ונזכור את כולם

טוראי יעקבי יוחנן ז"ל

בן אלישבע ושלמה
נולד בגרמניה
בכ"ב אדר א תרפ"ט, 4/3/1929
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת מעוז א', 1945-1947
תפקיד: חובש פלוגתי
נפל בקרב במיבצע יפתח
בו' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: מלכיה
נקבר בקיבוץ מעוז חיים
בן 19 בנפלו

קורות חיים

בן שלמה ואלישבע. נולד ב-4.3.1929 בעיירה זול שמבמדינת טורינגן בגרמניה וגדל בבית הוריו. בשנת לימודיו הראשונה בבית הספר העממי עוד לא גבר נחשול האיבה הנאצית, אך הוריו ראו את הנולד ובראשית 1936 עלו עם ילדיהם ארצה. שנה התמחו בחקלאות בנהלל וכבר שם התעניין הילד מאוד בשיחות המבוגרים ובמעשיהם יותר מאשר במשחקי הילדים. אחר כך התיישבה המשפחה במושב תל עדשים ושם למד יוחנן עד כיתה ט' בבית הספר המקומי.
הרבה לסייר בסביבה הקרובה והרחוקה ברכיבה על אופניים, טיפל בסבלנות רבה בבעלי החיים, ובייחוד בביות חתולי בר. החל לעסוק בציור בלי הדרכה. ניגן בחליל, עסק בעבודות חיטוב בעץ ובתיקוני כלים שונים בחצר המשק ומצא פנאי גם לקריאת ספרים טובים. אחרי גמר לימודיו בבית הספר עבד במשק הוריו ואחר כך החל ללמוד חקלאות בבית הספר על שם כדורי. כאן הכירוהו מוריו כבעל אופי ומשמעת בעבודה, בלימודים ובחיי החברה.
משפרצה מלחמת השחרור ביקש וקיבל את הסכמת הוריו להתגייס, אף כי לא חיבב את המלחמה, אך מתוך הגינות אנושית לא יכול להשאיר לאחרים את הלחימה וההקרבה בעד המולדת, ואף הסביר להוריו כי "לפעמים מוטב להקריב חלק למען הכלל". מבית הספר חש עם מחלקתו לעזרת בית קשת ובחיפוי על הנסיגה הגיע בין האחרונים לשער המשק. שירת באחד מגדודי הפלמ"ח, ולאחר שסיים קורס לחובשים מחלקתיים שירת בתפקידו, כחובש פלוגתי, בחטיבת "יפתח" בגליל העליון ובקור רוח ובאומץ הגיש "עזרה ראשונה" לחברים ונפגע אף הוא בתוך מטח האש.
כך גם נהג גם בקרב הנסיון לכיבוש מלכיה. יוחנן רץ מעמדה לעמדה וחבש בשקט וקור רוח, הוא טיפל בפצוע אחר פצוע עודד ורומם את רוח הלוחמים, גם חוש ההומור, שבו ניחן, לא אבד לו. ההסתערות של הלבנוניים הלכה וגברה חברים רבים נפלו פצועים והרוגים. נושאי הנשק נסוגו לפי פקודה, אך הוא היה מרותק לשירותו ולחובתו האנושית והחברתית, נשאר והמשיך לחבוש את הפצועים ותוך כדי חבישת פצוע קשה בעודו מחזיק בתחבושת נפגע מכדור, וטנק של האויב רמס את שניהם ביום 15.5.1948.
נקבר בקבר אחים במעוז חיים ב-29.5.1948; שנה לאחר נפילתו הועברו הוא וחבריו מקבר זמני במלכיה למעוז חיים.
בדברי הספד כתב חברו: "...הגם שם, בליל הזוועות, מול אש האויב ואימת משורייניו, הגם שם חייכת כאשר ראיתיך. מובטחני בכך, יוחנן..."

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

דברים לזכרו

אני נזכר בו, בנער הבהיר והער. נער היה כשהכרתיו לראשונה מקרוב. חגיגה עמדנו לערוך ורצינו לקשטה בכתובות קיר. ומי יעשה זאת, שאלנו? בא יוחנן, צוהל ובטוח, הביט על גליונות הנייר הגדולים ושאל: מה לכתוב? העפרון כבר בידו וראה פלא: ביד קלה, בבטחון רונן כל כך נזדקרו האותיות. הוא פיזרם על פני הגליונות בתנופה כפזר זרעים בשדה. ואף הן, כדמותו, רוננות.
יום אחד עמד ליד השולחן, מעיין בתיק ניירות. "ארכיון המושב". מספרים. מספרים. לא! לא לישותו הצוהלת, לחוש ההומור שלו. "המספרים יבשים מדי. יש לצייר אותם" אמר. "רק כך אפשר להבין מספרים". מיפקד אוכלוסיה, תנובות שדה ורפת, הופכים ציורים עליזים. נפתחה תערוכת ציורים ותמונות. "יוחנן, תשתתף!" ושוב הפותענו. הנה הוא מוציאם אחד אחד. שרטוטי עפרון וציורי צבע. ציורי עמל. ואותו בטחון עליז לדמויותיו, למתח שריריהם, להנף הפטיש. ומה יחסו של יוחנן לטבע? יענו על כך הצבעים הקורנים של ציורי פרחיו. את יוחנן כשהוא עם עצמו, לבדו, לא ראיתי. אולם הציור "ספרים על השולחן", על כל כבדם ורצינותם, אמר לי: גם שעות כאלו בחייו.
כזה היה יוחנן. אהבנו לשמוע את דיבורו הקולח, עשיר ההומור והדמיון ולראות את הנף הדמיון שלידיו הברוכות.
ברצון הלך תמיד לכל אשר נתבקש ונדרש וכך הלך גם לגליל.
ומספר חבר שראהו בשעותיו האחרונות:"... כיתה אחת היינו במישלט אל מול הכביש כשהטור המשורין יורק אש מכל כליו. אחד אחד נפלו האנשים, והמספר, האחרון שנשאר, פצוע. והוא, יוחנן, החובש, חזר לתחום האש כדי לחבוש - ונפל באשר נפלו חבריו".
... הגם שם, בליל הזוועות, מול אש האויב ואימת משויניו, הנה גם שם חייכת כאשר ראיתיך? מובטחני בכך, יוחנן...
יריב שפירא, תל עדשים

מתוך "במעלה" 1948

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח