דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סגן חפץ אברהם "אברהמלה" ז"ל

בן חיה ואהרן
נולד בירושלים
בי"ז כסלו תרפ"ו, 4/12/1925
בהכשרת דפנה/תל-יוסף, המחנות העולים
תפקיד: מפקד מחלקה - מ"מ
נפל בקרב במיבצע מכבי ב'
בה' אייר תש"ח, 14/5/1948
מקום נפילה: בית מחסיר
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 23 בנפלו

קורות חיים

בן אהרון וחיה. נולד בי"ז בכסלו תרפ"ו בירושלים. בהיותו תלמיד כיתה ח' של בית-ספר עממי הצטרף ל"מחנות העולים", וכשגדל היה לנער פעיל ומדריך בתנועה. למד בבית-החינוך התיכון לילדי העובדים בירושלים עם סיום המחלקה הששית ונתקבל כנער מתלמד בעבודת פקידות במשרדי הסוכנות. התמיד במקום עבודתו זה עד גיוסו לפלמ"ח יחד עם חבריו לתנועה.
שלוש שנים שירת בפלמ"ח במשקי הגליל העליון וסיים קורס של מפקדי כיתות. עם תום ימי שירותו חזר לירושלים. עבד בבנין והמשיך בפעילותו בעתודות הפלמ"ח בעיר. עם פרוץ מלחמת-השחרור השתתף כמפקד ואחראי לליווי שיירות בדרך ים המלח - ירושלים. נתפס ונעצר על-ידי הבריטים כשנשק המגן בידו. בהיתפסו עם נשק עמד עמידה גאה ולא הסתיר את השתייכותו למבטיחי הקו.
מששוחרר עבר להבטחת הדרך וליווי שיירות בדרך תל-אביב ירושלים, בגדוד "הראל" אשר בפלמ"ח. בדביקות ובאמונה ללא סייג עמד בראש כיתת מלווים ונסע יום-יום בדרך, שבה כל סלע וכל הר טומן סכנה. היה דרוש רצון חזק והכרה של איש הפלמ"ח כדי להתמיד בנסיעה בקו. כמו כן השתתף בהתקפה המפורסמת על הקסטל וחזר ממנה בהרגשת סיפוק גדולה.
התגלה כמפקד בעל העזה רבה ואמיץ-לב. דאג לפקודיו ונתחבב עליהם, לא אחת שימש להם מופת בגבורתו.
מחלקתו עלתה על משלט 16 בקרבת באב אל ואד מדרום לכביש ממול לכפר הערבי בית מחסיר, לאחר שהכפר נכבש ונהרס על ידי כוחות הגדוד הרביעי. תפיסת המשלטים, באה כדי להבטיח את התנועה בכביש ירושלים.
צלף משרידי האויב פגע בו קשה הוא איבד דם רב, אך התנהג בסבלנות למרות הכאבים הקשים. הוא מינה מייד ממלא מקום והורד באלונקת שדה אל תחנת האיסוף. בדרך, ביקש מהחובשים שנשאו אותו לנוח למען לא יתעייפו. הועבר מייד לירושלים ושם נותח, אך ללא הועיל.
כעבור יממה בה' באייר תש"ח (19.5.1948) שעות אחדות לפני הכרזת המדינה, מת מפצעיו. נקבר בסנהדריה בירושלים.
ב-20.9.1951 הועבר להר-הרצל בירושלים. אחרי מותו הועלה לקצונה בדרגת סגן (- פקודות המטה הגללי מס' 82, נספח מס' 1, מיום י"ד בטבת תש"י, 3.1.1950).

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

על השיירות

באותם הימים, ימי השיירות היה נכנס במפתיע, מאיר אותנו במבטו האוהב "שלום, מה נשמע" וכשהיית מבקש ממנו , אדיש כביכול, להשאר מעט, לספר מעט, היה אומר "בפעם אחרת, חיים, עתה מוכרח אני לחזור" ומדי פעם הוא חזר, על כל שיירה שחזרה משדה הקרב פצועה, שסועה, שותתת דם - חזר גם הוא. לאה ויגע, מזוהם באבק דרכים ושמן מכונות, וחיוכו המבויש מעט ממבטי אהבתנו, קורן ומאיר.
אהבנוהו מאוד וחרדנו לו מאוד באותם הימים. בלב נצבט, הייתי ממהר בחשכת ליל לבסיס פלוגתו מששמעתי על בואו, והייתי דבק בו לשעות הרבה. טוב היה לי במחיצתו נשימת אפו, ריחו ומבט עיניו משכוני, הייתי מביט לתוך עיניו ומנסה לדלות מתוכן את הפחדים ששקעו בהן, בשעות הקשות של המלחמה על הדרך. כי ידעתי היטב ידעתי, מהו הקרב על הדרך. ידעתי את האימה הגדולה האופפת אדם כשהוא מוצא את עצמו בגיא צר וארוך כלוא במכונית נוסעים פרוזה, באש מרוכזת של מאות רובים ומקלעים מעמדות מבוצרות ומוכנות מראש, מפוזרות לאורך קילומטרים רבים... אז, ולא חלילה לפני כן, היו הנערות מוציאות את הסטנים המפורקים, המוסתרים ומוסרות אותן לידי הנערים, מגיני השיירות והדרך חסומה. ובמחסומים מוקשים. ומעבר למחסומים העיר, העיר שלך, ירושלים הנאבקת וגבה אל הקיר, לא מזון לא מים ולא נשק... ובעיר אמא ואבא ואחים ואחיות וילדים ופעוטות, היש עוד צורך בפקודה לפרוץ בכל מחיר?

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

"ספיגת" אש

פעם אמר לי, לאחר שקיבל תוספת של 2 מקלעים ליחידתו: "עתה אני מצפצף עליהם,יש לנו 3 משורינים ולכל אחד - מקלע. כשאנו נתקלים בהם, שוב אין אנו יורים תוך כדי נסיעה, חבל על הכדורים, חוץ מזה הם חושבים שזו בריחה. יש לי שיטה חדשה. אני מוציא את המשוריינים מתוך השיירה ומציב מול כל קבוצת עמדות -משוריין, העומד ומעסיקם בדו-קרב פתוח ובטוח קצר והשיירה כולה עוברת מאחורי גבנו, היתרון הוא כפול: ראשית, שאנו פוגעים בהם ושנית שאנו "סופגים" את כל אשם, כי הם כה עסוקים אתנו, שאינם מתפנים לשירה". משיירה כזו חזר פעם ושפתו שרוטה במקצת, "מה זה?" שואל אני, "שום דבר, כדור..."

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לפני השיירה האחרונה

היה מעודד מאוד שיתוף בנות בקרבות. לקח ברצון בנות אתו, ונתן בהן אמון מלא. כשיצאנו אחרי פסח לכבוש דרך ירושלים תל אביב, שהיתה חסומה לפחות חודש ימים באופן רציני לא התלהבו לשתף בפעולה בנות, ואלו אברהמל'ה עמד בכל תוקף, שזמרה תיסע כאלחוטאית במשוריין ואני אסע, כחובשת במשוריין שלו.
היה יום שישי בערב כשיצאנו מן העיר והרגשנו אז, שבפעולה יחרץ לא רק גורל העיר, אלא גם גורל רבים מאתנו. ידענו את גודל הסכנה. על יד המחסום ברוממה עמדנו בחושך שעות לחכות להוראות. אברהמל'ה התחיל במשורין שלנו לשיר וכולנו ענינו אחריו. בכל שאר 70 המכוניות היה שקט ומצב רוח קשה ואילו אצלנו שרו שירי שבת.
בלילה של פירוק המחסומים נסע אברהמל'ה בין היחידים מאתנו שנסעו אז. כל הלילה נסעו ופרקו מחסום אחרי מחסום. בכניסה למשאבות המים בבאב אל ואד היו קופיש ואברהמל'ה ראשונים להיכנס ולכתוב - "פלמ"ח"... בימים אלה היינו נוסעים בלילה וחוזרים כל פעם לקריה. מן הקריה טלפן אברהמל'ה הביתה וקרא גם לי לדבר לטלפן הביתה, לפני שנצא למשלטים. הוא דיבר לפני, נדמה לי שעם אמו - וענה לשאלותיה שהוא בריא ושלם ויושב בקריה ואינו יוצא ממנה ומחכה רק לנסיעת השיירה לשפלה. אוכל כל היום ו"מבריא" אחריו דברתי עם הורי והיות ולא היה לי דמיון עז כמוהו, פשוט השבתי לשאלות את אותן התשובות. אחרי זה אברהמל'ה עוד הספיק לשלוח להוריו מן הקריה עוד מספר ביצים, שבירושלים של אז היו אוצר, שלא מן העולם הזה.
לפני שיצאנו היה מפקד, שסידר אברהמל'ה ובאותו יום הפגיזו את הקריה באופן רציני. מן הראדאר. באותו רגע שרק פגז מעל לראשנו וכל המפקד השתטח על הארץ... באופן אינסטינקטיבי חוץ מאברהמל'ה שעמד, הסתכל וחייך. אכלנו יחד וצחקנו ולא ידענו שזו הפעם האחרונה שנראה אותו, ישבנו כולנו פורמנים יחד והרגשנו מה גדולה החבה שאנחנו רוחשים אחד לשני.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.