דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי זילבר נפתלי ז"ל

בן אסתר ולייב
נולד ברומניה
ב תרפ"ז, 1927
בהכשרת ימית
נפל בקרב
בי"ז סיוון תש"ח, 24/6/1948
מקום נפילה: ביריה
נקבר בנהריה
בן 21 בנפלו

קורות חיים

בן לייב ואסתר. נולד ב-1927 ברומניה. בהיותו בן שלוש נתייתם מאמו וגדל עם אחותו הקטנה אצל משפחת אחי אמם. לאחר שסיים 4 מחלקות של גימנסיה הוגלה עם משפחתו לטרנסדניסטריה. אחרי כיבוש השטחים האלה על ידי הצבא האדום שוחררו מהמחנה וחזרו לרומניה.
משם עלו הוא ואחותו לארץ עם "עליית הנוער" ב-1944 והוא הצטרף ל"חברת הנוער" בקיבוץ חפצי-בה. חבלי קליטתו לא היו קשים ומיד התבלט בחברה כאדם רצוי ואהוב עליה כעובד אחראי העשוי להיקלט בחיי הקיבוץ.
במאי 1946 יחד עם קבוצה של נוער ארצישראלי יצא להכשרה מגוייסת של גרעין "נחשולים" בפלמ"ח. יחד עם הגרעין הימי בשפיים הכינו את עצמם להתיישבות ליד הים, לשילוב של עבודה בדיג וחקלאות, בצד אימונים ופעולות של הפלי"ם במחתרת. נפתלי התמחה כטרקטוריסט. השתלב בהתלהבות בחיי החברה, אהב את היחד הקיבוצי שהיה תמיד בראש מעיניו. יחד עם ההכשרה עשה שנתיים בתרגילים ואימונים והשתתף בהעלאת מעפילים.
באוקטובר 1947 השתחרר הגרעין הימי מהפלמ"ח, התאחד עם קבוצה מרמת הכובש, ו"נחשולים" העצמאית יצאה לקרית-חיים, להתכונן להתישבות.
אך עבר חודש ופרצו מאורעות מלחמת השחרור. נפתלי היה בין הראשונים לגיוס לקרבות, במסגרת חטיבת כרמלי בצפון. כל תקופת שירותו שמר על קשר עם הקבוצה ואפילו הספיק לבקר בטנטורה בה התישבה "נחשולים" ב-14 ביוני 1948.
נפל בקרב על ביריה שבגליל העליון ביום י"ז בסיון תש"ח (24.6.1948) למחרת הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנהריה.
נפתלי מונצח באנדרטה בבית העלמין של קיבוץ נחשולים יחד עם יתר חבריו מגרעיני "נחשולים" שנפלו במלחמת העצמאות.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

קטעי יומן

אדם בא, מחפש בן שיחה, מדבר זמן מה, נמאס לו, עוזב והולך לחדר האוכל, מהלך סביבו, מחפש כאילו משהו לעשות, לוקח לו נייר ועפרון וניגש חזרה לחדר האוכל לכתוב מכתב לאיזו נפש רחוקה. סוגר את המעטפה, מדליק עוד סיגריה, מקשיב לשיחת רעים, דוחף מלה, נשכב חזרה בדיר על המיטה, חושב על איזה נושא, נזכר בפרט מסוים מחייו, או להיפך, מחשבותיו עפות לשדה אפור מלא צרות, דאגות וספקות.

כך האדם כאן. הזמן עושה את שלו והשעון מסתובב. כדור הארץ מסתובב והטבע ממשיך את מהלכו הרגיל. רק נפש האדם הוא החי הרגיש היחידי שיכול להנות מיפי הטבע או לסבול מכאובים. גוף ונפש בהרכב הזה הוא מסובך. נכון, אדם נולד להילחם, אבל להילחם בטבע, לשעבד, לנצל ולסדר את חייו, כך שיהיה מרוצה. המלחמה הזו דורשת מאמצים כבירים ועל סופה אין לדבר. אולם כאשר לכל זה מתווסף הקרב הפנימי, המלחמה בין אדם לאדם, כל זה מכשיל את עצם ההתפתחות הזו ואינה מאפשרת חיים טובים יותר לאדם.

האושר הוא עד להשגת המטרה. בזמן השגתה - כל הטעם, כל הרצון הקיים - פג, ונדמה, כי הדבר למענו שאפת זמן כה רב, הוא ריק. כל הקסם נדף.

השעה שמונה וחצי בערב. זה עתה חזרנו מטיול לשפך הנחל. הבאנו שלל שני דגים גדולים. בשירה וצהלה סחבנו את הדגים וחזרנו. אחר כך בשער המשק פגשנו את העגלה ומחוסר מקום רצנו אחריה עד לנחל. כל החברה מסובבים את אלכס במטבח ולא נותנים לו לעבוד. נשארתי עם שבעה מיל בכיס, סכום גדול. החלטתי ללכת לקרוא ולשכב. היום שוב היתה בטלה. נראה מה יוליד המחר. סמי היה נחמד היום. בויכוחים שלו מעורר אנשים לויכוח ואפילו את יעקב האידיאליסט של הצי העברי. עוד יום עבר. העתיד מתקצר, העבר מתארך...

מתוך 'נפתולי עמי' מאת יוחנן מרידור חיפה תשכ"ח.
הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

בניסיון להבריח את הזמן

ושוב הגורל רצה שנחיה בנפרד משך זמן מסוים. אם אינני טועה, עבר יותר משבוע מאז היית אצלך. לא יכולתי להתפנות ולעלות, ועל כך השארתי גם את הכביסה, את השלום וכל שאר הדברים המקובלים בפרידה.

אולם כך הם פני הדברים בעולמנו. ואנו משנים אותם בקושי רב. התרגלנו לכך, וביחוד אנחנו שנינו שהתקשרנו בימים כה טרופים לאומה הישראלית.

במקום בו אני נמצא, מרגיש אני מצוין. למרות החופש, נמאסה עלי תל אביב, ורציתי לבלות שעות מספר ברמת גן. בסופו של דבר החלטתי לנסוע לתל אביב. הסתובבתי קצת, הייתי אצל הדודה וחזרתי.

ברגע זה אין עולות במוחי מחשבות אחרות, וכידוע לך יש רגעים בהם יכול אני לכתוב המון דפים, ולפעמים אין חשק, ואז גם המכתב - דל...

רודף אני יום-יום אחרי הזמן ומנסה לבריח אותו, כדי שיתקדם יותר מהר, ושהכל יעבור, ואדע -הנה עבר, וזהו!
מאחל אני לך, שהכל יעבור בטוב, ובזמן הקרוב ביותר נתראה. אני מסיים את המכתב ומקווה לקבל תשובה מהירה.

מתוך 'נפתולי עמי' מאת יוחנן מרידור חיפה תשכ"ח.
הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

סבלנות, רצון, אמונה

הנני ממשיך לבלבל לך את המח. מאחר ולא קיבלתי אף מלה מצידך זה שבועיים, חשבתי מחובתי לשלוח עוד מכתב. קבלת ודאי מכתב אחד אשר היו בו רק שורות מספר וזה לא דבר רגיל אצלי, נכון?

אתמול הפסקתי את המכתב הזה והיום אני ממשיך אותו. כמה אין רציפות במעשי. אבל אל תסיקי יותר מדי מסקנות ואל תחשבי הרבה על הכתוב במכתב. אגיד לך את האמת, שאין לי נושא ואין לי מה לכתוב. תסלחי לי, אם אומר לך, שהיום איננו בהיר כל כך. ברגע זה אינני מוצא שום דבר מיוחד. כתב העפרון שלי מעיד לך על משהו ועל זה חשבי מה שהייתי נוהג לומר לך פעם.

מותק, יתכן ונמאסתי במלים ובמשפטים אולם אין לי מלים יותר נכונות וטובות בפי בשעה זו. הן מאוד מתאימות: סבלנות ורצון. הדבר השני, כרוך כמעט כולו בך. יחד עם זה נחוצה גם "אמונה" וכמה חשוב, מותק, שהמרחקים באי-שם, איפה שאת נמצאת ובקצה השני היכן שאני נמצא, שנינו נאמין חזק. ומה להאמין את כבר יודעת, לא נחוץ לחזור.

הימים חולפים חיש מהר אולם רק בזמן הרגיל. סבוב אחד, ערב. סבוב אחד בוקר וכך הגלגל מסתובב. שבת באה עוד שבת, חודש.
אולם את הזמן אסור לספור וכך נעשה גם אנחנו. אני מרגיש טוב וכדי לא להחסיר את המלה אני מבסוט וכתמיד תביני, שדבר לא השתנה במצבי הנפשי וגם הפיזי.
קבלי את חבוקי ונשיקותי לאין סוף - "עוד יום יגיע שמש ברקיע"

מתוך 'נפתולי עמי' מאת יוחנן מרידור חיפה תשכ"ח.
הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

זכרונות נותנים מרץ...

בכל עת ורגע נתקל האדם בחייו בדברים חדשים ומפתיעים ממש. שאלתי אחד החבר'ה מה התאריך. בינתיים הגישו לי מכתב מההורים, אשר יצא לפני 3 ימים. עד עכשיו לא קבלו אף תשובה ולכן הנושא שלי במכתב זה התעשר.
רציתי להתחיל ממשמעות המלה הראשונה - "שלום". חשבתי לראשונה לכתוב רק "נעמי" אולם נזכרתי לאחל שלום, שהינו בעל חשיבות מכרעת.
בשבועות אלה מתאר אני שאת מרוכזת בדיוק כמוני (יותר נכון: הרבה יותר ממני) סביב הדבר היקר והעיקרי.
ובסימן, ובאטמוספירה כזו, חיים את ואני על אף המרחקים המבדילים ומפרידים בינינו.
היות והמכתב נשלח באיחור של יומיים בלבד, (לפני זה כתבתי עוד מכתב) אין לי מה לכתוב. אפגש עמך בעוד שבועות מספר, ואז נגלגל אחד לשני את סוללת החוטים.
נתגבר על הזמן הזה, ותראי כי לאחר מכן (בכל אופן, אני חושב כך) כוחו של שמשנו יגבר.
מותק, כבכל מכתב האמיני ותתגברי על המכשולים החמריים והמחשבות המנסות להפריד בינינו (אם בכל ישנם דברים מסוג זה)
חושבני שבמכתב זה, ההשתפכות מספיקה. זכרונות קושרים, והם גם נותנים מרץ ומסיקים את הלהבה הבוערת בליבותינו.

מתוך 'נפתולי עמי' מאת יוחנן מרידור חיפה תשכ"ח.
הספר נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

תמונות משפחתיות

תמונות מהשירות בפלמ"ח