואר 1944

רשימות לזכרו

לזכרו - דו שיח בקול אחד

דו-שיח בקול אחד

...ובכן יקירי, הבה ואשבור שתיקתנו. כי למה
לא נוכל לדובב את כל שחלף, מאז שהלכת בלי שוב
לביתך ורעיך?
ואתה לא ידעת, כמוני, כי זהו הסוף.
אמנם ידענו כולנו כי אין לכתך אך טיול לכינרת.
על כך הן העידו רובה וחגור, את זאת זעקו
שמיים והאדמה הבוערה מתחתנו.
אך על מוות איש לא חשב ואף לא אתה.
כמו היום בעולם, היו אז:
שדות שהבשילו.
גנים עמוסי פרי ושלוה,
ומאי משתולל, פרוץ ערגונות, שדיחק עצמו בין מסגרת
שחורה ומשנה. ואולי בין כל הצדדים הלוחמים על
סביבנו, היה הוא השולט בכיפה באמת.
לגביו, יקירי, הכל נשאר כפי שהיה. אך רבים הדברים
שאתה במותך שינית ערכים לגבי המכורה, הרעים והבית.
וכה יאמרו הבריות:
הן בזכותך ובזכות חבריך, לקרב ולקבר, על אף המלאכה,
שרבתה שבעתיים, נהלך קוממיות.
נחוג את חגינו במלא התנופה, נתמכר לחיים, נשתה מלשדם.
עד שיכרון החושים ושיכחה.
אמרתי שיכחה? אך אין זה נכון, לא שיכחה היא!
רק דלת נעלנו, אי-חדר בלב, בו נשמר
ניגון עילאי. אנו חסים בו לפגע, פן נפרוץ בבכי ונשבית
חגם של רבים.
והרי גם אתה אוהב להאזין לצהל רבים בשמוח
ליבם, שמחתם הפשוטה הטבעית! אך חיוך מעודד סלחני
יעלה על שפתיך בראות בדיחותם של בריות מסביב-
כאילו היית אתה זקן ורגיל וידעת הכל מכולם.
על כן, ודאי לא תאמר כי שיכחה היא.
עתה עוד שולט בצנעה בלבבות של רבים.
חיץ מותך לא מובן, לא מוסבר על אף התחושה, כי מת מאוד,
וזכר גשמי לא נותר, ממה שקראנו עליו את שמך,
ממה שראינו תמיד כאחד מאיתנו,
אם בבגדי עבודה,
אם בחולצה שומרית, וסמל הטוב והטוהר ענוד על חזה.
ואיך אאמין כי חלפה כבר שנה מאז שהלכת בלי שוב לביתך
ורעיך!
ואני, הן הרביתי הגות מול שתיקתך מרחוק.
סלח, כי דמיתי את שנינו, ישובים אי-בזה על ספסל.
ערב ירד.
ערב מאי ריחני, מבושם, בגינות סביב הבית עייפו
הפרחים מלזרח.
צבא עצי נוי זקפו צמרות מול שמים. שקט כחול
ועמוק.
על הכר המולת ילדינו. שחוקם ואושרם.
אתה ממולי, שתקני כמו תמיד. וקשוב.
מבעד זגוגיות משקפיך הבריק מבטך, ורוה-
געגועים, עד כאב וענוי.
והיתה שתיקתך מרחיקה והולכת.
סלח!

זיומה אלון

רשימות לזכרו

לזכרו- לב חם ויחס חברי

לב חם ויחס חברי
אני נזכר באותו יום, כאשר רעמו תותחים, טרטרו מכונות ירייה, אווירונים צללו וטנקים נהוגים בידי בני אדם מוסתים, זחלו לעברנו. אז נשברו עצים, התמוטטו בתים, נתרסקו גופות, אך האדם והרעיון שלו עמדו איתן. לא נותרו אז יותר מאשר דבקות לרעיון, לאותו רעיון אשר הביאנו הלום, אשר טיפח את רוחנו ואשר לימדנו כי בלעדיו אין טעם לחיים.
תוך המולת הקרב המהדהדת עדיין באזני, מזדקרת לפניי דמותו של עמרם.
באותו יום של הדגניות, עמד יחד עם חבריו מוכן לכל, במלא כוחו והכרתו. באותם הרגעים איש לא שאל: "מי אלה ומה עברם והאם הוכשרו לעמוד במבחן?" היה ברור לכל כי מוכרחים להילחם ולעמוד עד הסוף. אך לכל אחד עבר משלו, חינוך ואופי משלו, ורעיון משלו אשר הביאוהו ליכולת זאת של עמידה.
עמידה זו - תחילתה לא בשדה הקרב. בדרך חייו נעמד אדם במבחנים רבים ובעיקר בדרך החיים החלוציים המתהווים בתוך משטר נוגד, כאשר עליו לשמור בעקשנות על שלמות הרעיון וטהרו.
אחד מני רבים היה עמרם, שהלך בדרך זו של מלחמה מתמדת, עלה ממבחן למבחן בתוך חברתו והיה שותף בה לכל מאמץ והישג. בלב החברים זכור כחבר שגילם במהותו את דמות האדם הסינתטי. לא פעם התפעלנו מיכולתו הרבה.
הזמן הפנוי, לאחר יום עבודה, הספיק לו לכל. לקריאה, לפעולה חברתית, לשיחה גם לכתיבת שירים אשר כה אהבנו לשמוע מפיו. ואין דבר מהמתרחש בבית ובעולם, שנעלם ממנו.
החברה היתה צמאה למרצו הרב. קיבלנו באהבה את מעשיו כי כל אחד הרגיש את חמימות הלב ואת היחס החברי הכנה שלו. הוא היה מוכן תמיד לעזור ולהצטרף לכל שלב חדש במפעל. חברתנו עברה משברים לא מעטים. לא פעם קשה היה לעמוד בפרץ. והוא עמד בעקשנות. ידע להיות גם אכזרי באומרו כי "המהססים והמקשים מוטב שיעמדו בחוץ".
אלה הם מעטים מהזיכרונות על פגישות, שיחות וחוויות משותפות שעברו עלינו עד אותו יום שחור.
באותו יום, כאשר רעמו התותחים ומכונות ירייה טירטרו - נפל עמרם. גדול הכאב ומחריד הצער.
נחרוט בלבנו את דמותו של עמרם, היא תלוונו גם בהמשך דרכנו.

משה רותם

רשימות לזכרו

לזכרו - משורר וידען

משורר וידען

מי אינו זוכר את הנער המשונה במקצת, שהופיע באותו ערב מרץ 1943 עם חבריו, יוצאי הונגריה, בחצר הקיבוץ? כסמל של אי-התאמה אסתטית, שימשו גופו ולבושו:
שיער ארוך ומכנסיים קצרים, ראש גדול, ידיים ורגליים ארוכות, עיניים קצרות ראות, ותנועותיו בלתי מהוקצעות.
פעמים רבות שימש בהופעתו הבלתי מסודרת, נושא ללעג סביבתו ועורר חיוך אצל כל אדם שלא למד להכיר את ערכו הפנימי של הנער.
הריני זוכר, שאחרי הטיול בעמק הירדן חיברתי רשימה היתולית על הרפתקאותיו בטיול הזה וכל החברה צחקה צחוק רם. והנער עמרם הראה את ערכו וגם הוא צחק צחוק חופשי על עצמו.
אך עד מהרה החל להופיע, תחת הקליפה המחוספסת, גרעין הזהב. בחברה בה היו מיספר למדנים וידענים, היה הוא הידען במקצועות העברים: ספרות, תנ"ך וכו'.
הוא נאבק קשות עם העבודה הגופנית שהיתה קשה לו במיוחד, ויכול לה.
הראה סימנים מעודדים ביותר שהעידו על כשרונותיו כמשורר לעתיד לבוא.
ואמנם, את ערכיו המלאים הראה לאחר שהחברה נכנסה לתנועה.
היו בחברה פורצי גדר, אנשים שבקושי סיגלו לעצמם ערכים וסגנון שומריים. עמרם היה אחד מעמודי התווך של החברה. לא היה כמוהו מסור לרעיון, לעקרונות התנועה ולציוויי הנהגתה. ביטחונו האישי גדל עם התפקידים והקשיים וכשהחברה התגייסה, וחיי המגויס עם כל החיובי שבהם, גרמו גם לסבל חברתי ולסכנה של התפרקות מערכים, עמד עמרם והגן על דרך החברה והתנועה בכל כוחו.
הוא לחם בתוך החברה ומחוצה לה על הזכות והחובה של אנשים צעירים ליטול על עצמם תפקידים חלוציים של ימי בראשית, אך גם פה קיבל את צו התועה ואת רצון רוב החברה. וכה ברורים היו ערכיו האישיים לעיני כל וכאילו באופן אוטומטי וללא ויכוח, החליט הקיבוץ להכשירו ולתת בידיו את חינוך דורות הנוער העולה העתידים לבוא.
אך הגורל האכזרי ניתק את פתיל חייו. שוב קרא לו הצו והפעם לא שב עוד אלינו.
סופר דני גאוני, הנס קריסטיאן אנדרסן, כתב סיפור אלגורי-אוטוביוגרפי: "הברווזון המכוער". חייו של עמרם ועתידו בחברה, הזכירו לי פעמים רבות את סבלו של הברווזון המכוער ואת ניצחונו הסופי כשהתקבל כחבר שווה-זכויות לחברת הברבורים.
עמרם לא זכה לכך, ומקומו של הברבור הזה, דומני, נפקד עדיין בחברתו ובקיבוץ.

יוחנן עמרי