ונזכור את כולם

טוראי גלבוע אילה ז"ל

בת חיה ושמואל
נולדה במרחביה(קבוץ)
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת יגור - "הגוברים"
נפלה בעת מילוי תפקידה בהפצצה אוירית
בכ"ה אייר תש"ח, 3/6/1948
מקום נפילה: ראשון לציון
נקברה בגבעתיים - נחלת יצחק
בת 17 בנפלה

קורות חיים

בת שמואל (שעלה מאמריקה כמתנדב הגדוד העברי ל"ט במלחמת -העולם הראשונה) וחיה לבית חבקין . נולדה בי' בכסלו תרצ"א במרחביה. למדה בבית-ספר עממי ומקצועי, בבית-הספר לנערות בית-החלוצות בתל-אביב, מקום מגורי הוריה (נקראה בכינוי "אילקה ג'ינג'ית").
בת 16 וחצי יצאה להכשרה חקלאית בחולתא בקבוצת "הנוער העובד" מתל-אביב. חזרה לזמן-מה לעזור להוריה, ומשפרצה מלחמת-השחרור חזרה לשרת בהכשרה המגוייסת שעברה בינתיים ליגור והוצבה בגדוד הראשון של הפלמ"ח בעמק-יזרעאל. יחד עם הגדוד הראשון חוותה את ארועי המלחמה באזור משמר העמק, יגור, עין השופט ואחר כך בגליל העליון המזרחי, ראש פינה, ולבסוף יחד עם הגדוד שהועבר בראשית יוני 1948 אל זירת לטרון. בתקופה זו הפך מחנה צריפין לבסיס הקבוע של הגדוד.
עבדה בלילות ובימים כ"אמא" ל 6-8 "בנים" חבריה שפעלו בשירות קרבי. כיבסה בשבילם, חרדה לגורלם וקיבלה את פניהם בחיוכי-אם בשובם מפעולות. התאבלה על הנופלים והשתדלה לחזק את עצמה ואת הנותרים.
ברשימה שנכתבה ע"י אילה לעלון הנופלים, אמרה בין היתר: "האמנם הלכתם? אתם הארבעה (עמנואל, שלמה, משה, יהודה), כה חביבים ויקרים הייתם, כה טובים ומסורים לחברה. נפלתם יחדיו למטרה ברורה ובידיעה ברורה לקראת מה אתם הולכים. את חייכם הצעירים הקרבתם על מזבח המולדת. ואנו, אנו הנותרים נשארנו להמשיך את דרככם, זכרכם שמור יהיה איתנו לעד. מה גדול אסון הארבעה..."
בשעת פרידתה מהקרובים ביקשה למסור לסבתא אשר אהבה כי היא יוצאת כדי להמשיך את השלשלת שהחל בה סבה, בגדוד הראשון ליהודה ואביה אשר שירת בצבא במלחמת-העולם הראשונה ודודתה במלחמת העולם השנייה. ואילו היא במלחמת-השחרור לישראל, וביקשה להבין כי אין מולדת נקנית בקלות ויש להקריב קרבנות למענה.
אחרי יום חופש בבית-הוריה חזרה למחנה צריפין עם שני חברים ובעברם את ראשון-לציון נהרגו בהפצצה האוירית כבדה על המקום (גופות שלשתם, מפוחמות וקטועות אברים, זוהו בדרך ההשערה) ביום 3.6.1948. נקברה בראשון-לציון.
ב-22.6.1950 הועברה לנחלת-יצחק.

אלבום תמונות

רשימות לזכרה

לזכר אילה

אילה! זמן רב עבר מאותו היום המר שבו נפרדנו ממך לנצח. לא חשבנו כי כך יסתיים הכל. ומאז עברה כבר שנה וקשה לי להאמין, שבאמת אינך, וכי אותו קבר - קברך הוא, ותחתיו טמונה את ולמראשותיך נצב לוח עץ ועליו כתובת: "ילדה אלמונית". כך אילה לכך הגעת, את מליאת החיים והמרץ, המסורה כל כך לחברה הן ברקמת החולצות הרוסיות, שהן כמעט המזכרת היחידה שנותרה ממך. זוכרת אני אותך יושבת ימים וביחוד בלילות בעבודת הקשר, כולך שקועה ברקמה כדי להספיק עוד רצועה אחת, כדי לשמח לבו של עוד חבר החוזר עייף מהקרב ומוצא על מטתו מתוך חבילת הבגדים את החולצה החדשה פרי עבודתך המסורה. ובצאתם לג'ובים, נסית ללכת אחריהם, אך לא עלה בידך (הרי בנות אין מוציאים לקרב) ובכל זאת מלאת את חובתך אם כחברה להם, או בכבסך את כביסתם ואם בתפקידך בצבא. לא נסית להשתמט מתפקידים אלו מעולם אף על פי שתמיד חלמת על הבית. ברדתנו דרומה לראשונה עזרת לחברה להסתדר במקומם החדש ובערב בגמר עבודתך נסעת הביתה לבלתי חזור.
בחזרך, השיגך המות האיום מידי המרצחים המעופפים, את עם חבריך - חברינו היקרים גדעון וחנוך. הוי כמה דואבת הנפש עליכם. שבעת חללינו לא הספיקו והנה גם אתם הלכתם מאתנו לעד.
כה מר הגורל לכם ולנו.

דינה - רותי

רשימות לזכרה

הספד לשלושת הנופלים יחדיו

ניספו בהפצצה על ראשון-לציון. מבין מייסדי הגרעין. הרבה חוויות משותפות יש לנו איתם: טיולים, מסיבות ושיחות. רבים הלילות שישבנו יחד אתם וחלמנו על עתידנו; יחד בנינו את חיינו - והנה נכרתו ואינם.
חנוך: חביב היה. מלא מרץ ויזמה. התקומם לא פעם לאדישות שהיתה משתררת בתוכנו וגורמת לאזלת-יד. בפעולות נתגלה כלוחם אמיץ.
אילה: נערה עליה ופקחית, נאמנה ומסורה לעל אחד ואחד מהחבריא. השתדלה להנעים ללוחמים את חייהם הקשים, בבת צחוקה ובדאגתה להם בחיים היומיומיים. היא נלוותה לחברים בכל טלטוליהם ולא לילה אחד היה שלא עצמה עין עת יצאו החבריא לפעולות.
גדעון: בחור כארז עם בת-צחוק תמידית של שפתיו, עליז ושמח. "קיכלה" היה כינויו בחבר'ה. היה אהוב על כולם, כי היה רודף שלום ואוהב לעזור לחבר. בפעולות קרביות הצטיין והרבה לעודד את החברים בשעות הקשות.
השארתם אחריכם חלל ריק, מי ימלאהו?
(נכתב ע"י חברים ופורסם בעיתון "במעלה")

רשימות לזכרה

דברי אזכרה שנכתבו ליום השלושים

חדש ימים עבר מאותו היום המר בו שכלנו שלשה חברים ממיטב חברינו, את אילה, גדעון וחנוך ז"ל. חדש ימים אשר אך כיום אחד היה הוא לנו, כי נדמה שאך זה ראינום בקרבנו, תוססים מלאי מרץ וחיים, חיים בלב ובנפש את חיי הקבוצה. אכן אך דמיון הוא דמיון שווא כי לא נוסיף עוד לראותכם, ואם כי כמעט והתרגלנו לעובדה זו, הרי קשה מאוד להשלים איתה. כי אין כמעט רגע שלא נרגיש בחסרונכם.
חברתנו אילה היקרה, שכוח לא נשכח את מסירותך לחברים, את מרצך ואונך, ועוד היום אנו אסירי תודה לך על המרץ הרב אשר השקעת בחולצות הרוסיות. כה רבה היתה נאמנותך לקבוצה.
ואתה גדעון, אף אותך נזכור תמיד. את כל ישותך, את כל רצונך הטוב הקדשת לקבוצה מימינו הראשונים בחולתא עד נפלך. תמיד נלחמת בכל יכלתך להרמת קרנה של החברה להטבת המצב החברתי וכל אשר היה ביכלתך עשית למעננו. יש ולפעמים היו אלה דברים, אשר היו למעלה מיכלתך ובכל זאת לא נכנעת וגם יכלת למכשולים אשר עמדו בדרכך - דרכנו. תמיד תחסר לנו גדעון. כמעט בכל אסיפה ואסיפה בטחת מילים קשות נגד דברים אשר לדעתך היו מזיקים לחברה. אם כי לא תמיד היה הצדק איתך, הרי בכל זאת במה שצדקת השתדלת להוכיח זאת בכל הדרכים ובכל הצורות. יד הגורל העיור והאכזר היתה בדבר שנהרגת יחד עם חברתך אילה. עליכם נאמר: בחייהם ובמותם לא נפרדו.
ואף אתה חנוך, מורגש אתה מאוד בחסרונך, כי כל חבר מבין ה-9 אשר הלכו מאתנו היה אחד מאבני היסוד של קבוצתנו ואף אתה ביניהם. היית מראשוני קבוצת "אלומות" ומחבריה הראשונים אשר חשבו על הגשמה. אמנם זכית לחיות אתנו בהכשרה עד יום מותך, אך לא תזכה לחיות אתנו במפעלנו - מפעלך המשותף אשר הוא חלומנו - העצמאות. גם בעצמאותנו לכשתתגשם, לא נשכחך כאחד ההוגים והיוזמים של רעיוננו.
אלמוני, אלמוני ואלמונית, הוא הציון על קברכם. אלמונים בשביל אלה אשר קברוכם ולא הכירוכם ולא זיהוכם, אך בשבילנו תשארו תמיד אילה, גדעון וחנו, שלשה ארזים נכרתו בעצם שגשוגם ולבלובם, אולם אתם במותכם צויתם לנו את החיים, צויתם לנו את הצו הגדול להמשיך לחיות, לפעול וליצור ולהגשים עד אשר נגיע למטרתכם - מטרתנו - התיישבות.
נח גוזני

מפרי עטה

ערב פסח תש"ח

עין-השופט, ערב פסח תש"ח

אמנם כבשנו הרבה. את הכבישים פינינו. חיפה שלנו! כמעט שקט לגמרי כאן בסביבתנו. אך כל זה לא חינם נכבש. והפעם שילמנו אנו יותר מה יהיה הלאה. נפלו אצלנו שלמה מהרצליה, יהודה מהרצליה ומשה. כן, אמא, גם אותו משה, שכה רבות סיפרתי לך עליו. גם הוא... המכה איומה. ברשימת ההרוגים היו גם גדעון ומנוח. אך פתאום הופיעו, קמו מחדש לתחיה.
ואנו, אמא, אנו ממשיכים. אפילו בלי רצוני אני מוכרחה להבליג. דוקא עכשיו אני מרגישה מה זה להבליג. אנו כאן עכשיו רק שלוש בנות ואני יכולה להגיד בלב שלם: אנו עכשיו הנפשות היחידות המחזיקות את הבנים כאן ואם אנו נתאבל, אם אנו נתרגש, מה יעשו הם? למענם אנו חיות עכשיו, למענם. ואנו מוכרחות לחייך.
הערב ליל-ה"סדר"... חשבתי שלא אשתתף בשום אופן, למרות שכאן עושים "טרסק" עצום. אך עכשיו אני אומרת: אני מוכרחה. ואני אלך ואשתה כוס יין לחיי החיים ולזכר המתים, כי איני יודעת מה יהיה מחר. מי יתן והיו אלה האחרונים!

מפרי עטה

עם הקמת המדינה

ראש-פינה, 20.5.48

רק עכשיו קיבלתי את מכתבך. אם כן יש לברך את הדואר החדש שלנו. הוא פועל די בסדר. בודאי היית כבר בשבת בבית ומכתבי יגיעך לאחר שקיבלת דרישת-שלום חיה ממני. אם כן, כפי שהנך רואה, הגעתי כבר בשלום חזרה והנני כבר על משמרתי. אני שוב עובדת כרגיל, כאילו לא היתה כל הפסקה באמצע, כי, לידיעתך, נמשך טיולי שבוע בדיוק. מלבד מה שהייתי בבית הייתי גם ביגור ונחתי יפה. אמנם למרות רצוני נשארתי שם - לא היה לי אוטו. אך הזמן עבר ובינתים נחתי. ונחתי כהוגן. הלילה עובדת אני מ-2 עד 8.
"ושבו בנים לגבולם" - פסוק זה מתקיים עתה, ברגע זה שאני כותבת אליך.
ושוב... שוב אבד לנו חבר... חבל, בחור טוב היה. ומי יקום במקום כל הנופלים?
כתבת שעלינו להבליג לעת-עתה על שמחתנו. הייתי בעיר בשבת, שבת ראשונה לעצמאות, וכולי כאבתי. לו ראית את השמחה ברחובות. למרות האפלה ולמרות ההתנגשויות שאירעו בכל רגע, ואותה מתיחות לקראת הפצצה, על אף הכל רבתה השמחה. שרו וניגנו בכל הרחובות. בנאומי אצ"ל נישא הקול: "יום גדול לנו היום, יום חג! נזכירה-נא את כל גדולינו, מפקדינו ומדריכינו אשר נפלו ולא זכו לצעוד עמנו היום, ביום חגנו". נו, ומה דעתך? אמנם כן, יום גדול, הכרזה על מדינה עברית. אך, לפי דעתי, או יותר נכון, לפי הרגשתי (על עצמי ובשרי), הן הלילה מתחילה מלחמתנו ובערב מלחמה האם עלינו לשמוח? לשיר? ועוד באותו יום נמחק כפר-עציון!
לא! לבי זועק - לא! עדיין לא! עוד יגיע יום בו נוכל לשמוח. ואז, רק אז, נוכל להעלות את זכר קדושינו שנפלו... וידעו למה נפלו. והעיקר, לא לשוא נפלו.
שמענו כאן על ההפצצה בתחנה המרכזית. שמות אין אנו יודעים כלל ומסתובבים כסהרורים. אין איש יודע היכן טוב יותר ולמי עליו לדאוג קודם - האם לחברינו שם... או להורים ולמשפחות בקצה השני?

מפרי עטה

מעין השופט

עין-השופט, 25.4.48

יש סיכויים לחופש בזמן הקרוב ביותר. ברור שעליכם לא לחכות במיוחד ואם יקרה "פנצ'ר" אל תדאגו. אני כשלעצמי מבליגה פחות או יותר (אם אפשר בכלל) למען הנשארים.
מאוד-מאוד הייתי רוצה, ודוקא עכשיו, לבוא הביתה ואפילו ליום אחד. בטוחתני שאוכל להתעודד, לשאוב כוחות חדשים ולחזור "בן-אדם". כן הייתי רוצה לראות את הבנים, בעיקר, "מתנפשים" מעט. והעיקר שעליהם לראות את הוריהם. מצד שני, כשאני נזכרת על בואי העירה ולראות את שרה ואת ההורים השכולים - אני בוחרת להישאר כאן; וכאן, אם להישאר, אזי רק בעין-השופט ולא בג'וערה. שם הפך המקום למקום-זועה. מאהלו של גדעון, למשל, הוציאו שלוש מיטות. הריקנות מורגשת בכל פינה. טובי בחורינו הלכו מאתנו.
אילו ראיתם: בערב פסח נשארנו כאן רק חמישה. השאר נסעו ללויה של משה. והנה השמש כבר ירדה והם עדיין לא חזרו. אילו ראיתם מה זאת ציפיה, לפחות להם, לחוזרים. ברגע האחרון חזרו, ובמקום שהבנות תהיינה מנחמות, מעודדות, דוקא הן "מצוברחות", והבנים, שעברו כל זאת, הם מנחמים אותנו.
וכדי לבדר מעט את הרוח התגברו על הכל. התקלחו ולבשו חולצות תכלת, אותן החולצות שכה חלמנו עליהן כולנו. וזה באמת השרה אוירה אחרת. הדבר היחיד הוא לחיות, לחיות ולשמוח, אפילו אם מר לחיות, למען החיים, למען הלוחמים.
נו, אמא, אילה סוף-סוף כבר התבגרה, הלא? אך לי נדמה שכבר הזדקנה. אסון גדול מדי!
והנה קיבלנו גם שי לחייל. אילו ראיתם את ההתלהבות. אך כיון שחסרות היו חבילות מסרנו, כל הבנות, את החבילות לבנים בלי שאפילו ידעו זאת.
לא החבילה, אלא עצם העובדה שזוכרים אותנו כאן "במדבר" הזה! ואילו ראיתם איך כל אחד חיפש בעיקר מכתב בפנים!

היו שלום ולהתראות!

מפרי עטה

קטעים ממכתביה של אילה להוריה

יגור, מרץ 1948
...הבנים שלנו כבר נמצאים כשבוע מחוץ לבית והיום סוף סוף לוקחים גם אותנו. ברור שאנו לא נשמש לכלום. רק נשמור ונסדר הכל לבנים, והעיקר להיות לידם ולעודדם.... זכרי, לי אין מה לדאוג רק לבנים יש לדאוג והרבה.

ג'וערה (עין השופט), 25.4.48
...אתמול שוב לקחנו אותם ושוב לערב אחד, ותארו לכם את המצב רוח השורר כאן לאחר שאבדנו ארבעה בלילה אחד וגם יש פצועים ונעדרים. אך, ברוך השם עבר הלילה והבוקר הודיעו לנו שהלילה עבר בשקט והמשימה בוצעה. אך שמחתנו לא ארכה כי הם עדיין לא חזרו ויחזרו בודאי רק בסוף השבוע. אבל מצב הרוח היום שופר כי מוכרחים להשלים עם המציאות ושנית, צריך להיות ברור שזוהי המלחמה ואנו הן חיילים.

ראש-פינה, 9.5.48
...כולם נמצאים עתה על ההר בלי מים, בלי אוכל ובלי לבוש. ובמחנה נמצאים רק פצועים ואנחנו הבנות. והנה אתמול השתמשו כבר בבנות. יצאנו אתמול בשירה, בנות ומספר בנים מהבלתי לוחמים להביא ללוחמים מזון ומים. לעולם לא אשכח את הרגשתי באותו ערב. הרגשתי שסוף סוף גם אני עושה משהו. גם לי יש תפקיד. וכי מה, האם התגייסתי לפלמ"ח כדי לשבת ליד הטלפון. הנה סוף סוף אוכל לעזור גם אני.

מפרי עטה

דברים שכתבה אילה לעלון הנופלים

האמנם הלכתם? אתם הארבעה (עמנואל, שלמה, משה, יהודה), כה חביבים ויקרים הייתם, כה טובים ומסורים לחברה. נפלתם יחדיו למטרה ברורה ובידיעה ברורה לקראת מה אתם הולכים. את חייכם הצעירים הקרבתם על מזבח המולדת. ואנו, אנו הנותרים נשארנו להמשיך את דרככם. זכרכם שמור יהיה אתנו לעד.
מה גדול האסון. ארבעה... על מי לחשוב קודם? את מי לזכור ולהעלות קודם? את עמנו הגבוה, הגאה בשערו, בשפמו ובחיוכו המיוחד מלא מרץ בכל אשר פנה.
משה-מושיקו שלנו האמיץ, המסור והנותן ידו לכל, ובטור שיניו הנראות תמיד בחיוכו.
אותו שלמה השמן, העליז, תמיד שר ומפזם, רוקד ומקרקר. תמיד עודד ושימח אחרים.
אותו יהודה, אותו בחור שקט ונוח בחיוכו העליז.
כולכם, כולכם חביבים, יקרתם לנו ואתם עזבתם אותנו.
את נקמתכם ניקח!
לא לחינם נשפך דמכם. אנו אחריכם!!!