דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סמל דויטש אלטברג רפאל ז"ל

בן צציל וזאב
נולד במשמר העמק
בי"ב חשוון תרפ"ז, 20/10/1926
בהכשרת משמר העמק
תפקיד: מפקד כיתה - מ"כ
נפל בקרב
בב' סיוון תש"ח, 9/6/1948
מקום נפילה: משלטי לוביה
נקבר בקיבוץ משמר העמק
בן 21 בנפלו

קורות חיים

דויטש-אלטברג רפאל בן זאב וצציל. נולד ב-20.10.1926 במשמר-העמק. התחנך בקיבוץ. בעל נפש פיוטית ובעל מזג סוער. נודע בהומור עסיסי ובטוב ליבו. את חייו רצה להקדיש לאמנות, למוסיקה, שירה, אף ניסה כוחו בעט-סופרים. אהוב ואהוד על כל יודעיו. בינואר 1947 הצטרף לפלמ"ח ונשלח לקבוצת רמת-יוחנן. לאחר חדשים מספר נשלח לקורס למפקדים ואחר-כך עבר לתפקידי הדרכה. היה מדריך ביגור, הזורע, גבת, קבוצת השרון ותל-יוסף.
השתתף בפיצוץ תחנת הראדאר על הכרמל והיה בין מתקיפי בלד א-שיך. עם פרוץ המאורעות בארץ הצטרף אל הגדוד הראשון של הפלמ"ח, הועבר לגליל המערבי והשתתף בקרבות על שפרעם, כברי ויחיעם. גם בין שריקות הכדורים ידע תמיד להתפעל מן הזריחה בחניתא, ומן השקיעה ביחיעם, מן היופי הפראי של אילון ומצובה. "ובכל זאת יפה היא ארצנו", היה אומר, ובמילים אלה קיפל את כל תחושתו לארץ - מאוד יפה, ונדע להגן עליה". אחרי שיירת הדמים ליחיעם שם נפלו חבריו היה מדוכדך ומיואש. אך הוא המשיך. שירת זמן-מה בקבוצת חניתה כמדריך והועבר משם למשמר- העמק. באותו זמן צורף לגדוד אחר ושימש בו כמדריך. השתתף בכיבוש מגידו ולג'ון ובקרב על ג'נין. השתתף ב-8.6.1948 בהתקפה על לוביה שנכשלה.
ביום 9.6.1948 לחם עם מחלקתו על אחד ממשלטי לוביה. עמד מול כוחות ערביים גדולים, בני כמה מאות איש. בבוקר בשעה 9, נפצע פצעים קלים. סרב להחבש ותבע מהחובש שיניח לו להשתתף בקרב. המקלען של כיתתו ועוד שני חברים נפלו באש הקשה של הערבים. בשעה 10 נפצע ע"י כדור בחזה. חברים ניסו להוציאו מקו האש, ותוך כדי כך נפצעו גם הם. רפאל נפגע פעם נוספת ונפל.
אחד מחבריו שהשתתף בקרב זה, מספר: רפאל תבע "עזבוני לנפשי ואתם תמשיכו להגן".
שישה שבועות לאחר הקרב הובא למנוחות במשמר העמק.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לזכרו - הלל

על רפאל ניתן או לא לומר כלום, או לספר, לספר שעות רבות ועדיין לא הוא. בינינו, בני משמר העמק הצעירים, היה מקובל מאוד, אך לא רבים הכירוהו לעומקו. בין הותיקים, דומני, לא נמצא איש, שידע עליו דבר של ממש. הוא היה אדם-נער יוצא דופן אף על פי שהיה חברותי מעיקרו. הוא היה אמן.
היתה זו אישיות נסערת, כמעט ואמרתי כאוטית. נפשו היתה טעונה תמיד טען של מתח עליון, אך עיקר צרתה שלא מצאה אילן של ממש לברוק ולהאחז בו. הוא היה מתיז רשפי הומור ופקחות ורועם בקדרות של יאוש עצבני והיה עובר ומפליג ממקום למקום. ההפלגה היתה עיקר שבו, מעולם לא ינוח, תמיד רגש.
בעיני עצמו נראה סבוך ומסובך, אך למעשה היה יותר מכן ופחות מכן. לפי שהיה אמן, מיצה את ריגושיו עד פשטותם, התירם מפקעתם. באותה המידה שהיה חסר שרשים בחיי המעשה, העמיק שרשים בחיי הנפש.
הוא אהב את החיים שעה שיצר - חי! שעה שחי - יצר! אלא שהיתה בו טראגיות של אוזלת יד. אמנם, ידו קצרה להשיג את הסבכים העמוקים של ריגושיו. יכולת הביטוי שלו נעצרה בחצי הדרך למטרתה.
הוא הראה לי יצירות משלו, במוזיקה, בשירה, במכתביו. היו אלה תמיד קטעים של ריגשה סוערת, אך שבורת כנף. המלים והתווים נראו לו כמטבעות שחוקות מכדי לפרוט בהן את אוצרו הנפשי הגדול וזה העיק עליו שכן היה חייה ביטוי, חייב יצירה.
הוא אהב את החופש. נווד היה. שוטטן. רק בעת האחרונה חל בו שינוי כלשהו, שניכר ברצון של התאחזות. על כן אהב את הארץ, את המסעות, את שיר הדרכים של אלתרמן.
בחברותא שלנו היטיב להתלוצץ. ליצן היה, אך לא עוקצן. מידת הטוב שלו עשתה את נשק ההומור שלו נשק הומני, סלחני, ואפילו היו בו כל התכונות של השנינה והדמיון הבלתי מוגבל. לשמוע את רפאל מסלסל בביטויו - היה זה תענוג לכולנו. הוא היה מבריק לרוב, אם לא נביא בחשבון שעות של דכדוך נפש.
אני הכרתי אותו מקרוב שנים רבות ("רבות" - שחוק הגורל), וידעתי דרך אהבתו בנערות. הוא היה יצרי מטבעו. לכאורה, חסר כל רסן. אלמלא נפשו שעידנה אותו. שכור לניחוחים הדקים והמופלאים ביותר של האהבה. הוא היה כן עם עצמו וזו היא תמצית הטוהר. זו היתה צורה חדשה של מוזיקה.
תמהני עלי, שאינני מתאבל עליו בדרך שלימדוני, הלא היה רע נעורים שלי.
אפשר והזמן הקהה בנו את רגש האבלות, ואפשר עדיין לא סברתי לעצמי את עובדת מותו. אלא לכשאני הוגה ב"אין היותו", אני חש שברה של אספקלריה מאירה שלי, שאיננה עוד. שרעותנו קרובה היתה עד כדי כך שלא פעם נסתבכו מערכי בשלו ושלי בשלי. וכעת, שאיננו, דומני שזוהי בדיה זרה, שהרי עיקר נפשו שתולים ומשוקעים בנפשי, ואין הדבר מסתבר אחרת.
זאת ועוד.
הזמן אמנם הקהה בנו את רגש האבלות על שהיה ואיננו עוד. אך לעומת זאת לא נתקהה בנו רגש הצער על מה שרפאל יפסיד מעתה ולהבא, ושאנחנו נהנים ממנו.
הנה הוא לא יקרא חלק ב' של "כעשב השדה" של טביב שכל כך מצא חן בעיניו. והוא לא יהנה מן הקונצרט לכינור של פרוקוםיף ומעוד שתי הלצות טובות ששמעתי זה עתה, ואין לי רפאל לבוא ולבדחו בהן. והלא אין לך תענוג גדול מלבדח מי שמבין ונהנה מבדיחות - הוי, הוא היה צוחק.
והוא לא יהנה עוד ממראות הטבע שאהב, מעיקר החיים - האהבה, ועיקר האהבה - רעות של חברותא. ואנו שחיים - ונחיה - נמשיך להנות מכל אלה בלא רפאל שנפל - הוא בפרוח בחרותו.
וכאן מקום לצער כפול: על רפאל שלא יהנה, ועלינו שלא נהנה בו, שהנאת הזולת משיבה אור על זולתו. ובפרט אור של אישיות, והוא היה אישיות.
הלל
מתוך הספר "משמר העמק במערכה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - הרצל

זוג נעלי ספורט ניצבות בפתח חדרי. נעלים מיותמות - שלו היו. מאובקות הן, קרועות ובלויות. אבק שבילי הגליל המערבי עליהן, אבני יחיעם וסלעי חניתה. הן טבעו בחולות נהריה, עכו, התגנבו לשפרעם, הוליכו את בעליהן לבלד-א-שייך, לווהו בכל נדודיו, נדודים של חבר פלמ"ח, של צעיר עברי. בלו הנעליים, ונדודיו עוד לא תמו. הוכרח להחליפן באחרות ולהתחיל בפרשת נדודים חדשה - משמר העמק, מנסי, מגידו, לאג'ון, ג'נין, ולאחרונה - הגליל התחתון. ושם, ברמות לוביה, תמה פרשת הנדודים, שם הגיע אל המנוחה.
לא קלים היו חיי נפשו - נפש מתלבטת, שניטלטלה מסער אל סער ובטלטולים אלו - נתעשרה בערכים. בהיר מחשבה היה וידע לעזור תמיד לחבריו, ורק לעצמו לא יכול להושיע.
"אסוני הוא, שאני יודע יותר מדי לנתח את מצב רוחי", היה אומר. תמיד שאף להגיע לפשטות, לטבעיות.
בחרדה לווניו אותו בדרכו הקשה, ובמשנה חרדה - עם צאתו לפלמ"ח. אך דוקא שם מצא את עצמו. משם בא בוטח, מלא עוז. ואחרי זמן לא רב נתמנה להיות מפקד. טוראים רבים חינך ואימן. בכל קצוות הגליל והעמק, הזורע, גבת, רמת יוחנן ועוד. בכל מקום נתחבב. "אותי מכירים כולם", היה אומר. ושם הכירוהו כולם בתור רפי, רפי המ"כ העליז, הרקדן, המפקד.
ובהגיע עת הפעולה, ניצב התוך החטיבה דרוך ומסוכן. ומפעולה לפעולה נתחשל ונתבגר. אך נפשו הוסיפה גם אז להיות פתוחה. גם בין שריקות הכדורים ידע תמיד להתפעל מן הזריחה בחניתה, ומן השקיעה ביחיעם, מן היופי הפראי של אילון ומצובה. "ובכל זאת יפה היא ארצנו", היה אומר. ובמילים אלה קיפל את כל תחושתו לארץ. "יפה היא, מאודיפה, ונדע להגן עליה".
והוא, באמת, ידע.
הוא לא יהיה איתנו כשנשוב לחיות חיי שלום. הוא, שאחז זמן כה רב בחרב, לא יזכה להחליפה במחרשה. מקומו יישאר ריק בינינו.. יחסר הידיד, שידע לעזור ברגעים הקשים, שידע להעשיר את חיי היום בהברקות קולעות, מלאות הומור. לא נראה עוד את הילוכו המתנדנד. אבל כך ישרה בתוכנו זכרו, על כל הטוב, השמח והיפה שהיו בו. הוא הלך, ורוחו הטובה תרחף בינינו.
הרצל
מתוך הספר "משמר העמק במערכה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב 20.1.1946

20.1.1946

אדם. תמיד אני חוזר במחשבותי אל האדם. קיבוץ של בני-אדם נראה בעיני כאיזה תא אטומי בו מסתובבים האלקטרונים מסביב לגרעין. משהו דוחף תמיד את האדם מחוצה לגרעין, משהו מחזירו תמיד פנימה. שני יסודות קיימים בו, כמו בחשמל - החיובי והשלילי. האחד עוצר את השני ומקיים את האדם במסלולו. אדם, כשהוא נוטה מחוץ למעגל - אובד. לסוג זה שייכים הפושעים. אדם, כשהוא מבקיע את הגרעין הריהו משנה את מבנהו. אלה הם הגיבורים, אלה הם היוצרים חברה חדשה, עולם חדש של אנשים. חשוב לדעת מתי האדם חורג ומועיל, ומתי חורג ומזיק. צריך להבין הרבה. כן. צריך להבין, אבל אני מרגיש מחנק, אני משתגע. לאן אגיע? לאן? בנפשי גם פתח להרהורים על איבוד לדעת. אבל אני אוהב את החיים, את עצמי, נצר נתעב!
אנשים שחייהם יקרים להם אינם פוחדים מפני המוות. ואלה שאין להם מה לאבד - פוחדים. ראש בכותל ולא לחשוב כלום! אבל זה אי-אפשר. רגש-הנחיתות רודף אותי אפילו בשנתי, בחלומותי.
...אני צועק: משהו פגום אצלי... ואני אוהב אותו, כי למה אינני משתחרר ממנו?

מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב 15.7.1946

משמר-העמק: ימים חמים, לילות-ירח עזים (שי-שו!)

15.7.1946

מכרי, הצייר משפיה (סיפרתי לך עליו), ביקר במשמר-העמק. הארחתי אותו כראוי. בערב הובלתי אותו לחורשה שהיתה טבולה באור-ירח ובכי-צרצרים. במשך הטיול הזה הייתי צייר ולא מוסיקאי. ביטאתי בפני אדם המבין בגונים וצבעים את אשר אני מרגיש בשטח זה לאור-הירח. דיברתי כשעה וחצי, כמעט רק אני דיברתי; כעבור הזמן הזה דיבר גם הוא. דיברתי על הסלעים המלבינים כעצמות-מתים; דיברתי על העצים, שהם העור והגידים של העצמות האלה. בצורה לירית כזאת - אמרתי - אני מבין את החושך, תחיית-השממה. אמרתי כי גזעי-העצים, שבאור-הריח הם מלבינים כל-כך, הם כמו עמודי-היכל, שהאור העובר ביניהם באלומות נותן את ההרגשה כאילו אנחנו מהלכים בקתדרלה. אמרתי לו שאני מרגיש הרגשה של קדושה ברגע זה. ראיתי את ההבדל בין אורן ואור-ירח ואל נטוס לאור-ירח. שדרת-ברושים צרה (זו העולה מן הואדי למעלה) חתכה אותי במו סכין באכזריות מבנה. אמרתי לו שצייר מודרני צריך לדעת לצייר לאור-הירח. המראות השתנו כל פעם, כי הירח עלה ועלה. כיצד זחל האור לתוך הואדי, כיצד נתפס בגזעים ועיטר את הצמרות קשה לתאר במלים; קשה היה לדבר על כך - וביחוד קשה לכתוב. הצטערתי שאת לא היית על-ידי, כי לכתוב הרי זה אפס, אבל לך הייתי מסוגל להגיד את אשר הרגשתי בזמן הזה. אבל זה פרט!
אמרתי לו שכשאני הולך עם ידידי, אני והוא מדברים תמיד על ענינים אישיים ואז אטומים קצת החושים למראות. לכן אני אוהב ללכת לבדי. אבל חברי קוראים לי טיפש. הוא ענה לי שאשא את הכינוי הזה בגאון.
הצייר עצמו נפעם כמוני מן המראה - הוא היה פה בפעם הראשונה.
דיברתי כצייר, אך דברי נכנסו ללב צייר ולא נכנסו כשטויות כלל וכלל. בעצמי נדהמתי לפרטים הקטנים אשר להם שמתי לב, ונדהמתי מזה שיכולתי לבטא זאת. זהו הצד הטוב ברגישות שלי (ככה הגבתי אני על הגעגועים הגדולים); הרגשתי התעלות רוחנית נפלאה.
"נעים היה לשמוע את הדברים שלך כי אתה אוהב את כל זה", אמר לי הצייר.
את היכולת לבטא כל זאת נתת לי את!
דרישת שלום מכל הדברים שאת אוהבת במשמר העמק.
חייכי, ידידה, ואמרי שלום...

מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב 9.12.1947

רמת-דוד, 9.12.1947

ר', אני כותב בתקוה שאת כבר יושבת מעדנות בבית. אלוהים ואת יודעים אם זאת תקוה קלושה אם לא!
עכשיו מי שיוצא לדרך מתחשק לו להשאיר אחריו איזו צוואה. לפי מיטב השערותי שבעו אזניך קונצרט נאה של יריות בעירנו הפורחת. עכשיו אני שומע במרחק של חמישים מטר את הרדיו המספר את החדשות. המצב אינו משמח ביותר. דבר אחד מנחם אותי, והוא - ערבי הרוג פה וערבי הרוג שם. גם אנחנו צריכים לדעת לענות על רצח ברצח. אין עלינו לעשות את הדבר לקו-פעולה, אבל לקו-תגובה. בקיבוץ השכן, בגבת - אבל: נהרג שם נהג צעיר אהוב. אם אין נקמה תוססת בלב הרי משהו אינו בסדר אתנו. לי יש דעה שדוקא הפוליטיקה נוטה להעלים פרטים קטנים ומשיגה את מטרתה המוצלחת עם הפגנת כוח בצירוף תעמולה יעילה. הפוליטיקה יודעת להפוך התקפה להגנה על הנפש. זוהי חכמה שאנחנו צריכים ללמוד. אינני אומר שרצח פה ורצח שם יושיע אותנו, אבל מי ששכל אדם יקר לו נעשה לפעמים צמא לדם. אני לא אפנה אל השכל הישר שלו, לזאת דרושה גדלות שלא אדרוש מאדם פשוט. לכן מנחם אותי מין פורקן כזה - רצח פה ושם. אני מסתכל בדבר מבחינה אנושית יותר ואני יודע שהגבה מאורגנת חייבת ללכת בדרך אחרת וטוב שהיא הולכת בדרך אחרת: בדרך של הגנה!
אולי לא תסכימי לי, אבל רצח כל יהודי מרתיח את דמי ומערפל את מוחי. ואני "פיגרו" ("פיגרו פה, פיגרו שם!"), ארזתי את חפצי בשבת בהזורע, פתחתי את מזודתי פה ואין פוצה פה ומצפצף. משחקים אתי כמו ביו-יו.
צריף, קירות מכוסים מחצלת, אור קלוש, וכמו בערבה אני יושב בדד ליד שולחן וכותב ועל הנייר מתלבט זבוב שנקע, כפי הנראה, את הרגל (או את הכנף). הוא מזכיר לי שעכשיו חנוכה, כי הוא מסתובב על צירו כמו סביבון, לכן אני מניח לו שיתלבט על הנייר כאות-נפשו. אני שמח שאני איני מתלבט על הנייר כאותו זבוב, וביחוד שאני איני מסתובב על צירי כסביבון, ולכן איני משמיע אותם מזמורים ישנים. אך אני מסתכל לרצפה והנה היא מכוסה זנבות סיגריות. אני משפשף את פני - זיפים צומחים כחרולים!
פה כל-כך הרבה שקט ואינני מאחל כמותו לאיש!

מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב

תמיד אראה אותך כדבר מובן מאליו, אבל לא פשוט כלחם. פשטות של נשמות סוערות היא פשטות מורכבת (להבדיל ממסובכת). נשמות סוערות משתנות. פשטות מורכבת על התאמה. נשמה סוערת תדרוש שאחרים יתאימו את עצמם אליה - וזה כוחה! נשמה סוערת נותנת לפשטות גאוה (להבדיל מפשטות הגובלת עם טמטום או צרות-אפקים). נדמה לי שפעם דיברתי אתך על פשטותם של גאונים; למשהו מעין זה אני מתכוון. ואותה פשטות היא פשטות מתוך ניגודים העושה את האדם לצעיר בנשמתו. היא מגרשת את פחד ההזדקנות. החיים קצרים מדי בשביל נשמה כזאת, כי היא רואה שיש לה לעשות כל-כך הרבה והיא כמעיין המתגבר, אותו מעיין שממנו שואבים מרחקים ומרחבים. מרחקים הם נכר ובדידות, אבל מרחבים הם אושר; מרחקים הוא המחיר שמשלמים בעד המרחבים.

מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח