דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן וייל גרהרד ז"ל

בן הילדה-מריה ואוטו
נולד בשוויץ
בג' כסלו תרפ"ג, 23/11/1922
יחידות: הגדוד השלישי
תפקיד: חבלן
נפל בפעילות מבצעית בפירוק מוקשים
בל' אדר א תש"ח, 11/3/1948
מקום נפילה: בדרך לחולתא
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 25 בנפלו

קורות חיים

בן אוטו (אלוף בצבא שווייץ) והילדה-מריה (או הילגראד). נולד ב-23.11.1922 בלוזאן שבשוייץ למשפחה בעלת מסורת דורות בשירות צבאי התחנך כאזרח שוייצי אוהב חופש. כתלמיד בית-הספר הריאלי היה פעיל בתנועת-הצופים . המשיך ללמוד בפוליטכניון בציריך והוסמך למהנדס וזמן מועט אחרי כניסתו לשירות חובה בצבא מולדתו הועלה לדרגת סגן (לייטנט) בחיל-ההנדסה ובהתאם למגמה ההגנתית של צבא שוייץ התמחה בחבלה (מוקשים וחומרי-נפץ).
מתוך רגש הומני ושנאה למדכאים, עזר במלחמת-העולם השניה, לאנשי המחתרת הצרפתית באזור הגבול ובהברחת פליטים נוצרים ויהודים מצרפת לשוייץ. הוא רצה להתנדב לחיל-האויר הבריטי ולרדת במצנח לשם פעולות-חבלה בגרמניה, אך הניאוהו מזה.
שואת היהודים באירופה עוררה את התעניינותו בבעיה היהודית ומתוך עיון ולימוד בה הגיע לפתרון הציוני והתנדב להקדיש את עצמו למען רכישת המולדת ההיסטורית לעם היהודי, כיאות לשוייצי אוהב חופש וצדק. על החלטתו זו השפיעה ביחוד העובדה, שהנוער העברי בארץ לוחם בשיטות מחתרת לשחרור המולדת. לשם הכרת הענינים מקרוב, כדי למצוא בהם את מקומו ותפקידו, בא לארץ ב-1.5.1946 כתייר ברכבת ממצרים.
השתתף כחבר-אורח בהקמת קיבוץ גלעד, עזר בידיעותיו הטכניות ונטה שכם לכל עבודה כחבר רגיל. אחר-כך החל לעבוד בחברת החשמל בחיפה, בא במגע עם אנשים מכל החוגים והזרמים. התעניין בכל הפעולות והמאורעות ומצא את הדרך להצטרף לארגון ה"הגנה". אך לפני כן היה עליו לחזור לשוויץ לשני חדשי אימונים דו-שנתיים כחובתו - לצבא השוייצרי. שם למד את השיטות החדישות בחבלה ורכש הבנה ואהדה לענין הציוני, בין הנוצרים. גרהרד התקשר לארץ ישראל בצורה שלא הובנה בארצו, והיה עונה לשאלות, "אני אוהב את ארץ ישראל ואני חושב, שיש עוד צורך בי שם לתקופה של עשר שנים. אחרי זאת אחזור הביתה, אלא אם כן..."
כשחזר ארצה בדצמבר 1947 בראשית מלחמת-השחרור, הביא אתו תכנית מעובדת לכל פרטיה בדבר רכישת ידיעות משטחי האויב. יחס הספק והזהירות מצד ראשי הש"י של ה"הגנה" להצעתו דיכאו אותו, כי הוא הסתמך בכל להט לבו על הנאמנות השוייצית ולא הבין כיצד אפשר לפקפק בה. אך ראש השירות עודד אותו, שאם יבצע את הדבר כאיש פרטי ויצליח, ידעו סוף-סוף להעריך את פעלו. וכן עשה. כתייר נוצרי סייר בעבר-הירדן, סוריה והלבנון, וכשחזר אחרי שלושה שבועות והביא אתו ידיעות בעלות ערך צבאי עצום, נתקבל כמדריך לחבלה בחטיבת "יפתח" שבפלמ"ח בגליל העליון.
היה אומר:"רבים האנשים שאינם אלא מתים אף על פי שהם חושבים עצמם לחיים. החיים ראויים לכך שאדם יהיה גאה לחיות אותם".
התפקיד סיפק את שאיפותיו במלואן.כעבור ששה ימים למנויו, ביום 11.3.1948, נקרא לפרק מוקש שנמצא בדרך מאילת-השחר לחולתא, נהרג בהתפוצצות ביחד עם הנשק הגדודי של הגדוד השלישי. לפי עדותו של מפקד חטיבת "יפתח", מולא כהן, אמו של גרהרד הגיעה ארצה כדי לשמוע מפי מפקדיו מה היו נסיבות מותו, ואז התברר שאמו היתה יהודיה, אך חיה בסביבה ובמשפחת מתבוללים. גרהד וחברו הובאו לקברות באילת-השחר. ב-21.9.1949 הועבר לנחלת-יצחק.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לדמותו - ז.ארליך

(מתוך מכתב לידיד בשוויצריה)

במקרה הגיע אלי בקנדה העתון "בזלר יודישה רונדשוי" בו מצאתי רשימה של ג'רהרד ווייל. הידיעה על מותו זיעזעה אותי משום שנפגשתי אתו בא"י פעמים רבות והערכתי את התרבות שבו, את אופיו הישר ואת מסירותו.
כשג'רהרד בא אלינו לקיבוץ גל-עד היה זר ליהדות, לציונות וללשון העברית. היה יהודי מתבולל ואחד מאותם האינטלקטואלים, ביחוד היהודיים, המחפשים אידיאל אותו יוכלו לשרת. בתוך התוהו ובוהו המוסרי והרוחני של האנושיות חיפש ערכים למענם יוכל לחיות ולהם יוכל להקדיש את מרצו. בארץ-ישראל העברית ובעבודת הבנין שלנו מצא אידיאל כזה והוא נרתם אליו בהתלהבות.
הוא שנא את מדכאי העם היהודי ומשעבדיו והעריץ את הנוער היהודי, שהתקומם נגד הטרגדיה הממושכת של עמנו. יהדות שויצריה יכולה להיות גאה בג'רהרד אשר כנותו, נכונותו להקרבה עצמית ואומץ לבו מעידים על הכוחות הצפונים עוד ביהדות הזאת. אנו חברי הקיבוץ גל-עד, שבתוכנו חי ג'רהרד במשך ששת החודשים הראשונים והמכריעים ביותר של התישבותנו, גאים על כך שאצלנו היתה לו הרגשת בית.
כמזכיר הקיבוץ היתה לי הזדמנות להכיר את ג'רהרד מקרוב. נהלתי אתו הרבה שיחות רשמיות ופרטיות. בימים הראשונים התגורר באהלי וראיתיו בצעדיו הראשונים בחיי עבודה וקיבוץ. שיחה עם ג'רהרד לא היתה סתם שיחה. הוא ביקש לעמוד במהירות על האקלים הרוחני והמוסרי של ארץ-ישראל, ועל טיבם של האנשים אשר ענין לו אתם. כל שיחה אתו היה בה משום מבחן לידיעותינו, לאפיינו ולמידת היציבות של מפעלנו. בזמן קצר מאוד הספיק יהודי שויצרי זה להכיר, ביתר בהירות מאשר רבים מאתנו, את בעיות הארץ וקשייה. הוא הסתגל במהרה לחיי הקיבוץ וכעבור זמן קצר היה כאחד מאתנו. לקח חלק בכל הקשיים המצויים בנקודת התישבות חדשה, הזיע אתנו בעבודה ושמח על כל הישג בהתפתחות הקיבוץ. למרות היותו איש אקדמי, שזה עתה סיים לימודיו בהנדסה, גילה כשרון יוצא מגדר הרגיל בשימוש בידיעותיו הלכה למעשה. באותה תקופה של הנחת היסוד לקבוצנו ובניינו נודעה חשיבות יתרה לעזרתו של ג'רהרד.
רק בקושי הצלחנו לשכנע אותו כי את חודשיו הראשונים בארץ עליו להקדיש להסתגלותו והתאקלמותו ולא להדרכה צבאית. ג'רהרד תבע כל הזמן, שינצלו את ידיעותיו ונסיונו בשטח הצבאי, ובעברו העירה מצא הדרך להביא תועלת צבאית. הוא חש שהתנגשותנו עם הערבים היא בלתי נמנעת והוא ביקש ליטול לעצמו חלק מן האחריות להכנות הדרושות.
שובו של ג'רהרד משויצריה לא הפתיע אותנו כי ידענו את נאמנותו ועקביותו. כשנפגשתי אתו בפעם האחרונה, לפני נסיעתי בשליחות לאמריקה, הוטלה כבר הארץ לסערת מלחמה. זה עתה חזר עם ידיעות מהארצות השכנות, והיתה לו התיעצות חשובה עם ראשי ההגנה. יתכן, שפגישה זו הכריעה את גורלו. ראיתיו מלא מרץ, התלהבות ונכונות למלא את התפקידים שנועדו לו. הוא ידע על הסכנות האורבות, אך לא סבל זהירות מופרזת. עוד מהדהדים באזני דברי הסיכום שלו על המצב בארץ: "יהיה טוב, יהיה טוב!..."
קשה להשלים עם העובדה שגרהרד, בעל המזג הטוב, איש החיים שהונע ע"י כוחות מוסריים נעלים איננו עוד... רק חלק מחייו התכוון להקדיש למפעלנו אך את כל חייו נתן. מותו מעורר צער צורב כי בהסתלקותו יש משהו טרגי ופתאומי.
זכרו יהיה תמיד שמור בלב כל אנשי הקיבוץ ובלב כל אדם שהכירו בארץ-ישראל.

ז. ארליך

מונטריאול, קנדה, 7.5.1948

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

ללוחם האלמוני

בשלהי דצמבר 47', התייצב במטה שלי באילת השחר בחור גבוה, יפה תואר ומסר לי פתק מיגאל אלון (ושמא מיצחק שדה) ובו היה כתוב: "אני שולח אליך את המוכ"ז ג'רהרד ווייל, הטוען שהיה חבלן בכיר במאקי (תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה), אשר הגיע אלינו בצורה מוזרה דרך סוריה ולבנון, כדי לעזור לנו במלחמה. קבל אותו". בשולי הפתק נוספו המילים: "נ.ב. - כבדהו וחשדהו". נוסף לצרפתית, דיבר גרמנית שדמתה ליידיש. העברתי את האיש ליד מפקד יחידת החבלנים שלנו וביקשתיו לתהות על קנקנו ולדווח לי. הוא אכן התגלה כחבלן וירטואוז, עד כי הוצע לקיים קורס חבלה בהדרכתו.
זאת היתה התקופה של המלחמה על הדרכים, והמוקשים שהערבים הניחו לא היו תקניים, הכול היה פרימיטיבי ומאולתר - חוטי ברזל, יתדות ברזל וכיוצ"ב - כך שהטיפול בפירוקם דרש תושיה, זריזות מחשבה וידיים טובות. נורא מסובך היה להיות חבלן בתנאים אלה. והחבלנים שלנו התחילו לדבר בג'רהרד בהתלהבות רבה - הוא פירק מוקשים בצורה שעוררה התפעלות והתגלה כבחור סימפטי, שנקלט מבחינה חברתית. דיווחתי ליגאל: "ג'רהרד נכס, שעדיין איננו מעריכים אותו כפי שהוא ראוי".
יום אחד נסענו, אורי יפה ואני עם מלווים, במשוריין ("סנדוויץ", מוגן בלוחות פלדה) לכיוון דרדרה, שממזרח לאגם החולה. כשנסענו כמה מאות מטרים בכביש חולתא-יסוד המעלה השמיע הנהג קריאת אזהרה: "מוקש!" כולנו התכופפנו אינסטינקטיבית והאוטו המשיך, עבר את המוקש, ואנו נשארנו דרוכים לפיצוץ - הוא לא נשמע. ירדנו מהכביש והבחנו בחוט תייל מתוח לרוחבו. התקשרתי מיד במכשיר הקשר הפרימיטיבי שנשאתי איתי והזעקתי מהמטה חבלנים. ביניהם היה כמובן ג'רהרד. כשהתחילו לטפל בפירוק המוקש, סרתי אליו ואמרתי שאינני מוכן ש"אתה תפרק מוקש חי כאשר מסביבך עומדים אנשים". הוא הרים אליי את עיניו ואמר: "מה, אתה לא סומך עליי?" השבתי שלמרות שאני סומך עליו, עליו להרחיק את האנשים. התרחקנו. תוך כדי הטיפול הוא קרא לעזרה את אחד החבלנים, שאוליק וישנבסקי. כמו שהוא ניגש אליו ויחד התכופפו - נשמע פיצוץ נורא שקרע את הכביש. רצנו בתוך העשן לעבר הבור שנפער ולא מצאנו שריד מהבחורים, כאילו עלו עם הפיצוץ לשמיים. היינו נרגשים מאוד. בישיבה שכינסנו, היינו נבוכים ויגעים. אם זכרוני אינו מטעה אותי, אמרתי אז שמה שקרה - שאנשים נעלמים כתוצאה מפיצוץ של חומרי נפץ פרימיטיביים בעלי כושר השמדה אדיר, שהופעל כתוצאה מתקלה - יכול אולי ללמד מה עלה בגורלם של י"ד החבר'ה בא-כזיב ואולי גם את גורל כ"ג יורדי הסירה.
עקבות מניחי המוקש הוליכו לאחסניה. כשיצאנו לסייר בשטח על מנת להכין את פעולת העונשין (שבוצעה ב-48.3.12) הבחנו במרחק 600-500 מטרים עופות, העטים על משהו. כשקרבנו, ראינו שם חלקי בשר בגודל ציפורן וכתמי דם. אספנו את השרידים בשקים והבאנו אותם לקבורה באילת השחר. אפילו לא אנסה לומר במילים מה עבר עלינו ברגעים אלה.
ויש המשך.
עברו שנים. אני עובד במוסך בדגניה. נפתחת הדלת ונכנסת אשה בעלת דימיון מדהים לג'רהרד, זו היתה אימו. נשארתי לשנייה קפוא על מקומי. בחיפושיה אחר גורל בנה הגיעה אליי. אירחתי אותה. יחד עלינו לקבר בנה באילת השחר. סיפרתי לה כל מה שידעתי; והיא סיפרה. ג'רהרד נולד בשוויץ למשפחה מתבוללת. היה תלמיד מוכשר שלמד הנדסה. במלחמת העולם השנייה כשגברה האנטישמיות בשוויץ וכמובן, גם במוסד בו למד. מבלי ליידע את הוריו גנב את הגבול לצרפת, הצטרף למחתרת המאקי והשתתף במבצעי חבלה נגד הגרמנים. האם הראתה לי קטעי עיתונות ומדליות שהעידו על כך. עשה נפלאות. פעם נפל בשבי הגרמנים ונימלט. אחרי סיום המלחמה חזר לשוויץ להשלים את חוק לימודיו. כשהגיעו לאוזניו הידיעות על "הבריחה" וה"העפלה" - נדלק בו הניצוץ היהודי. כשפרצה מלחמת העצמאות, שוב עשה מעשה - מבלי לספר להוריו, עלה על רכבת, נסע לטורקיה, עבר בסוריה ובלבנון, חיפש וחיפש עד שהגיע למטה הפלמ"ח בתל אביב ומשם נשלח אליי. כששמעתי את תולדות חייו של ג'רהרד נרעשתי ונרגשתי בצורה יוצאת דופן.
איך הגיעה אליי האם? ג'רהרד שיגר מהארץ מכתבים לחבר וחברה בשוויץ, בעקבות קצה חוט זה יצאה אם יהודיה משוויץ לחפש מה עלה בגורל בנה ש"עלה לשמיים" במלחמת העצמאות.

מתוך ספרו של מולה כהן 'לתת ולקבל.'

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.