ונזכור את כולם

טוראי וירחובסקי (אילון) בילו ז"ל

בן מלכה ואבא
נולד בתל אביב
בי"ט תשרי תרצ"א, 11/1/1930
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת מעוז א', 1945-1947
נפל בקרב
בד' תשרי תש"ט, 7/10/1948
מקום נפילה: ח'רבת מחאז
נקבר בקיבוץ משמר העמק
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן אבא ומלכה. נולד בי"ט בתשרי תרצ"א (11.10.1930) בתל-אביב. עוד בילדותו החלו מתגלים בו קוי-אפיו העיקריים: קשיות-עורף, כוח-רצון עז וכשרונות בלימודים. המשפחה גרה בבית-הספר כדורי, לרגלי הר-תבור. אביו היה מנהל המשק בבית-הספר החקלאי ובילו למד בבית-הספר בכפר-ילדים ובבלפוריה ואחר-כך בגניגר. בן 16 נכנס לבית-הספר כדורי להשתלמות חקלאית ובזכות הצטיינותו בלימודים זיכה אותו המוסד במילגה.
עם פרוץ מלחמת-השחרור התגייסה כיתתו לפלמ"ח, וגם בילו, בן ה-17, הצטרף אליה. לחם במשמר-העמק, עכו, מלכיה, ונפצע פעמיים בקרבות. ניחן בכושר גופני וכוח-סבל רב. בקרבות בסביבת מלכיה נותר יחידי על משלט מבודד, לאחר שנפלו כל חבריו, ופצוע קשה הגיע לבסיסו, במרחק של 6 ק"מ, על אף אש-אויב חזקה שנורתה אל הדרך.
על אף היותו פצוע קשה מקרב מלכיה הצטרף שנית ליחידתו עוד לפני שהחלים כליל מפצעיו. יחידתו עברה לנגב. מכתביו משם מלאים התפעלות.
"...'אינסטלטור' כלאודרמילק וחפר פשוט כמוני יפעלו בנגב שומם זה גדולות..." - הוא כתב. חבריו בגרעין ההתישבות ביקשו לעשות למען שחרור הגרעין מהצבא ולעלייתו להתישבות, אך בילו התנגד לכך והודיע במפורש כי לעת כזו מקומו בצבא וכי לא יאה לנער בגילו לנטוש את המערכה.
ב-7.10.1948, בקרב בחרבת אל-מחאז, מזרחית לרוחמה, בשעה שעמד והמטיר אש לעבר האויב, פגע פגז תותח בעמדתו והוא נפל.
למחרת הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות במשמר-הנגב.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מכתב 24.4.1948

24.4.48

שלום, חביבתי!

נכון הוא שהננו משלמים ביוקר וכל יום קוראים בעתון את "האותיות השחורות" של שמות כה יקרים, וביניהם אנשים מוכרים ולא-מוכרים. לא אחת נתקלתי במין דבר שכזה שאינני יודע איך לכנותו, אולי פרדוכס: עומדים אנשים כפופים על גבי העיתון וקוראים את שמות החללים, וכשתמה השורה נאנח אחד אנחת-רווחה, שהרי חברו לא נפגע! לכאורה משונה דבר זה עד למאוד ואפילו מרגיז ומרתיח; אך, לאמיתו של דבר, זהו דבר פשוט וטבעי. כל אדם ואפילו הפטריוט הגדול ביותר, כשאובד לו חבר או מכיר שלו, הרי עמוק וגדול כאבו יותר מבכל מקרה אחר. הבנתי יפה את מצב-רוחך בנפול חבריך-להכשרה. האמיני לי: יודע אני מה פירושו של דבר זה. אף לי אבדו בימים אלה חברים כה רבים שדמותם עומדת לנגד עיני ברגע זה וזכרם כל כך יקר. בעיני ראיתי איך נופלים חברים, ולא הרחק ממני, ואף אני בכבודי ובעצמי כבר כמעט ו... עכשיו אני שרוי ב"מצב-רוח" ואולם אינני מיואש. עדיין לא זכיתי לראותך ותארי לעצמך שאפילו בחופש פסח וב"סדר" לא הייתי בבית. ואולם שמח אני שיש ביכולתי למלא את חובתי - חובת בן למולדתו, והריני עושה זאת בצורה הפעילה ביותר והמסוכנת ביותר, שיש בכוחו של אדם פשוט. אקווה שאצא מהעסק הזה בבריאות-גוף-ורוח ובנצחון. עד כמה שאני מדוכדך וכואב על חברים שנפלו, למעשה אינני מיואש ואינני מדוכא. דבר זה אסור שיהיה בתוכנו. את רוחנו לא ישברו! הריני שואף תמיד בכל עת לעשות הכל כדי שיקרב המועד בו תושג המטרה בשלימותה ובטוחני שנשיגנה.
שלום!

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב 6.7.1948

6.7.48

ה-!

אל תחשבי שהנה התגנב ללבי היאוש. רחוק אני מכך עד למאוד וכן יודע אני ומקווה שנוכל להכות בשונאינו כמו שכתוב: "בלחי חמור, חמור חמורתיים"... אקווה שנכה בהם מכה גדולה למען ידעו את נחת זרועו של עם-הסגולה ויבינו שאין זה עסק נעים ביותר להתגרות בו.
אני מאמין ובטוח - והלא תדעי שהבטחון בלבד הנהו כבר חצי-נצחון - שנתגבר עליהם למרות מה שהדבר יעלה לנו במאמצים ובדבר יקר יותר: במיטב הנוער שיש לנו, אך מה לעשות? כך מצווים אנו וזאת חובתו המוסרית והלאומית של כל צעיר בישראל.
ה-, יש לי כעת רצון ללמוד ולקרוא וייתכן שזו רק התקפה שתחלוף במהרה, וייתכן שמחר אתחיל לעשות משהו בקשר לכך או שאקבל ספרים הרבה. יש רצון לגוון במקצת את החיים והתכנית העומדת לפני כרגע היא לקרוא גם בשאלות חקלאיות וגם ספרות יפה. אני מטיל ספק בעצמי אם אצליח לבצע זאת, משום שאני חושש שבמשך הזמן חליתי בעצלת ויצאתי כליל ממסלול השקדנות, אשר, למעשה מעולם לא הייתי שקוע בה ורחוק אני מהיות "תולעת ספרים"!...
שלום!

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב להוריו 23.8.1948

סרפנד - דואר צבאי, יום ב', 23.8.48

להורים היקרים מכל יקר, רב שלומות!

מתפלא אני על שעדיין לא קיבלתי מכם כל מכתב. אני מתחיל לחשוד שמא לא הגיעו אליכם מכתבי. הרי ידועים לנו קשרי-הדואר, ובפרט - לבי"ס כדורי.
נו, וכרגיל אני צריך לבקש מכם שבל תדאגו. ואם נניח אפילו שאתם רוצים באמת בדאגה, הרי זו איננה! אני יושב לי פה כמעט באפס מעשה, חוץ, כמובן, מאותם הדברים שיש לעשותם... ואלה הנם הדברים שיש בהם מן ההכנה לימים יבואו, אם יבואו. ובכן, מה שרציתי לספר לכם הפעם הוא זה: ההכשרה, בה אני חבר, מטפלת בעניין שיחרורה מהצבא באופן הרציני ביותר, דבר שאינו מוצא כל כך חן בעיני. אמנם אין לשכוח שלהכשרה זו אבדו שבעה-עשר איש וחסרונם של אלה מורגש. בינתיים, הועלתה הצעה להתאחד עם גוף שנקרא "מורדי-הגיטאות", ולעלות אתם לולדהיים. דבר זה לגמרי אינו לפי רוחי למרות שעדיין לא החלטתי. אמנם, בין החברים הללו, המונים כשמונים עד מאה במספר, יש גם אנשים כמו אנטק וצביה, ממארגני מרד-הגיטאות, אך הגיל הוא שמונה-עשרה לשלושים וחמש. מלבדם יש להתאחד גם עם גוף יוצאי חוץ-לארץ המונה כארבעים איש. ביחד עם חברינו המונים כמאה איש ימנה הגוף בתחילתו - כמאתיים חבר. אלא שכל הדבר, כאמור, אינו לפי רוחי, ואינו מוצא חן בעיני. פשוט, איני מאמין שאפשרי הדבר, בגלל הקשיים החברתיים העצומים. ואני איני רואה את עצמי בוגר למדי לכך ואיני שלם עם עצמי, שכבר אעזוב את הצבא ואלך להתיישבות. בזמנו עזבתי בי"ס חקלאי, שזו היתה ההזדמנות היחידה בחיי, והלכתי להילחם. אז באמת רב היה ערכו של כל אדם נוסף. נו, והיום למרות שהמצב טוב יותר, האם צריך אני להתיישב או להילחם? ייתכן שהיה לי קל יותר לו, לפחות, היתה זו התיישבות צבאית, אבל כאן בולדהיים זה מקום קל ונוח ופורה. וכי מתאים הדבר לנער כמוני? והאם זה לפי צרכי-המדינה? אני מתלבט קשות ואיני יודע מה לעשות. טרם החלטתי; בכל זאת ייתכן מאוד שלא אלך. אגב, אני מתפלא קצת על חברי. יש ביניהם רבים שהמלחמה עשתה את שלה; קלקלה את עצביהם, העכירה את רוחם, בלשוננו: נמאסה עליהם המלחמה כמו אכילת הצנון ב"כדורי"... איני אומר בפה מלא, אך נדמה לי, שלגבי אחדים עצם השיחרור קובע ולא עם מי מתאחדים ולאן הולכים להתיישב. אף כי לרציניים שביניהם יש גם נימוקים מוצדקים, דהיינו: לעשות נסיון שיוכיח שדבר כזה - כאיחוד עם הכשרות-חוץ - אפשרי הוא; ויש גם האומרים שהמשכת ההשתתפות בהכשרה במלחמה עלולה לגרום להרס ההכשרה, שכבר הקריבה די קרבנות, - אם בשל הקרבת אחד החברים ואם בגלל השפעתה השלילית של המלחמה על ההכשרה בכלל. אותי לא שברה השפעה זו ואף לא תשבור!... ברצון רב הייתי שומע עצה מפיכם בתנאי שזו תהיה אובייקטיבית עד כמה שאפשר מצד הורים.
ובכן, יקירי, מה אצלכם? מה שלומך את, אמא? הקבלתם מכתב מזאב? מה עכשיו? הייתי רוצה לדעת את כתבתו.

שלכם, אוהבכם,

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב להוריו 1948

1948 - דואר צבאי

לאבא, אמא - אם בת"א אתם, רב שלום!

קיבלתי את מכתבכם, אבא ואמא היקרים, ומאוד שמחתי: אתם מבקשים שאכתוב לכם הרבה וזאת אני עושה עד כמה שהתנאים מאפשרים לי. אני מתפלא מאוד שחיה ומרדכי אינם כותבים דבר; והיות ואין התפוח נופל רחוק מן העץ הרי גם דודיק וסוניה מושכים ידם מעט-סופרים...
פה בנגב פשוט טוב... מה פירושו של טוב זה? הבה ואסביר: אין זה אומר שברחובות-הנגב יש קיוסקים לרוב ומוכרים כאן "בייגליך" ותירס חם. אולם רואים כאן דברים אחרים, כגון מרחב עצום - שדרך אגב, מחכה לאנשים שישנו מעט את אפיו החדגווני. דבר זה אפשרי הוא בהחלט, והוא מוכח יפה בכמה מנקודותינו. ומקום לנטיעת עצים יש ויש! נו, אבא, די לחכימא ברמיזא... ואולם לפעמים נגלה בנגב גם משהו דמיוני בהחלט; כוונתי ל"פאטה-מורגנה". אתה הולך ומראה מוזר נראה לך: מים, ועצים בתוכם... וככל שאתה מתקדם כן הולך המראה ומתרחק. פירושו של דבר: שומר על טוח. אך לעתים הוא נעלם לפתע, אם אתה משנה את כיוון ההליכה. הנה לך תאור קצר מהנגב שכל כך התלהבתי ממנו.
להתראות בקרוב!
סליחה על "יפי" הכתב. אבל איעצכם: נסו-נא אתם פעם לכתוב על קיר!

מתוך "גווילי אש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח