דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט בן הלל מנדל אריה "אריק" ז"ל

בן שפרה ומרדכי
נולד בכפר מל"ל, ישראל
בכ"א ניסן תרפ"ה, 15/4/1925
גוייס ב-1942
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד החמישי - "שער הגיא", חטיבת הראל, פל' ב'
תפקיד: מקלען
נפל בקרב במיבצע נחשון
במלחמת העצמאות
בכ"ח אדר ב תש"ח, 8/4/1948
מקום נפילה: הקסטל
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 23 בנפלו

קורות חיים

אריה בן מרדכי ושפרה. נולד באחרון של פסח, כ"א בניסן תרפ"ה (אפריל 1925) במושב העובדים כפר-מל"ל. הוריו - חקלאים ותיקים, מבני העליה השניה, והוא בן הדור השלישי בארץ. נמשך מילדותו לטבע ואהב לטפל בחיות-הבית במסירות רבה. גמר את בית-הספר העממי וכיתות ההמשך בכפרו, ונכנס לבית-הספר המקצועי על-שם מכס פיין בתל-אביב.
משהתארגן הפלמ"ח עזב את ספסל-הלימודים. פנה אל הוריו: "לא עת לימודים היא לנו עתה, רק דבר אחד עלינו ללמוד - והוא להגן ולהתגונן". תחילה למד והתאמן ואחר-כך לימד ואימן אחרים ונתחבב על כל חניכיו.
בפלמ"ח ביצע אריק כל אותם הסיורים והמסעות הידועים, לארכה ולרחבה של ארצנו. בלילות היו יוצאים ומסיירים סביב כפרים ערביים, ובימים, עברו בדרכים לא דרכים, והתקיימו על קופסאות שימורים ותה מבושל על מדורה והסתפקו בשינה חטופה על האדמה הקשה, מכורבלים בשמיכות.
בלימודיו ובפעולותיו הקדים להתבגר. נעשה שתקן ורציני ופניו נחרשו קמטים-קמטים, והוא אז בן 18 וחצי.
חברו כתב עליו בין היתר: "הליכתו עימנו פשוטה, צנועה וכבושה, וכל רשמיו היו כמוסים עימו. ידענו כי כמו כל האחרים עבר גם הוא תקופת אימונים מעניינת, טייל טיולים רבי חוויות ברחבי הארץ ובקצותיה, עסק בפעולות נגד ערבים-מתגנבים, אנגלים סוגרי גבול ויהודים תועים - אבל הוא לא אמר דבר על כל אלה".
כשיצא לפוצץ את תחנת-הראדאר שבכפר יזור, פעולה קשה ומסוכנת, לא האמינו חבריו למראה עיניהם כשראוהו חוזר משם בריא ושלם. לאחר שעשה שלוש שנים בפלמ"ח חזר הביתה לזמן קצר, עזר להורים בעבודת המשק, הדריך את הנוער שבמקום ובסביבה והכשירם לקרב בשעת הצורך. יסד תזמורת של הנוער המקומי וגם הספיק להשתתף בה.
עם קום המדינה התנדב שוב למערכות הפלמ"ח. פיקח בחולדה על השיירות ופעם כשהותקפה קשות השיירה לירושלים, לא הוציא את השפנדאו מידיו במשך 36 שעות רצופות וחיפה על השיירה בהצלחה עד תום המערכה וכך הצילה. שיירה זו היתה האחרונה שהצליחה להגיע לירושלים אשר היתה מאז במצור מלא. עייף ושבע-סבל התנדב לפעולות בהר הקסטל, תחת לקבל כמה ימי נופש, כי ידע את חשיבותו המכריע של כיבוש מקום זה בפריצת הדרך לירושלים.
בצאתו מקרית-ענבים לחפות על מחלקה שנסוגה מן הקסטל נפל ביום 8.4.1948. פעולה זו, אשר בה נפל, פתחה שוב את הדרך לירושלים הנצורה. נקבר ב-11.4.1948 במעלה-החמישה. ביום י"ב בכסלו תשי"ד (19.11.1953) הועבר להר הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מכתב ליהושע אפשטיין

יום שישי ו' בכסלו תש"ו, 29.11.46
שלום יהושע!
אמת, הזנחנו אותך במקצת מפני טרדות העונה הדחופה של הוצאת תפוחי אדמה, התחלת עונת הקטיף, הכנות אחרונות לזריעת התבואה, וכל אותן העבודות שצריך לגמור אותן לפני התחלת הגשמים.
אקווה שתסלח לנו על זאת, כי קשה מאד להספיק לעשות הכל והרבה דברים לא נעשו, אע"פ שהיה נחוץ לעשותם. אחרי מכתבך אלי שלחתי לך שתי חבילות עתונים עברים - למבוגרים, נוער וילדים; חומר שנאסף במקרה, בלי כל תכנית וכיוון, אלא סתם עתונים שאנו מקבלים. איני יודע אם תפיק מהם תועלת ממשית. אתה ביקשת ממני חומר מיוחד במינו, חומר נגד הבריטים. אומר לך, שפה אין כמעט חומר כזה, חוץ מכרוזי התעמולה הזולה וחסרת התכלית של האירגונים הצבאיים "הפורשים", שבודאי אתה יודע עליהם. הייתי רוצה לכתוב לך הרבה, ועל הרבה נושאים שמקיפים אותנו ומעניינים אותך, אלא שאסתפק בדבר אחד, שאקוה כי אצליח להסבירו לך בבהירות.
לפי מה שאתה מבקש חומר אנטי-בריטי, עלתה במוחי ההשערה כי אתה מושפע מאד מהלך הרוח האומר: הבריטים לא מילאו את התחייבותם לעם ישראל, אלא בגדו בנו ולוחמים עמנו, ולכן אין לנו דרך אחרת אלא להילחם עמהם בכל מקום ובכל האמצעים שבידינו, כדי שירגישו בכוחנו ויתחשבו בנו, או עוד יותר: בריטניה בגדה בנו - אם כן עלינו להילחם בה, לגרשה מן הארץ ולהקים בארץ את המדינה העברית לשני עברי הירדן. וכבר באים אליך ומוכיחים, כי האימפריה הבריטית עומדת על סף התפוררות, חוברן או פשיטת רגל, ולנו כל הסיכויים לנצח - כמובן, אם נלך אחריהם.
אומר לך את האמת: כל זה מושך את הלב, מושך מאד (וביחוד בימים אלה, ימי הגירושים הגדולים של פליטינו לקפריסין). תכניות אלה קוסמות לכל אחד ומראות את הדרך כיצד לפרוק את הכעס, המרירות והאכזבות, וכן את הסבל, הרצח וההתעללות בשארית הפליטה באירופה ובאלה המגיעים למימי הארץ, וכן גם לנקום על התועבות שנעשו לנו בארץ פה, כל ההתעללות וההשפלות שחזינו מבשרנו ממש. אינך יודע עד כמה "מגרד בידים", אומרים אצלנו, לנקום, לנקום ולנקום על כל אלה. אלא, יהושע, "לא זו הדרך"!
הכיצד? לסלוח להם לאנגלים, לוותר ולשכוח? - לא ולא! לא נשכח שום דבר! לא נסלח על שום דבר! לוותר אין לנו על מה, חוץ מויתור על החיים - ועליהם לא נוותר! כי הנה אעשה לך חשבון ממי יש לנו לנקום את דם עמנו השפוך, ממי יש לנקום רצח, התעללות והשפלה... או אולי נסתפק רק באלה שהשתתפו ממש ברצח אחינו בארצות אירופה, או הסגירו אותם לידי הרוצח?
הנה מליונים של גרמנים - חיילים, שוטרים פקידים ורופאים, מהנדסים, כימאים, תעשיינים, השתתפו ממש ברצח המוני ישראל, באירופה כולה. חקרו מה היא הדרך הקלה ביותר לרצוח אותם, איך להשמיד אותם יותר מהר, אילו חמרים אפר להפיק מגופותיהם. מה אפשר לעשות משמנם, מעורם, משיניהם, משערותיהם... דברים נוראים! האם אינם ראויים לנקמה ולסבל על הפשעים האלה, שהשתתפו בהם מליוני העם הנבזה הזה, ושנהנו מהם כולם, כל העם?
והעם הפולני, שעם היותו כבוש לשלטון זר ושונא שאכל בשרו, הרס את עריו וכפריו, שדד את מזונו, רצח את כל האינטליגנציה שלו, ממש החריב את כל הארץ - עם כל זאת שש על כל אפשרות של התעללות ונקמה, רצח ושוד, או סתם הסגרת יהודים לרוצח. וכשפנו יהודים אל אנשי המחתרת הפולנית האנטי-נאצית, שיעזרו להם, ימכרו להם נשק, יסייעו בהדרכת המחתרת היהודית בגיטאות למלחמה בגרמנים, או יקבלו אותם כפרטיזנים - לא הסכימו, והסגירו מאות ואלפים יהודים, חברים לנשק ולמלחמה, לידי הגרמנים, ולמה? - רק מפני שהם יהודים!
הליטים, הלטים, האוקראינים וגם הרוסים, כולם ידועים במעשי הזוועה שלהם, בעיקר הליטאים והלטים, שהיו מתנדבים לכל מעשה זוועה בגיטאות ובמחנות המוות. הפרטיזנים האוקראינים והרוסים שנלחמו לפי פקודת מוסקבה עם הגרמנים, ידועים הרבה מקרים שסירבו לקבל יהודים לחטיבותיהם מפני שהם יהודים. ואם קיבלום, שלחו אותם לקו הראשון בלי ציוד כדרוש, מתוך כוונה שלא יחזרו. ידועים גם מקרים של מסירה לידי הנאצים, כדי לנקום ולהשמיד אותנו. האם אינם ראויים לנקמת גהינום כל העמים האלה שגילו כה הרבה רצון, מסירות, כשרון ותאוה להשתתף בהשמדת עמנו?
והתורכים, הבולגרים והאנגלים - כשהיה בידיהם להציל מליונים, אתה מבין, מליוני יהודים מידי הרוצחים, אלא שמתוך כל מיני חישובים שלהם לא נתנו כל אפשרות להוציא ולהעביר יהודים מאירופה, ולהצילם בזה ממוות ודאי. כל אלה הם שותפים לרוצח ועוזרים על ידו. כל אלה גילו חוסר כל רצון וחוסר יחס אנושי להצלת בני אדם ממות, להצלת טובע, ולא הגישו לו את היד. וכך הגענו לתוצאה האיומה, ששליש עמנו עלה באש ועוד מאות אלפים חיים בלי קורת גג ובלי מזון. ובעיקר - בלי כל עתיד, חוץ מהעתיד הציוני.
ועתה תגיד לי יהושע, האם אינם ראויים כל העמים האלה לנקמה גדולה ונוראה שתביא לליבם את ההכרה בחטאם הגדול, ולידי חרטה על כל מעשי הזוועה שעשו?! ועתה אם נשים לפנינו מטרה כזאת, לנקום מכל אותם הרוצחים, השותפים לרצח, המוסרים לרצח, השודדים והגזלנים והמתעללים וכל אלה שנהנו מעשי זוועה אלה - לאן נגיע? האם אפשר כי נקמה זאת תהיה מטרה של עם? היתכן שזו תהיה דרך תשובה על מעשיהם אלה, לו גם היה הדבר אפשרי? והרי כל אדם שפוי בדעתו יודע כי נקמה כזאת אינה אפשרית, כי דרך זו אינה דרך.
עלינו לדעת שכך הם הגויים מעולם, וכך יהיו לעולם. משום כל מיני סיבות הם שונאים אותנו, ומפני כל מיני כשרונות, יתרונות והבדלים - אינם סובלים אותנו ורודפים אותנו, והרי הדבר טבעי (כמעט). הרי אנחנו זרים, שונים ומשונים בכל מקום, מפני שאין הוא מקומנו. ועלינו לדעת כי אחרי שיישכח הדבר (ואולי אף קודם לכן), יחזרו כל אותם מעשי הזוועה עוד פעם, וזהו הסיכוי שלנו, ומה עלינו לעשות? עלינו למנוע את הדבר. כי בנסיונות נוספים כאלה לא נוכל לעמוד (כמה ששה מליונים של יהודים יש עוד על כדור הארץ?) איך נמנע זאת?
בזה שנתאסף, אנו היהודים מכל התפוצות, במקום אחד, נעמוד על אדמה שלנו, נאכל מזון שלנו ונישן על מיטות שלנו, וכן בכל שאר העניינים. לא נהיה תלויים בחסדי אחרים. והעיקר - נגן על חיינו בכוחותינו שלנו ולא נצטרך לסמוך על אחרים שיגנו עלינו. רק אז יש לנו סיכויים שנוכל לשמור על קיומנו. כי לחיות כיהודי קשה מאד, ואפשר שיהיה קשה עוד יותר. לכן כל מעשינו צריכים להיות מכוונים לאותה המטרה, והיא גאולת עם ישראל מגלותו והקמת עצמאותו בארצו. וכל המרץ היהודי, כל הכוח היהודי צריך להיות מכוון למטרה, ורק למטרה. כמובן יש מכשולים, יש התנגדות. בהם צריך להלחם ולהסירם, אבל לשאוף רק למטרה. לעשות רק מעשים המגבירים את כוחנו בארץ. להעלות יהודים רבים ככל האפשר, מהר ככל האפשר, על אף הכל. ויהיה הדבר קשה כמה שיהיה ויקר כמה שיהיה, ויגרום סבל כמה שיגרום. עלינו להעלות את עם ישראל לארץ ישראל ויהי מה.
כל בית חרושת בארץ ישראל, כל פרדס, כל שדה, כל בית וכל עץ מקרבים אותנו לגאולה. ואת כל אלה עלינו לעשות, ומיד, כי מי יודע אם לא נאחר שנית!...
יהושע, אפשר שתחשוב אותי לפי מכתב זה לפרו-בריטי או משהו בדומה לזה. אבל איננו כך כלל וכלל. אני רואה מקרוב את כל הנעשה בארץ. רואה אותם ממש בעיני יום יום. זכיתי לראות את הבריטים בהרבה ממעשיהם הנאים, ברשפון, שפיים, תל אביב ועוד. וכן אני שומע הרבה ומקרוב על שאר מעשיהם. דברים אלה מעוררים לפעמים רוגז כזה, שאין אתה יכול לשמוע מלה באנגלית; שכל פרצוף משלהם מעורר תאות נקמה. אבל, יהושע, עלינו להבליג. עלינו לעשות רק מה שמביא תועלת ממשית למטרתנו. לא להיגרר אחרי הסחת הדעת או פרובוקאציות. הרבה דברים מרגיזים, אבל בעיקר מרגיז שלא נעשה שום דבר מצידנו. עלינו להיות זהירים ושקולים ולא להיגרר אחרי רגשות. איננו פרו-בריטי כלל וכלל, אבל גם איננו אנטי-בריטי ולא אנטי-ערבי. אני חושב שאני מה שאני צריך להיות. אני פרו-יהודי ולא יותר.
בזה אסיים. על הנעשה במשק ובארץ - בפעם אחרת.
אריק

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

קטעים ממכתביו לחברה

חולדה, י"ד טבת תש"ח, 27.12.1947
... יש זמן ויש רצון לשוחח קצת אתך, להתייחד אתך - ולו רק בדמיון. יש רצון להזכר ולהרגיש שאינך לבדך ואינך בודד. בקיצור, רק כשמתרחקים מתחילים להעריך את הבית, הנוף, האוירה, החברה וכל יתר הדברים היקרים שעזבנו ושאנו כל כך מרגישים בחסרונם. אף על פי כן, אין להתאונן על הנוף והאויר פה.
הרבה סופר והרבה נכתב על ערך מכתב במקרים של ריחוק מהבית, וכל זה אמת לאמיתה. פשוט, מכתב זהו העונג הגדול ביותר כשהוא מגיע... החבריא פה מתחרים האחד בשני במספר המכתבים שקיבלו. האם אין זה מוצדק ונכון?
בזה אסיים הפעם, ואת כיתבי! "כל המרבה הרי משובח", כמו שכתוב.


חולדה, יום ראשון 18.1.48
...אין צורך לבכות ואסור לבכות על המקרה שקרה בהרי חברון... בלי קרבנות לא נשיג חיים חפשיים ובטחון לעתיד. מוטב לתת עתה מלתת אחר כך כפל כפליים, הוכינו מכה קשה. נדע לשאת אותה, ללמוד ממנה ולהאריך את מלחמתנו ללא רתיעה. בזמנים אלה כל אחד ואחד חייב לעשות את המקסימום ולהפיק את התועלת הגדולה ביותר מזמנו, ורק אז נוכל כולנו ליהנות מפרי מלחמתנו.
נקוה שיגיעו במהרה אותם הימים, שבהם השמש תאיר באור חזק ואנו נהלך בבת צחוק על הפנים ואז חיינו יהיו יפים...


מעלה החמישה, יום ג' כ"ו באדר ב' 6.4.48
...אינך סומכת ביותר על העיתונים ורוצה את לשמוע דוקא מפי על הנעשה אצלנו. ובכן על ההרפתקאות שהיו לי בהרי בית לחם בככל הימים והלילה - אין להוסיף הרבה. אני הרגשתי שהנה בא הסוף, והוא יהיה כשל השלשים וחמשה. לא היה נעים ביותר לחשוב על כך, ולכן חדלתי מזה ועשיתי דברים יותר נחוצים ומועילים. נזכרתי אז בשיחתנו על החיים והמות; את אמרת אז שהמוות בא על אדם בשעה שאין לו כל התנגדות לכך ואינו משתדל לשמור על חייו. חשבתי לעצמי, מהי הרגשתי אני ברגעים אלו, האם חיי חשובים בעיני וכדאיים בשמירה מעולה, או לא? ואז החלטתי שחייב אני ללחום ולשמור על חיי ככל האפשר, כי יש עוד הרבה דברים שעלי לעשותם והם מחכים לי.
בקיצור - הגענו לסוף. היה כשלון גדול, אלא שאת חיינו, חיי מאתים איש בערך, הצלנו - וזה היה הרע במיעוטו.
מלבד זה השתתפתי בכיבוש הכפר שעל הקסטל. פעולה שהיתה כמו תרגיל בימי שלום. כמעט שלא היתה התנגדות והכל נעשה בקלות. אחרי כן מסרנו הכל, מלבד כמה תרנגולות, שבריות וכדורים - לחברים הירושלמיים. זה לעת עתה הכל.
עלי לסיים ולכן שלום ולהתראות בקרוב.
אריק

רשימות לזכרו

בננו

בננו אריה ("אריק" היה כינויו בפינו ובפי חבריו) נולד בליל מוצאי פסח שנת תרפ"ה. איתן וגדול היה מהרגיל, והתפתח וגדל מיום ליום. קרובינו, שהיו באים לבקרנו בשבת, לא יכלו להאמין, שזהו אותו תינוק שראוהו לפני שבוע.
מקטנותו נמשך אל הטבע ולבעלי החיים שבמשק וביחוד נשאו חן בעיניו הסוסים. הוא העריץ את אביו היודע לנהוג בהם, וכששמע מדברים בבית כי באוניברסיטה לומדים הרבה ומשתלמים, אמר: "אני אלך לאוניברסיטה ללמוד, כדי שאוכל לנהוג בסוסים כמו אבא"! ואכן, הלך אריק לאוניברסיטה החשובה והחיונית ביותר לעם ישראל.
אחרי שסיים לימודו בבית הספר העממי שבכפרנו ושתי כיתות נוספות בהצטיינות, ואחרי השתלמות של שנתיים בבית הספר המקצועי ע"ש מקס פיין, פנה אלינו בדברים אלה: "לא עת לימודים היא לנו עתה, רק דבר אחד עלינו ללמדו - והוא להגן ולהתגונן".
הדבר היה עם היוסד הפלמ"ח, והוא אז בן שבע עשרה וחצי. חסון ורחב כתפים היה, גבה קומה ופניו נסוכי חן וטוהר. אריק הלך לפלמ"ח ועשה שם כשלש שנים. תחילה התאמן בעצמו בכל דרכי הלחימה, ואחר היה למדריך ומאמן לבחורים שבאו ונתווספו מכל קצות הארץ.
בפלמ"ח ביצע אריק כל אותם הסיורים והמסעות הידועים, לארכה ולרחבה של ארצנו. בלילות היו יוצאים ומסיירים סביב כפרים ערביים, ובימים עברו בדרכים לא דרכים, והתקיימו על קופסאות שימורים ותה מורתח על מדורה, והסתפקו בשינה חטופה על האדמה הקשה, מכורבלים בשמיכות. מאחד המסעות האלה שב אריק ישר הביתה לחופש. בתחילה לא היכרתיו כלל. פניו היו חרושי קמטים לכל ארכם, שחורים ומפויחים. הוא היה עייף עד אפיסת כוחות מוחלטת. אבל הצטחק כנגדנו שלא להבהילנו, ואז עמקו הקמטים שבפניו עוד יותר. באותו רגע עלתה בלבי מחשבה, כי כך, כנראה, תהיה צורתו של אריק בעוד עשרים -שלשים שנה. ולא ידעתי, כי בכלל נותרו לו רק עוד חמש שנות חיים, וכי הוא וחבריו פועלים ומבצעים בשנים האלה ועוברים סבל ומאמצים מעל לכוחות אנוש, לא רק של עשרים-שלשים שנה, אלא של ימי דור שלם.
אחרי עשותו כשלש שנים בפלמ"ח, ביקשנו ממנו לחזור הביתה. המשק קרא לו, כי אנו נחלשנו במקצת ולא יכולנו להשתלט בעצמנו על כל העבודות שיש לעשות במשק. אריק בא והפתיע אותנו במתנות היפות, שקנה לנו ולאחותו מחסכונות דמי הכיס שלו.
גם בבית הוסיף אריק לעסוק בפעולה שקדנית, כל שבת ושבת ובכל ערב אחרי יום עבודה קשה במשק, התקלח במהירות, אכל (ופעמים רבות לא היה לו עוד פנאי לאכול) ורץ להדריך ולאמן את הנוער שלנו מכל הסביבה בשימוש בנשק. כמו כן עסק בפעולה בנוער העובד, כי קשה היה אז להשיג מדריכים מתאימים ומתמידים לנוער. לבד מכל זה טרח הרבה וסידר תזמורת כלי פריטה לנוער, ומצא לו זמן ומרץ גם להשתתף בה בעצמו. נדמה, כאילו הרגיש כי עליו למהר ולהספיק כמה שאפשר יותר, כי זמנו קצוב. בקרב קבוצות חבריו מהנוער שטיילו לאורך השדרה, או הלכו ברעש וצהלה לקולנוע במוצאי שבתות, לא נראו פניו. לכך לא הספיקה לו עוד השעה. האם לא השתוקק לכך ביותר? או אולי השתוקק ורק לא הרשה לעצמו לבזבז מזמנו להנאתו הפרטית?...
בתחילת המאורעות אחרי החלטת או"ם על הקמת המדינה, פנה ועד ההגנה האזורי לאריק, שיקבל על עצמו את הפיקוד על כוחות הגוש. ערב אחד התישב אריק למולי ואמר: "אמא, אם הם יבואו לדבר אתך, שתשפיעי עלי בענין זה, אל תעשי זאת; יש לי רצון להילחם ליד חברי, שאתם הייתי בפלמ"ח. איננו יכול לפקד על אנשים שאיני מכיר אותם". ובחיוך עניו ושובב הוסיף: "הם חושבים שאני מתאים לתפךקיד גדול זה; אבל האמת היא, שאיני מסוגל לכך. הם ימצאו בודאי אחר, טוב ממני, ואני אפעל ביתר הצלחה בין חברי שבפלמ"ח".
רצה רציתי כי בני ישאר במקום, כי פה הרי הסכנה לא היתה כה גדולה, ואפשר שיכולתי להשפיע עליו שישאר עמנו, לו פצרתי בו, כי טוב לב היה בני והיה נעתר לאמו. אבל ראיתי, כי גדול רצונו ללחום לצד חבריו בחזית ונתתי לו ללכת. אריק הלך עם אחרוני ה"רזרבה" של הפלמ"ח לחולדה. תפקידם היה להבטיח את הדרך לירושלים.
בכל מכתביו אלינו מחולדה היה מתאר את יפי הטבע והנוף שבסביבה, באחד המכתבים ביקש, שנשלח לו את המצלמה, כדי שיצלם תמונות בסביבה, שתישארנה לו למזכרת, הוא איננו... אחרי שהותו חדשים אחדים בחולדה, בא אריק הביתה לחופשה, והנה חל בו שינוי גדול, הוא נעשה רציני מאד ושתקן, נתבגר בבת אחת. לבי, לב אם, נשבר בקרבי. ראיתי שעבר עליו הרבה מאד, וכי הוא מכיר בבהירות אכזרית בחומרת המצב. כאילו נשאו הוא וחבריו את גורל העם והמולדת על כתפיהם.
אמנם היה צוחק עוד לפעמים את צחוקו הנעים, אבל בצחוק זה כבר היו מעורבים עצב ורצינות נוראה. ראיתי והיכרתי כי לא כחיינו חיי בנינו, כי הגלים והמשברים העוברים עליהם גדולים ועזים מכל אשר עבר עלינו בתקופתנו ומכל מה שאפשר לשאת ולחיות בתקופת חיים שלמים וארוכים, והלא עדיין צעירים הם מאד, רק בני עשרים ושתים, עשרים ושלש...
אחרי חופשתו נסע אריק שנית ולא ידענו לאן... קיבלנו ממנו פתקה קטנה אחרי שובו מליווי השיירה האחרונה מגוש עציון לירושלים, הוא סיכם את דבר הקרב ההוא בארבע מלים קצרות ובהומור קל כדרכו: "במקרה השתתפתי בהרפתקה זאת". רק אחר זמן רב סיפר לנו אחד שהשתתף באותו קרב, כי כל שלשים השעות של המצור, ששמו אלפי ערבים על העמדה בנבי דניאל שנתכוננה ביוזמתו, לא הוציא אריק את השפאנדאו מידיו, וגרם אבידות כבדות לאויב, ואזי נתגלה כי גם בזכותו הוא ניצלה השיירה מאבדן ודאי.
מפי אותו חבר נודע לנו בו בזמן, כי כמעט ששכלנו את בננו מספר שנים קודם לכן, בשעה שהתנדב לפוצץ מיתקן רדאר. זו היתה פעולה שלעושה כמעט לא היה סיכוי לשוב ממנה חי. החברים שליווהו ונשארו מאחריו לא האמינו למראה עיניהם, כשראו את אריק שב שלם אחרי ביצוע מוצלח של פיצוץ הראדאר, וכולם רקדו ושרו סביב לו כמטורפים מרוב שמחה. אנו, כמובן, לא ידענו על פעולה זו מאומה, כי על מעשיו ופעולותיו לא היה מספר מעולם.
אחרי המעשה בשיירת גוש עציון קיבלנו מבננו עוד מכתב קטן מידי חבר שבא לחופשה, ובו הוא מודיע לנו, כי יקבל חופשה לכמה ימים ויבוא הביתה לנוח ולהחליף קצת כוח. אבל סמוך למכתב זה נתקבל מכתב שני, כי אין המצב מרשה לצאת לחופשות, וכי הוא יבוא הביתה רק אחרי כיבוש הקסטל ופתיחת הדרך לירושלים.
הקסטל אמנם נכבש והדרך לירושלים נפתחה, אבל אריק נתן את חייו הצעירים והטהורים בשעה שחיפה על נסיגת מחלקתו. הוא לא ישוב עוד הביתה לעולם, כי נשאר שוכב למרגלות הקסטל, לשמור על הדרך המובילה ירושלימה...

אֵם אריק


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

אריק בהגנה

בן י"ז שנה גמר אריק את חוק לימודיו בבית הספר ע"ש מקס פיין. הדבר היה בימי מלחמת העולם השניה (ה'תש"ב). אנו עמדנו אז על פרשת דרכים, לא ידענו לאן נלך - לצבא, לנוטרות או לפלמ"ח. אריק בחר ללכת לפלמ"ח.
אחרי שהגשנו את הבקשה, קראו לנו להתייצב ברעננה. חששנו מאד שלא יקבלונו, כי היינו צעירים מאד, ויתר הבחורים שפגשנום היו מבוגרים מאתנו, גבוהים וחסונים, ועשו רושם של לוחמים ממש.
אחרי שיחה שהיתה לנו עם המפקד, שבה הודענו על נכונותנו לכל, שלחו אותנו הביתה. היינו מיואשים, הציקה לנו המחשבה שלא קיבלונו, וניסינו לשכוח כל מה שהיה.
והנה הגיעתנו הודעה כי קיבלונו לפלמ"ח, ועלינו לבוא מיד לאילון. באילון היינו המגוייסים הצעירים ביותר. יתר החברים היו אנשי משקים או ותיקי ההגנה.
על אף הכל השתדלנו להצליח בעבודה ובאימונים, ואמנם עלינו על האחרים. בימים ההם היינו עובדים ששה עשר יום בחודש, ועשה ימים היינו מתאמנים. האימונים והמשמעת היו קשים מאד, אולם אנו צעדנו תמיד בקרב הראשונים. מאילון עברנו לרמת יוחנן, ומשם לכנרת. בכנרת היה אריק רועה צאן. הוא אהב מאד את הענף הזה, ועסק בו כל זמן שבתנו בכנרת.
כך עברו עלינו שנתיים. תוך התקופה ההיא עברנו את ארצנו לארכה ולרחבה, במסעות גדולים. אריק אהב את המסעות הללו ואת המקומות היפים, שבהם עברנו. הוא למד להכיר כל דרך וכל שביל, כל ישוב וכל נקודה בארץ. בטבת שנת ה'תש"ה חזרנו הביתה. מאז השתייך אריק לחיל המילואים של פלמ"ח.
באותה תקופה ("תקופת המאבק") לא הופעל חיל המילואים. כנגד זה קמו פלוגות מיוחדות של חי"ש באזורי הארץ השונים, לשם הארכת המאבק. עיקר תפקידן של הפלוגות הללו היה הגשת עזרה להעפלה, לימוד דרכי חבלה במיתקני הצבא הבריטי ולימוד הדברים הראויים לחבלה, בעיקר באיזור הערבי.
בסביבתנו הוקמה אז כיתה של נוער במסגרת פלוגה שרונית. אריק ויקהת הצטרפו אליה כחבלנים, מרצונם (ראוי להזכיר, כי באותה תקופה, כל יהודי שנתפס ונשק בידו היה נשפט למות). אנשי יחידה זאת אומנו בנשק, באותם מקומות שבהם היו צריכים לפעול בעתיד.
אריק, כחייל ותיק, ידע להשרות על הכיתה רוח של נכונות ומסירות לתפקיד. הוא היה דייקן ומסודר ונכון לכל ובכל זמן; גם ברגע שידע כי החומר שהוא מחזיק בידו עלול לקפד את חייו, הוסיף להיות שקט ושלו. היה נשמע לפקודה מתוך נכונות והבנה, אף אם לא הסכים בכל עם הפיקוד. באחת הפעולות התקלקל חלק ממנגנון הפיצוץ. אריק ניגש לתיקונו אף על פי שידע את הסכנה הגדולה שבמעשה זה.
הפעולות שבהן השתתף באותה תקופה היו: א. מסע לילי לשפיים, להעלאת מעפילים; ב. פעולת "ליל וינגיט"; ג. פיצוץ פסי הרכבת בסביבות קלקליה.
אחרי שעבר קורס למפקדי כיתות מטעם חי"ש, התחיל אריק לעסוק בהדרכה. זה היה בחודש אב ה'תש"ז. בימים ההם היה המצב בארץ מתוח מאד. אנו עסקנו בהבטחת הישוב היהודי בגזרת אבו-קישק וגזרת מגדיאל-ירקונה. בכל לילה היינו מסיירים לאורך הגבול של הישוב העברי, ובבוקר היינו חוזרים הביתה ליום עבודה רגיל.
החוליה שלנו הצטרפה משלושה או ארבעה אנשים, שהיו מזויינים, על הרוב באקדח אחד, רימון או סטן. אריק היה מרכז את ההבטחה. הוא היה האחראי לחלוקת תפקידים ולהעברת הנשק, בו בזמן טיפל גם במחסני הנשק שהיו במושב.
בחודש כסלו ה'תש"ח גברה המתיחות בארץ, ואז הוקמה פה יחידה מגוייסת בפיקודו של אריק. יחידה זו עסקה בסיורים ובחניות כשהנשק בידה, במקומות שונים באיזור.
אחרי חודש, כאשר הוקמו באיזור עוד מחלקות מגוייסות, פיקד אריק על המחלקה שישבה במגדיאל. בשעת פעולה היה תמיד שקט ומתון, מעולם לא נראה מתוח, לא היה מתנשא, אלא הראה יחס חברי לאנשים שהיו תחת פיקודו. היה נעים לעבוד איתו, ומפקדי הגדוד העריכו מאד את עבודתו השקדנית והמתמידה.

(מפי חבריו - אלי פ. אריק ש. אברהם פ.)


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

אריק כמפקד

בשנת ה'תש"ז, כאיש הרזרבה של פלמ"ח, עבד אריק במשק. מילא בהתנדבות תפקידים שונים ונשלח בקיץ אותה שנה לקורס מפקדים שנערך בגליל התחתון. כחברו לקורס עמדתי מקרוב על הרצינות והאחריות שגילה בכל אותם חדשים ארוכים ומייגעים. עם סיום הקורס חזר למשק, ופה החלה פעילותו העיקרית בשדה הבטחון.
בראשית שנת תש"ח גדלה המתיחות בארץ. אי פה אי שם - התנגשויות, ראשונות, עדיין מקומיות. יש הכרח להגביר את מאמצי הבטחון, העבודה נעשית בעיקר בלילות, ואף אחרי יום עבודה מפרך במשק. מחזה רגיל היה לראות את אריק חוזר "מתגנב" עם בוקר הביתה אחרי ליל שימורים והטמנת הנשק מעיני הבריטים ופניו ישר ליום עבודה. ואין זה יום יומיים: שבועות וחדשים ארך המצב - עבודת נמלים - באין רואה.
כסלו תש"ח - המלחמה החלה. אריק בין המגוייסים הראשונים, מפקד מחלקה בגדוד השרון שהוקם בימים ההם.
המפקד הטוב מתכונן לקרב בעוד מועד. אריק עושה כך. עודנו שקוע במספר פעולות שהוטלו עליו, והוא מכין, מאמן ומסייר - לקראת פעילות מוגברת בעתיד. חייליו באותם הימים הם חבריו בחיי יום יום, ולא קל היה למצוא את הקו שבין מפקד לבין חבר, דרושה היתה מידה רבה של הבנה ורצון טוב, ומצד שני הכרחית היד החזקה, העקביות בביצוע המשימה. באלה נבחן ועמד. אהוב היה על חבריו ומקובל היה עליהם כמפקד.
עם התארגנות הרזרבה ביחידת האם, פלמ"ח, דרש אריק להחזירו אל בין חבריו הותיקים. כל נסיונות השכנוע שהפעילו מפקדיו לא הועילו. הוא עזב וחזר ליחידתו הקודמת.
אריק פיקד על מחלקתו תקופה קצרה בלבד, אבל מוסיף להיות חרות בזכרוננו בדמות מפקד וחבר גם יחד.

חבר