דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי ויסוצקי נחמיה ז"ל

בן אסתר ואבנר
נולד בירושלים
בכ"ד תמוז תרפ"ט, 1/8/1928
יחידות: הגדוד השלישי
נפל בקרב במיבצע יפתח
בי"א ניסן תש"ח, 20/4/1948
מקום נפילה: נבי יושע
נקבר בנבי יושע-קבר אחים
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן אבנר (מחיילי הגדוד העברי האמריקני במלחמת העולם הראשונה שנשאר בארץ והתערה בה) ואסתר. נולד בכ"ד בתמוז תרפ"ט בירושלים. למד בגמנסיה העברית בירושלים ממכינה א' ועד לבגרות במחזור תש"ז. הצטיין בלימודיו, בהתנהגותו ובמידות תרומיות ביחס לחברים ולבני אדם בכלל. מעט בדיבורים והרבה במעשים טובים, ביחוד בעזרה לעניים ולעלובי החיים. בחיבוריו מתגלה עומק ההסתכלות וההגות וכושר הביטוי הנאה, אך היתה לו שפת ביטוי מיוחדת לו, שפת המוסיקה.
בן שש התיצב לפני מורתו למוסיקה (מרת אלישבע קפלן) וניגן לפניה על הפסנתר את "יצירתו החדשה ביותר": "סיפור על ילדה שתעתה ביער" (לזכרו הוצאה חוברת תוים מיצירותיו בגיל 6-9, חויות ותמונות מעולם הדמיון והמציאות של הילד - כדורים פורחים, גשם, ריקוד סיני, כוס גזוז, במדבר, בוקר, הרועה, מחלל, בלבול, בדיחה, המכשפה, שמורתו רשמה בתוים לפי נגינתו, מנגינות מקוריות ומשוכללות להפליא במבנה שלהן). הוא הפליא את שומעיו בהתפתחותו המוסיקלית הבלתי מצויה, הן בחיבור (בין השאר חיבר מרש-אבל מושלם) והן בביצוע מוצלח בנשפי תלמידים בקונצרטים וברדיו, אך התהילות והתשואות לא הוציאוהו מענותנותו ומתמימותו. הפסנתר והספרים ריתקוהו, אבל מצא שהות וענין גם בחיי החברה של בני גילו ובפעילות בארגון הצופים.
בימי חופשת הקיץ היה יוצא עם חבריו לעבודה בקיבוצים. בן 15 נודע כמוסיקאי מושלם ובגיל 16 התחולל בו משבר נפשי, תחת רושם צרות ישראל, נעילת שערי הארץ לפני פליטי החרב היהודים והתנכלות זרים למפעל התחייה הלאומי והוא הפסיק את הפעילותו במוסיקה. "הפסנתר יכול לחכות", אמר לקרוביו. "הארץ זקוקה ללוחמים ולא לאמנים". בצאתו, דיבר על לב אימו וניחם אותה שאין היא האם היחידה אשר בניה הולכים לתת את נפשם בעד עמם, כאילו חזה מראש את הקץ.
מאז הקדיש את שעותיו הפנויות לשירות העם והארץ, ואחרי סיום לימודיו בציונים טובים, יצא לשנתים להכשרה מגויסת של הצופים בדפנה. נטה שכם לכל עבודה ונשא באורך-רוח ובסבלנות בקשיי העבודות שלא הורגל להן מתוך הבנת החובה הלאומית. באחרונה מצא את מקומו בטיפול בעצי פרי. היה פעיל גם בועדת התרבות של ההכשרה. פרק נאה מחויותיו במקום ההכשרה צייר ברשימתו "כוחו של ניגון".
האידיליה של העמל במשק הופרעה על ידי המהומות שהתמידו באזור מאז הכרזת לייק-סאכסס. בחורף תש"ח נשלח נחמיה לקורס ארצי של לימוד אמצעי מלחמה במלריה שנערך בנתניה ועד תל-אביב הגיע, ובגלל שיבוש הדרכים בסכנות לא הצליח לבוא לביקור חטוף בביתו. בשובו מהקורס הוסיף להתאמן באימונים צבאיים ואת געגועיו הביתה הצפין ב"מקרר" עד בוא מועד.
בינתים נשלח עם חבריו להשתתף בכיבוש מצודת נבי-יושע, ביום 20.4.1948, ומשם לא חזר. כעבור חודש נקבר בנבי-יושע.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

מפי יקיריו

נולד לאביו אבנר, ואמו אסתר, ביום ה', כ"ד תמוז, תרפ"ט בירושלים. אביו עלה לארץ בימי מלחמת העולם הראשונה, עם הגדוד העברי, מארצות הברית. כתום המלחמה נשתקע כאן והתישב בירושלים. אמו - אסתר, בת למשפחה ירושלמית ותיקה.
את חנוכו קיבל נחמיה בגימנסיה העברית בירושלים. שתים עשרה שנה למד במוסד זה, הצטיין בלמודיו, זכה להערכת מורים ומחנכים, וגמר בהצלחה כבוגר מחזור תש"ז. השתייך לארגון הצופים, ובימי החופש היה יוצא לעבודה בקבוצים שונים. בשנת תש"ח התגייס להכשרה מגויסת של הפלמ"ח ויצא עם חבריו לדפנה, בגליל העליון.
בן יחיד להוריו, ממעט בדיבורים ומרבה במעשים טובים, ביחוד לגבי עניים ועלובי החיים - כצופה האמין בכל חום נפשו בערכו התכליתי של המעשה הטוב.
מילדותו התמסר למוסיקה והיה בעל כשרונות מוסיקליים בולטים. את חלק הארי מזמנו החפשי בילה ליד הפסנתר. משנתו השישית התחיל לחבר יצירות מקוריות - מנגינות לילדים, שירים בעלי ערך מוסיקלי. והוא הוסיף להתקדם ולהתפתח במהירות מפליאה, וכבר בשנת החמש עשרה לחייו הגיע לדרגה של בגרות מוסיקלית גבוהה, הן כמבצע, והן כמחבר. הוא השתתף בקונצרטים לתלמידים ובתחרויות מוסיקליות זכה תמיד בפרסים ראשונים. גם ברדיו ניגן, והשמיע כמה מיצירותיו. חבריו להכשרה היו אומרים עליו כי בזמן שהיה פותח בצלילי נגינה, בערבי התרבות, היו גם התנים בחוץ מפסיקים את יללתם ומקשיבים להשתפכות נפשו.
עם כל אהבתו ודבקותו במוסיקה, לא הסכים מעולם לעזוב את הארץ לשם השתלמות בחוץ לארץ - גם כשחזקו עליו דברי מוריו, הוריו ומוקיריו. מסירותו לעמו היא שהניעה אותו להביא קרבן גדול זה. בשנת השש עשרה לחייו, בהשפעת המצב שנתהווה בארץ ובעולם היהודי, חל משבר בנפשו - "הפסנתר יוכל לחכות" - אמר אז לקרוביו, "הארץ זקוקה למגינים". עם סיום לימודיו, עזב את בית הוריו ונחלץ לעזרת העם.
בצאתו, דיבר על לב אמו וניחם אותה, שאין היא האם היחידה אשר בניה הולכים לתת את נפשם בעד עמם. כאילו חזה מראש את הקץ.

רשימות לזכרו

מדברי מורתו

באביב 1936 בא אלי ילד בן שש, הוא נחמיה ויסוצקי. ישב ליד הפסנתר ונגן לפני את "יצירתו האחרונה" - "ספור על ילדה שתעתה ביער". לא היה לי כל ספק, שלפני יושב ילד מחונן בכשרונות יוצאים מגדר הרגיל. בשים לב לגילו הרך התחלתי מיד בהדרכתו המוסיקלית, שנמשכה כעשר שנים. את כל רשמי העולם החיצון היה נחמיה מביע בצלילי נגינה, ועוד בשנת למודיו הראשונה יצר שורה ארוכה של מנגינות קטנות, מקוריות ומשוכללות במבניהן, להפליא. מנגינות אלה משמשות לי עד היום הזה חומר-לימוד, האהוב ביותר גם עלי וגם על תלמידי הקטנים. נחמיה הקטן היה שונה מכל בני גילו. לבו לא היה נתון ביותר למשחקים, וימים תמימים היה מבלה בקריאה ובנגינה. אמנם, ברבות הימים למד אף הוא לשחק ולהשתובב עם חבריו, ובכל זאת חביבות עליו ביותר היו השעות שבהן היה מתיחד עם עולמו הפנימי, עולם הנגינה. בניגוד לרוב "ילדי הפלא", שהתפתחותם נעצרת כרגיל בשנות ההתבגרות, היה נחמיה מוסיף להתקדם ולהתפתח מכל הבחינות במהירות מפליאה, הן כמבצע והן כמחבר. אולם עם כל ההצלחה המרובה שזכה לה בהופעותיו בקונצרטים של תלמידים וברדיו, ועם כל דברי השבח הנלהבים שנשמעו עליו מפי מומחים, לא סרה ממנו מידת התמימות והענוה. ומידה זו היא שהביאה אותו אחרי-כן לותר על הנגינה עד בוא עת. בן שש-עשרה היה, כשהצהיר: "הארץ זקוקה ללוחמים ולא לאמנים".
ולדברו זה שמר אמונים עד הרגע האחרון.
מדברי מורה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח