דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט בן צבי עלי ז"ל

בן רחל ינאית ויצחק בן-צבי
נולד בירושלים, ישראל
בה' אדר א תרפ"ד, 10/2/1924
גוייס ב-7/1941
שרת בפלמ"ח
יחידות: קבוץ בית קשת, פל' א'
בהכשרת בית קשת
תפקיד: מ"כ
נפל בקרב
במלחמת העצמאות
בה' אדר ב תש"ח, 16/3/1948
מקום נפילה: שדות בית קשת
נקבר בקיבוץ בית קשת
בן 24 בנפלו

קורות חיים

עלי בן יצחק בן-צבי ורחל ינאית, מראשוני העליה השניה "השומר", ה"הגנה" ויוצרי הציונות הסוציאליסטית המגשימה בחייה את עקרונותיה. נולד ביום ה' באדר א' תרפ"ד, בירושלים, והיה הילד הראשון בשכונת רחביה בראשיתה. כבר בשנתו הששית כששני הוריו היו עסוקים בפעולות ה"הגנה", בימי מהומות תרפ"ט, ואתו נשארה בצריפם רק סבתו שושנה לישנסקי (אם אמו) שם מקל על שכמו, דוגמת רובה, ויצא להתיצב לפני הפתח. לשאלת סבתו השיב: "...אני יוצא להגן עליך. הן אני הגבר היחידי בבית...".
ברוח זו של אחריות, גבורה ומילוי חובה עד הסוף, גדל.
מגיל שתים-עשרה ואילך עשה ב"הגנה" בשירותי קשר, העברת נשק והסתרתו וכו'. גם בעבודה חקלאית שלח בחיבה רבה את ידו, מילדותו - במשק הפועלות שיסדה אמו וניהלתה. היה מטובי התלמידים בבית-הספר העממי ובגימנסיה, ובחיבוריו ניכרת היתה התעמקות בבעיות המוסר והצדק העליון. בשנות לימודיו הכשיר את עצמו - ברעיון ובמעשה - לחיי הגשמה כחבר ואחר-כך כמדריך ונטל על עצמו וביצע את המשימות הקשות ביותר, לבל יוותר לעצמו בהישענות על "זכות אבות".
בחדשי חופשת הקיץ היה יוצא למחנות-עבודה במשקים וכבר אז בחר לו את עתידו בהגשמה חלוצית בחקלאות, והיה צורך לשכנעו שסיום הלימודים בגימנסיה אינו עומד בסתירה לחובה החלוצית שנטל על עצמו. אחרי 7 כיתות הגימנסיה, בהן הצטיין בלימודיו, עבר לבית-הספר החקלאי על-שם כדורי ועם חבריו ללימודים שם הצטרף לפלמ"ח ונשא בכל העמל, התלאות והסכנות שבאימונים ובמסעות.
במלחמת-העולם השניה, כשאיימה סכנת פלישה של האויב אל ארצנו, רצה להתנדב לצבא בעקבות אחיו הגדול, אך במאבקו הפנימי ניצחה ההכרה שעליו להישאר בפלמ"ח, "הגרעין לצבא עברי עצמאי". מאז עשה בתרגילים ואימוני שדה, עבר בארץ לאורכה ולרוחבה, סיכן את חייו בעמק בית שאן ובמעל המצדה, חצה את הרי הגליל העליון, עמד ברעב ובצמא ורכש ניסיון. אחרי גמרו את לימודיו בבית-הספר על-שם כדורי עלה עם הגרעין שלו בפלמ"ח להתישבות והגנה בקיבוץ בית-קשת - מקום הסמוך לסג'רה, ערש "השומר" ורעיון ההגנה, שם חלמו ולחמו הוריו בהגותם בטיפוס החדש של יהודי החי את חייו השלמים במולדתו צמוד לקרקע הארץ, בצורת קולקטיב חקלאי, והוא היה למגשים חלומותיהם. שם אמר שוב להתנדב לחזית המלחמה נגד היטלר, אך רגש החובה והמשמעת גבר בקרבו והוא נשאר על משמרתו בארץ.
במכתבו לחברתו כתב בין היתר:"... אי אפשר לשבת בשקט! נפלו באירופה חמישה מיליונים יהודים ללא כל תועלת. יפלו עוד אלפים בארץ. אולי הקברים האלה לא יהיו חינם..."
שימש בתפקיד מוכתר של קיבוצו בית-קשת, ויצר יחסי ידידות עם ערביי הכפרים ומחנות האהלים שבסביבה.
בקיבוץ היה למנהיג ומדריך ואיש השורה, בעבודה ובהגנה כאחת.
בחורף תש"ח, כאשר התקרבה חזית ההתקפות הערביות אל נקודתו, ניהל בתבונה ובאיתנות את הגנת המקום והסביבה. ימים אחדים לפני המועד שנקבע לחתונתו יצא בראש שבעה חברים לסיור בסביבה. הם הותקפו ממארב על-ידי מאות אנשי-כנופיה סוריים. התגוננו עד הכדור האחרון, וחוץ מאחד שהספיק להימלט, נפלו כולם בה' באדר ב' תש"ח (16.3.1948).
נקבר בבית-קשת ב-19.3.1948.

אלבום תמונות

קטעי עיתונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

חיי אדם

רק עשרים וארבע שנים חיית, עלי בני, עלי אדמות ולא זכית לראות בטובה, כל חייך היו נתונים לזולתך, קדושים לעמך, ואתה בעצמך לא זכית להגיע לאותו היום הגדול, אשר לשמו הקרבת את חייך, את כל חייך. לא זכית גם ליום אשרך הפרטי וימים ספורים לפני כלולותיך עם אהובת נפשך נפלת על שדה המערכה בעד עמך, בעד ארצך. בחייך הצעירים והקצרים זכית, עלי היקר, לראות רק בהיבקע שחר אורנו ובאמונה עמוקה שתקוות עמנו לא תכזיב הוצאת נפשך בטהרה. אולם בחייך הקצרים הגעת, בני, למדרגה העליונה של יהודי שלם ושל אדם שלם. מילאת חובתך לצור מחצבתך, בהקריבך את נשמתך על מזבח האומה.
ואנו הוריך השכולים, אשר גידלנו אותך, אביך ואמך, באנו עד הלום להשתטח על קברך ודמותך דמות הבן הנעקד, הנעקר ללא עת מארץ החיים, תעמוד לנגד עיננו עד יומנו האחרון.
קצרים היו חיי עלי, אולם אלה היו חיים נעלים, חיי אדם שלם.
... עלי הצטיין בעבודתו ובלימודיו והיה הרוח החיה בגרעין תלמידי בי"ס כדורי שהתאגדו להתיישבות זו. בקושי רב הסכים להיבחר לועד התלמידים. הוא בחר בעבודת הכשרה משקית לקראת ההתיישבות המקווה.
בהיותו עוד תלמיד בית הספר כדורי, נכנס עלי וכמה מחבריו ליחידה החלוצית של ההגנה, לפלמ"ח. מאז עשה בתרגילים ובאימוני שדה, עבר בכל הארץ לארכה ולרחבה, סיכן את חייו בעמק בית שאן, בערבות הירדן ובמעלה מצדה, חצה את הרי הגליל העליון, עלה הרים וירד בקעות, ראה רעב וצמא ורכש ניסיון.
... ושוב הוא מפקפק מה היא חובתו הראשונה - ההתיישבות והפלמ"ח, או הגיוס? שני רצונות מתרוצצים בקרבו - הרצון לצאת לחזית האש מזה, והרגשת חובתו כאיש פלמ"ח לעמוד על משמרתו נאמן למשמעת הקדושה לו מזה. ההתרוצצות הפנימית לא חדלה, ההתלבטות נמשכה. בגבור הסכנה לארץ מצד האויב המתקרב מחליט עלי בנפשו לצאת לחזית, בלי רשות, אך ברגע האחרון הוא דוחה את ההחלטה מתוך הרגשת החובה, חובתו הפנימית לעמוד על משמרתו בפלמ"ח ובהתיישבות והוא עושה ניסיון אחרון להשפיע על מפקדו, שיניח לו להתגייס לצבא בלי להפר משמעת.
בינתיים, עלתה הקבוצה שלו על הקרקע, והוא עם חבריו מניחים יסוד לנקודה חדשה בגליל. בית קשת. 'ללמד בני יהודה קשת - הלא היא כתובה על ספר הישר'
עלי נשאר על משמרתו עד הסוף, הוא וחבריו, נאמן בחייו, נאמן במותו.

א ב א

מתוך הספר 'עלי' בהוצאת ההורים ע"י קרית ספר בע"מ ירושלים תשי"ח.
הספר נמצא, בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

עלי בני

אם אשר שכלה את היקר בחייה, את בנה, גם זו המשקיעה את עצמה בפעולה ומדמה שהיא מוסיפה לחיות ברוח הבן, גם זו האם - בכל אשר תפנה לא תרפה ממנה ההרגשה כי נחרב עליה עולמה. בנבכי נפשה מחלחלת התחושה כי אין זה טבעי להמשיך ולחיות אחריו. והיא נמלטת מעצמה, להתייחד עם זכר ילדה, עם זכר כל יום מימיו. בזכרונות תנסה לשכך את יגונה. אך יודעת היא גם יודעת - אין הזמן מפיג את הצער, אינו מקהה את הכאב.
מבשרי חזיתי זאת. עת אני נבלעת בבית הנשיא בפעולה הנראית לי כאילו אני מתעלה בה על עצמי, והיא משכיחה את יגוני על הבן שאיננו, ניעור בעמקי הלב צער השכול ביתר חריפות, מציפני יגון יתר, ולא אדע את נפשי. אחפש אז מפלט בזכרונותי עליו, על עלי שלי, אצלול בזכרונות, אחזיר את גלגל הגורל אחורנית, יום אחר יום, שנה אחר שנה, והיו לי ברגעים הללו, כאילו נמוג ונעלם מרחק הימים, כאילו נפלו מחיצות הזמן והיו כלא היו.

... אתה עלי בני, הנבון, השקול בדעתו, אתה שטיפחת יחסי שכנות טובים, גם אתה חסר היית חוש המציאות, החוש הבא כנראה, עם הגיל. אנו ההורים, מחויבים היינו להוסיף לכם מן החוש הזה מחויבים היינו להיות בימי המבחן עמכם. איזה עם אומלל אנחנו, עם שכול ואומלל - משכלים את הבנים לבלי הילחם על ידם - לנפול עמם - -

... מאז אותו בוקר אומלל צמודות עיני לפניך היקרים, בני, ואל חבריך. את כל כולכם, את עצמכם נתתם על אדמתכם. ומאליהן עוברות העיניים מכם לביתכם, לבית קשת. רצה הגורל שתצאו לאימונים בשדה ביום גשום הזה, ולא תערכו אותם בבית, כפי שקבעתם מתחילה. מי ידע לולא יצאתם אתם, לולא התנגשתם באויב האורב, לולא קשרתם את הקרב - מי יודע אם לא הייתה אותה הכנופיה מקיפה את ביתכם, את בית קשת כולה ומתקיפה אותה על כל אשר בה, עת אתם מתאמנים בפנים המשק וחבריכם עובדים בענפים בחוץ - מה היה צפוי לנקודתכם אז? וכולכם ביחד, רק מעטים הייתם מול התוקפים המרצחים הרבים.
הצלתם את בית קשת - על הגנתה נפלתם.
'אלפים מאתנו יפלו' היו דבריך לאהרון דודך, ומפי פנינה שמענו -לה אמרת 'חי בשבי לא אפול' מוכן היית להקרבה, מוכנים היו חבריך. אכן זו הנכונות המופלאה שלך, בני, ושל חבריך בבית קשת - זהו הנס של תקומת ישראל שזכינו לבנים כמוך, כמו חבריך.
אין מנוס מן השכול ולא מפלט מיסורי היגון - אך אורכם מאיר בחשכת הלב, האור שיאיר לעם לדורות.

א מ א

מתוך הספר 'עלי' בהוצאת ההורים ע"י קרית ספר בע"מ ירושלים תשי"ח.
הספר נמצא, בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

ממכתבי פנינה להוריו

ו' בניסן תש"ח, בית קשת

אני בבית קשת של עלי, בחדרו, ובלעדיו, בלעדיו זה 30 יום. נסענו אתמול אני ואבי לכאן, ליום הזה. עלינו עם כל הנאספים אל קברו, נטעתי עץ חרוב לזכרו, ישנתי במיטתו, הייתי בחדרו הריק והוא לא היה... בערב נערכה בחדר האוכל אזכרה לזכרם. פניהם בתמונה שעל הקיר חייכו אל מול פני החברים שישבו וסיפרו על כל אחד מהשבעה, העלו כל דמות ודמות ומאנו להאמין כי לא יראום יותר.
סיפרו החברים על עלי היקר, סיפרו על נפשו הטובה, המאמינה באדם, על טוב לבו ועל ישרו הרב, על לבו הטהור והטוב.
יוספי סיפר, איך עוד מימי כדורי, יגור ועד בית קשת היה עלי המרכז, חדרו שימש מקום לפגישה לחברים שנאספו תמיד סביבו לשאוב אמונה וכוח מאמונתו, מדבריו היסודיים, השקולים והבטוחים שלא ידעו היסוס וטעות, מעצם נוכחותו הבריאה והבוטחת. 'האם יש בתוכנו אדם שזכה לרכוש את חיבת כל הקבוצה כולה כעלי' - כתבה חברה במכתב מאיטליה - 'איכה לא נראהו בבגדי עבודה כחולים ליד הטרקטור כשחיוכו הטוב על פניו וכולו מסירות ואהבה לעבודה?'
ובאמת, זכה עלי לאהבת כל החברים. לא היה איש שלא כיבדו על אצילות נפשו. הייתי רואה באסיפות איך היו נשמעים דבריו השקולים. באיזה אימון נתקבלו ע"י הכול ואיך הצעתו הנבונה היתה זוכה לרוב קולות. ראיתי איך היו באים חבריו המגויסים לחופשה ומיד היו פונים לחדר של עלי, החדר שבו היו מתנהלים רוב העניינים, החדר המרכזי גם בכל שטחי החיים.
ובאיזו ענווה וסבלנות היה נוהג עם חבריו בריכוז הפלחה. תמיד הייתי שמחה לראות איך ידע לנהוג ולהתנהג, היה שואל בעצתם, ובשקוט פרץ-הדברים, הטענות וההצעות, היה מסכם הכול, והסיכום תמיד התקבל באימון.
ומעל לכול - צניעותו, פשטותו. כך צריך הכול להיות, אין כאן משהו יוצא מן הכלל: כך היה וכך הרגיש.
כך וכך דיברו החברים, הרבה העלו וסיפרו על עלי ומנגד עיני לא זזה דמותו, ובשקלי ובהכריעי כל דבר אני חושבת: איך היה עושה ומה היה אומר על כך עלי?

פנינה

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב לתמר

ירושלים 21.4.43
תמר יקירתי,

זה זמן רב, שלא כתבתי לך ועתה בהיותי בבית לחופש פסח אני משתמש בהזדמנות וכותב.
אני נמצא זה חצי-שנה בקבוצת כינרת. אם היית פעם בעמק הירדן, לא תכירי אותו היום, כולו מלא נקודות יהודיות מוצפות גינות ירק ומעטי בננות, פרדסים וכרמים. בשנים מעטות הפכו את העמק הזה, שהיה ברובו שדות בור או פלחה אכסטנסיבית, לעמק ירוק ופורח עם שדות השקאה אינטנסיבית, וכך קלט העמק אלפי מתיישבים יהודים.
לעתים את מתפלאת אולי, איך אני יכול לעסוק עתה בעבודה חקלאית ולא להתנדב לצבא, אולם, לצערנו הסכנה לבטחוננו היא לא רק מצד האויב החיצוני. קשה את הכל להסביר במכתב, אולם ימים יבואו ויוכיחו את צדקת העניין שלמענו לא התגייסנו לצבא. הייתי שמח אם ימים אלה, לא היו באים, אולם הכל מעיד שאין ספק כי הם יבואו.
שלך עלי

מתוך הספר 'עלי' בהוצאת ההורים ע"י קרית ספר בע"מ ירושלים תשי"ח.
הספר נמצא, בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב להוריו

28.11.46
אמא ואבא יקירי!

קיבלתי אתמול את מכתבכם ושמחתי מאוד, שבקרוב תהיו את, אמא ועמרם לביקור אצלי. את קניית האדמה, שלשמה נסעתי בשבוע שעבר לתל אביב, הצלחתי לסיים אתמול בכי-טוב. מחר נסיים עוד קנייה אחת ובזה אנו מסיימים פחות או יותר את הקניות בכפר תבור. קניות אלו המגיעות לשטח של 600 דונם עלו לנו בהתרוצצות לא קטנה ובמאמצים של השפעה על הרצפלד, על הפיק"א ובמשא ומתן ממושך עם אכרים מהמושבה תוך התנגדות המושבה ותוך ניסיונות הפרעה מצידה.
מחרתיים, אני נפגש עם נחמני בעניין אדמות סג'רה ואם יהיה צורך נדרוש פגישה עם ויץ. (אגב, לא ידוע לי אם הוא נוסע לקונגרס) ואז נצטרך את עזרתך, אמא, כפי אשר דיברנו.
מה בדבר הקונגרס? כפי שהבנתי נראה שאבא לא יסע, ואם כך הדבר, הרי בימים אלה צריך גוטליב לחזור לארץ ואנו רוצים לפתוח באופנסיבה גדולה עליו, ואם, אבא, אתה חושב, שתוכל להיפגש אתו בענייננו, אני מוכן לבוא הביתה, לשוחח על כל העניין.
והפעם אסיים בזה בתקווה להתראות בקרוב. היו שלום יקירי, וד"ש לכולם,
שלכם עלי.
נ.ב
תוכלו לענות במכתב ע"י החברה שתביא את המכתב הזה ואולי גם לשלוח איזו חבילונת.
עלי.

מתוך הספר 'עלי' בהוצאת ההורים ע"י קרית ספר בע"מ ירושלים תשי"ח.
הספר נמצא, בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב לפנינה

בית קשת 17.2.28
פנינה יקירתי,

נפתחו ארובות השמים ממש וכנראה החליט הזקן להוריד את כל אשר חסך במחצית החורף הראשונה, וזה כבר יותר מדי. הפעם אנו שותפים במשאלה להפסקת ה'אש'...
יקירתי, עבר שבוע אחד וכבר חולף לו השני, מאז ביקור הפתע שלך בבית קשת ועדיין לא עלה בידי לזוז מכאן בכיוון הידוע לנהלל. בשל המצב בוטלו כל הנסיעות הפרטיות והחופשות - פרט למקרים יוצאים מן הכלל. שהוגדרו כמקרים של 'פיקוח-נפש' ולא הועילו לי כל הטענות, שעל כולן קיבלתי תשובה - היכבד ושב במקומך.
לא נותר לנו, אלא סיכוי אחד, והוא שאצליח להגיע לנהלל לרגל סידור עניינים שאינם פרטיים. אעשה הכל לכוון נסיעה כזו ליום שישי, על מנת לשבות בנהלל, בהתאם למסורת שנפגמה, אך אם לא אצליח, אבוא בראשית השבוע הבא.
לאחר שהסכמתי, מדלית ברירה, לשבוע הצפייה שבין שבת לשבת, מה שהיה בעיני - בזמנו - כגרוע מכל גרוע, הנה בא גורע ממנו.
עד פסח נשארו פחות מחדשיים ומי פילל, כי דווקא בימים אלה, כה נמעיט להיפגש וכה ירבה המרחק בין פגישה לחברתה.
בימים אלה, של בטלה מאונס, בשל הגשמים שאינם פוסקים, קשים הגעגועים שבעתיים, פשוט אין מוצא מהם. את מכתבך-יומנך סיימתי עתה בפעם החמישית ויותר, ומכתב חדש טרם בא. בקיצור אין לי מלים לתאר הרגשות אלו, אך בעצם אין בזה גם צורך כי הן מבשרך תחזין.
אני מסיים בתקווה להתראות מה שיותר מהר,
ושלום יקירתי מעלי האוהבך

מתוך הספר 'עלי' בהוצאת ההורים ע"י קרית ספר בע"מ ירושלים תשי"ח.
הספר נמצא, בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

תעודות וחפצים

תמונות משפחתיות

תמונות מהשירות בפלמ"ח