ונזכור את כולם

טוראי אלקלעי עמנואל ז"ל

בן שושנה ושמואל
נולד בירושלים
ב תרצ"א, 1931
יחידות: גדוד מוריה, חי"ש ירושלים
נפל בקרב
בי"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: בית טול
נקבר בירושלים - הר הרצל, קבר אחים
בן 17 בנפלו

קורות חיים

בן שמואל ושושנה. נולד בשנת 1931 בירושלים. מילדותו היה מחונן בקול נעים ובשמיעה מצויינת והשתתף במקהלות של חזנות ספרדית (מלאכת אביו) ובקריאה בתורה בטעמי הנגינה, בציבור בימי חג, ואת הפרוטות שקיבל בשכר זה היה נותן לצדקה או מביא הביתה. המשפחה רבת-הנפשות לא היה אמידה ועמנואל הפסיק את לימודיו לפני סיום בית-הספר העממי והחל לעבוד כחניך בבית-הדפוס "ירושלים". בגיל 16 הגיע לדרגת פועל-דפוס מסוג א'. וגם עתה היה מביא את שכרו הביתה לעזרת המשפחה.
היה מסור מאד לאמו ובשעות-הפנאי המעטות שבלילות-החורף היה מנעים לה את זמנה בקריאת סיפורים מהתורה ומהמדרשים, בשירה או בפריטה על מנדולינה. כחבר "הנוער העובד" הצטרף בגיל 13 לגדנ"ע. בגיל 15 נחבל בשעת אימונים על הר-הצופים ושכב 35 יום בגלל זעזוע-מוח. את הוריו, שחרדו לו בהעדרו מהבית בשבתות ובלילות, לרגל צאתו לאימונים, היה מרגיע בהסבירו להם כי הדבר הכרחי למען תחית המולדת.
למחרת ליל הכרזת או"ם התיצב לשירות מלא בגדוד "מוריה" של החי"ש. השתתף בקרבות רבים בירושלים ובסביבתה. שמר בנוה-יעקב עד הנסיגה, הגן על בית-החולים "הדסה" על הר-הצופים ובכל הזדמנות היה ממהר לבקר בבית להרגיע את אמו. השתתף בחיפוש אחרי נעדרי קרב הרטוב ולא שקט עד אשר מצא אחד מהם מתבוסס בדמו, ואחרי הליכה מיגעת במשך 9 שעות הוא נשאו על כתפיו כשני קילומטרים. אולם הפצוע מת. הדבר זיעזע את עמנואל והוא נשבע לנקום. הועבר עם גדודו לגדוד "הפורצים" פלמ"ח בחטיבת "הראל" ויצא לשפלה לשרות במשלטי פרוזדור ירושליםו
בקושי הצליח לבקר בבית-הוריו סמוך להתחלת ההפוגה השניה. לא נענה לשידוליהם שיישאר ללון בבית, על אף העובדה של התחלת ההפוגה. חזר לגדודו ובאותו ערב, אור ליום 18.7.1948, יצא לסיור אל משלט בית-תול שבאזור מעלה-החמישה. מהסיור לא חזר. הסיור נתקל בכוחות בלתי סדירים שתקפו בכוח עדיף. עמנואל לחם בגבורה. גם לאחר שנפצע בראשו הוסיף לירות.
מהחובש שנשלח לחבשו ביקש כי לא יגלה לאמו את דבר היפצעו.
בשעת הנסיגה נשאר שם, נחשב כנעדר ולאחר זמן נאספו עצמותיו והובאו למנוחות בקבר-אחים על הר-הרצל בירושלים ב- 28.2.1950.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

מדברי אחיו

"... למד את תורת החזנות מפי אביו המנוח. ידע את כל המנגינות ובפרט התמחה בקריאת ספר התורה בנוסח ספרדי. בחגים עזר לאביו המנוח בקריאת ספר התורה ופזמוני החג. עשרות אנשים נהרו לאותו בית כנסת לכשידעו שעמנואל עומד להתפלל בו. את הכסף שקיבל עבור תפלתו, חלק בין הענינים לבית.
תמיד אמר, אם פעם אהיה חזן, אז מוטב שאהיה חזן טוב כך שלא אתן פתחון פה לאלה המתפלספים בתקנם את שגיאות החזנים כשהספר בידם.
לפעמים, היה מתלוצץ עם אמו ואומר: "מם (אמא) יש לי הרגשה שבארץ זו לא יהיו לנו חיים, אם לא נרביץ מכ ה אחת טובה אשר תפגע באותו הזמן גם בערבים וגם באנגלים ואז נוכל לנשום לרווחה." בשבתות היה מתעורר מוקדם מאוד, היה לוקח את תרמיל הצד אשר היה מוכן, עוד יום קודם לכן, עם כובעו ה"פצ'ו" ויוצא לדרכו, מבלי לדעת לאיזה כיוון הלך. אבי המנוח ואמי שתבדל לחיים דאגו לו תמיד. מספר פעמים ראיתי את אימי יושבת ומחכה עד שיחזור.
לפעמים היתה מחרישה ושפתיה נעות. פעמים רבות ראיתיה עומדת על-יד המזוזה ומתפללת בעדו ובעד שלום חבריו. ידעה שהוא פעיל בארגון אולם לא העיזה לעצור בעדו. חי תוסס ולאומי במלוא מובן המילה. אף פעם לא ראיתיו או רציני. תמיד מחייך וצוחק.

מתוך דברי אחיו הבכור בן-ציון אלקלעי
דבריו המלאים, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מדברי חברה

"... מן הסיור באותו ערב לא חזר עד לפני כמה חודשים לא ידע איש את מקומו, עד אז השלינו את עצמנו : אולי בין השבויים הוא ? אולי מסתתר הוא אי שם במקום נידח עד יעבור זעם ? אך גויתו נמצאה ושמה קץ לאשליות הנעימות. נסתם הגולל ויש להשלים עם העובדה שעמי איננו ולא יהיה יותר. קשה מאוד להשלים עם עובדה זו. מדי פעם נדמה הנה, הנה נשמע קול פסיעות נעליו המסומרות ונראה בת צחוקו על שפתיו. הנה , הנה הוא שב ומזמר להנאתו "מעליש, יא חבלן" ומוסיף: "אין דבר יהיה טוב !" אך לא, רק לשוא ירצה הלב, אויה והגורל רצה אחרת. הגורל רצה ונגדע האילן ועודנו באיבו נגדע והושלך אלי קבר ואין חיים בו עוד..."

מתוך דברי חברה.
הדברים המלאים, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח