דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי כהן יעקב "יורדן" ז"ל

בן עליזה ויצחק
נולד בגרמניה - ברלין
בכ"ט אדר ב תרפ"ד, 4/4/1924
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים", מחלקת הל"ה
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 24 בנפלו

קורות חיים

בן יצחק ועליזה. נולד בכ"ט באדר ב' תרפ"ד (4.4.1924) בברלין, גרמניה. בהיותו בן שנתים עברו הוריו לפאריס ושם למד. בהיותו בן 10 עלה עם הוריו לארץ. סיים את הגימנסיה "בלפור" בתל-אביב ולאחר שירות של שנתים בפלמ"ח התקבל לאוניברסיטה ולמד היסטוריה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. חבר ומדריך ב"מכבי הצעיר" וב"הבונים". בשנות לימודיו בירושלים עבד כמדריך ראשי במוסד-הילדים "בית-חנה" מיסודם של "בני-ברית".
חיי הקיבוץ היו קרובים ללבו לאחר שהיה בקבוץ דפנה בהיותו שם בהכשרה מגויסת. אך משאת נפשו היתה המדע בעבודה כמדריך גילה כשרונות פדגוגיים ויחס לבבי לילדים היתומים העולים, וידע להחזיר להם את האמונה באדם.
כל מגמתו היתה לא "לחנך" כי אם לתת להם אושר שלוה ובטחון. בימי חופשותיו שלו היה נוהג לבקר את "ילדיו" ובכל מקום אליו בא, כאילו האירה קרן שמש את חיי הילדים האלה. בחלקו נפל אביב חיים קצר בלבד אך הוא השקיע בחניכיו כל כך הרבה מנשמתו עד שחלק מנעוריו המשיך לחיות בנשמתם.
עבודותיו המדעיות במקצוע ההיסטוריה זכו להערכה רבה באוניברסיטת ירושלים.
עם פרוץ המאורעות חזר מיד לפלמ"ח לשירות פעיל יחד עם שאר הסטודנטים והשתתף בפעולות קומנדו ובליווי שיירות ולא אחת ניצל בנס. גאה שניתן לו להגן בחייו על חיי אחרים ולהילחם על היקר ביותר, על המולדת. הוא אהב את החיים, אך לא ירא מפני המוות.
עם צאת מחלקת ה"ל"ה" להגשת עזרה לגוש עציון הנצור יצא גם הוא אתם כממלא מקום המפקד ונפל עם כולם ביום ה' בשבט תש"ח.
"האדמה חזקה ממני" - אמר זמן מועט לפני מותו לאימו כאשר הביע את רצונו לחזור לכפר. האדמה היתה חזקה ממנו.
הובא לקבורה בכפר-עציון וביום 17.11.1949 הועברה גופתו עם יתר חללי הגוש לקבורת קבע בבית הקברות הצבאי על הר הרצל בירושלים.
יעקב החל לכתוב יומן בהיותו בן תשע ב-1933 וסיימו ב-11 בינואר 1948 והוא בן 23 וחצי, שבוע לפני מותו עם הל"ה. יומנו הדחוס וצפוף בפרטים רבים של שגרת החיים בארץ בימי המנדט ומלחמת העולם השניה עד למלחמת העצמאות. מבטא לא רק את ההוויה התל-אביבית של שנות ה-30 וה-40 מנקודת מבטו של ילד נער ומבוגר אלא בעיקר את מכבש עיצובו של דור הפלמ"ח.

אלבום תמונות

קטעי עיתונות

מפרי עטו

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

פגישתי האחרונה עם בני יעקב

היה זה בבוקר יום שישי. השמש קרנה. לא מיהרתי בקניותי ליום השבת. הן אף אחד משני בני אינו מצפה לי בבית. והנה יעקב שלי עומד לפני הדלת. בריא, זוהר, שזוף משמש ההרים:
- אמא, כמה חיפשתיך, זה למעלה משעה! בעוד חמש שעות עלי ללכת.
רבים ראוהו ברחוב הקטן שלנו, וזר שושנים אדומות בידו. יותר מששמחתי, נבהלתי. ידעתי על הסכנות שבכביש ירושלים. אך כעת, בעמדו לפני והשושנים בידו ובספרו לי מה טוב חלקו, מה מאוד דואגים לו ידידיו, ומה גאה הוא בהשקיפו על ארץ מולדתו היפה מעל ההרים, חזרו האמונה והתקוה ללבי הרועד.
- רק היום עוד נסיעה בתפקיד, ויתכן שמחר או מחרתיים אוכל לבלות את חופשתי אתכם.
ליוויתיו למכונית. בשולי 'הגרב' שלו ניגב בבת צחוק את דמעתי. נשיקה, לחיצת יד, ועוד מבט אחד מתוך עיניו הנאמנות והטובות - ומאז לא ראיתיו עוד.
אמו

מתוך ספר הלמד הא

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

חניכיו מספרים

זכורני, בהיותי במוסד ויעקב היה מדריכנו, לא היה יום שלא בא אלינו מהאוניברסיטה שמח וטוב לב. את צפצופו המגוון היינו שומעים עוד מרחוק, וכל הילדים היו מחכים לפני השער כדי לקבל בשמחה את פניו, להגיד לו שלום ולשאלו אם הצליח בבחינות. יעקב זה היה לו טבע משונה: כאשר הילדים היו בוכים או עצובים הוא היה בא אל הילדים והיה מדבר איתם בהלצות, בדברי לעג (כאילו). ילדים שבאו מצרפת היה מדבר איתם בשפה צרפתית שנונה ובהלצות, עד שהם היו מוכרחים לצחוק.. כאשר היינו יוצאים לטיול והיינו עייפים וצמאים היה אומר תמיד: לא טוב שאחד ישתה ואחד יצמא, והיה מראה על מקום רחוק או על פסגה גבוהה ואומר: שם ננוח, ושם נאכל ונשתה...
בלכתו אתנו לטיול תמיד היה זמר בפיו. יעקב הדריכנו לחיות בשלום עם החברים ועם השכנים, נקוה כי נחיה עם כולם בשלום...

רוצה אני לספר קצת על טיולנו בהרים. יעקב אהב את ההרים וגם בלבנו נטע את האהבה להרים ולקרקע המולדת. בכל הזדמנות, בשבתות, בימי החופש היינו יוצאים להרים. היו בינינו כאלה אשר ביכרו ללכת העירה, לשוטט ברחובות, אך יעקה תמיד טען: נעזוב את האויר הרע שבעיר, נצא לשאוף אויר הרים צח. ודאי כולכם זוכרים עוד את 'הגבעה הלבנה'. זוכר אני היטב איך הופתע יעקב מיפי המקום. כמה עליז היה בהרים. גם את שיר המוסד חיברנו בהרים. יעקב עוד איננו, לא יוסיף עוד לטייל בהרים, לא נוסיף עוד לשמוע את שירו בהרים, ולא את צחוקו בתוך המוסד. נשבע כולנו, כי נלך בדרכיו ונגשים תורתו ואהבת המולדת....

כאשר טיילנו באחד הימים בהרים הופיע פתאום ערבי ורצה להתנפל עלינו בסכין שבידו. הילדים רצו לברוח, אך יעקב האמיץ נשאר במקומו איתן, הרים אבן גדולה, והערבי לא העיז להתקרב. כך ניצלנו והמשכנו בדרכנו, ויעקה שימש לנו דוגמה. אקוה כי כל ילד ילך בדרכו, ולא נשכח את יעקב האהוב על כולם...

אנחנו, חניכיו, דבקנו בו כמו באב, את כל חיינו מילא בצחוקו, בעליזותו...
היה גבוה ובעל שער חום ומסולסל מעט, עינים חומות, חודרות ללב. הוא אהב לסלק מצב רוח רע מחניכיו ומאנשים אחרים. מה אהבנוהו, ומה חסרה לנו עליזותו בהיעדרו לימים אחדים. זה שנה תמימה שעזבתי את המוסד ותמיד אני \וכרת את המוסד כמו ביתי, ויעקב בתוכו... מה שמחתי לראותו בביקורו, אחרי זמן כה רב. רצתי לקראתו ודבקתי בו כמו שלא דבקתי מעולם באיש. עלינו על ההר, כמו בימי קדם, והעלינו זכרונות נעימים שחלפו, עלינו ועל המגדל והתבוננו בכל העמק הפורח והמלבלב. סבבנו את כל המשק, התעכבנו בדיר, ברפת, בלול. ומה שמחנו לשחק עם העגלות, עם הטלאים והטליות והכבשים ולשמוע את קרקור התרנגולות. אחרי כן ישבנו על הדשא ושוחחנו ארוכות על חברתי שבה אני נמצאת כיום. והוא סיפר לי על המוסד והשינויים שחלו בו. הבטחתי לו באחת החופשות לבוא לבקרכם. ומה צר היה כשהוא הלך כעבור שלוש שעות. מה זה שלוש שעות? לא כלום. רציתי שישאר יום-יומיים לפחות...

מתוך ספר הלמד הא

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח