ונזכור את כולם

סג"מ כנעני יוחנן ז"ל

בן לאה ואליעזר
נולד בתל יוסף
בכ"ג תמוז תרפ"ה, 15/7/1925
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת תל-יוסף
נפל בקרב במיבצע גי"ס 1
בכ"א תמוז תש"ח, 28/7/1948
מקום נפילה: פלוג'ה
נקבר בתל יוסף
בן 23 בנפלו

קורות חיים

בן אליעזר ולאה, ממייסדי משק תל-יוסף. נולד בכ"ג בתמוז תרפ"ה, גדל בקיבוץ והתחנך בבית-הספר המשותף של עין חרוד - תל-יוסף, אחר כך למד שנתים בבית-הספר המקצועי בחיפה. חזר אל המשק ועסק בעבודות מתכת, בעיקר במסגריה ובמחרטה, בתיקון וסידור, ובמכונות חקלאיות. שקד להוציא מתחת ידו עבודה מושלמת. שיכלל את שיטת העבודה שלו ושל עוזריו לבל יבוזבזו לבטלה חומרים ותנועות-גוף כל-שהן שלא לצורך. הגה תכניות לשכלול ענפי המשק בכוחות הדור השני והתאמץ להחדירן גם לאנשי הדור הראשון.
התחיל להשתתף בחיי הציבור המקומי ונבחר להיות אחד משני נציגי הדור השני בועדת התרבות. בן 15 הצטרף לגדנ"ע ונשלח לקורס מ"כים. בשובו אל המשק הקדיש את שעות הפנאי להדרכת נוער וילדים מקומיים ובני "עליית-הנוער" בספורט (היה מטובי הכוחות של "הפועל" המקומי בענפים שונים של אתלטיקה וגם השתתף בהצלחה בתחרויות ארציות) ובעיקר באימוני הגנה סטטית ודינמית, בהם הצליח בהשפעה אישית שפעלה גם על הנוער העירוני שנשלח בחופשות-קיץ לשירות עבודה במשק.
רצה להתנדב לפלמ"ח, אך החלטת המשק מנעתהו מכך, משום שלא היה מי שימלא את מקומו בעבודה ובהדרכה. הקדיש מעבודתו המקצועית גם לשירות ה"הגנה". סייע הרבה בשכלול הנשק והתקנתו, הובא בסוד ה"סליקים" וגם בהם היה ערך ניכר לפעילותו. בראש חברת הנוער התנגד בכוח - עד קבלת פקודת הנסיגה - לכניסת הבריטים למשק ביום "השבת השחורה" (29.6.1946), נדקר בפגיון ואחר-כך נעצר כשהוא פצוע במחנות עתלית ורפיח.
משהחלה מלחמת-השחרור לא יכול עוד המשק לעכבו, וגם הפיקוד לא יכל לעכבו מלרוץ למקום הסכנה הגדולה ביותר. השתתף במסגרת חי"ש בפעולות באזור גלבוע, בכיבוש פראונה, אשרפיה, בית-שאן, בפיצוץ גשרי הכביש ומסילת-הברזל בדרך לג'נין. שירת בגדוד 13 של חטיבת "גולני". נשלח לקורס לקצינים ועם דחיית הקורס לרגל פעולות דחופות נקרא להשתתף בנסיון לכבוש לטרון. לשם כך הועבר לגדוד אחר שפעל בהרים ממזרח ללטרון ואחר-כך עבר לגדוד הראשון - פלוגה א' - של חטיבת הפלמ"ח "יפתח". בכל המקומות בהם שירת הצטיין כלוחם אמיץ (אף כי נפשו סלדה משפיכת דם אויב, אך הבין את ההכרח שבדבר והתאמץ להשלים עמו), כמאמן ומפקד לבני המשקים, למגויסים עירוניים ועולים חדשים כאחד וכחבר טוב ומסור לאנשיו.
הועבר עם הגדוד למבצע פריצת הדרך לנגב המנותק. בהסתערות על הכפר פלוג'ה התקדם עם מחלקתו לפי הפקודה וביצע את המוטל עליו בכיבוש מבואותיה. תוך שהוא משגיח כל הזמן שירוצו בצוותא, במבנה אחיד והמריצם להמשיך בהסתערות למרות אש המקלעים שניתכה עליהם מעמדות האויב. פקודותיו היו שקטות ורוחו שקולה, הודות לארגון המופתי של יוחנן, עלה בידי הכוחות הדלים של המחלקה להסתער על הכפר ולכבוש אותו.
לאחר זמן קצר נתקבלה פקודת נסיגה. יוחנן ארגן את הכיתה לנסיגה. הם נסוגו תחת אש מקלעים כבדה ויוחנן רץ לפניהם, מחפה אישית עם מקלע על הכח הנסוג, נפצע בראשו ונפל סמוך לעמדות הקיצוניות של הכפר בתוך הגדר. מיד התחילו לטפל בו אך החובש קבע את מותו.
הוא נלחם כאריה ונפל כגיבור. התנהגותו כמפקד כיתה, אומץ רוחו וקור מזגו חברו יחדיו להיות סמל למפקדים והיו למופת לכל המחלקה כולה. הועלה לדרגת סג"מ לפי פקודת מטכ"ל
אמו זכרה היטב את דבריו שלושה ימים לפני נפילתו בעת ביקור חטוף בבית:"אינני מפחד מפני המוות אלא פן אפול בידי הערבים".
ביומנו האישי כתב אביו:"לא אתאונן על גורלי - גורל אלפים כיום בארץ. יודע אני, שגורל זה הוא בלתי נמנע במלחמת הדמים האכזרית שרשעות העולם כפתה עלינו. הן לא היתה לפנינו ברירה אלא מלחמה לחירות ולעצמאות ישראל, או שעבוד ובסופו השמדה כללית של הישוב העברי בארץ ואיתו כל תקות האומה. בני האדם הם אנוכיים מטבעם. ידענו, שמלחמה זו היא לנו מלחמה לחיים או למוות. היה ברור לנו, שאם חלילה ננוצח יהי גורלנו כגורל יהודי אירופה ותקום טרבלינקה חדשה ולא רק לנו יבוא אז הקץ, אולי גם לכל תקוות הגאולה לדורות ואולי גם לדורות רבים. זאת הבינו גם הבנים, ועל כן טובי הבנים נחלצו למלחמה הזו מתוך דחף עצמי וכמובן תוך נכונות של הקרבה עצמית בידעם, שהמלחמה תדרוש קורבנות רבים מאוד אם היו בטוחים שסוף הנצחון לבוא."
יוחנן נפל ביום כ"א בתמוז תשח (28.7.1948).
הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בתל יוסף ב 21.3.1951

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לזכרו - מאביו

יוחנן היה אמיץ לב בטבעו - לא ידע פחד, אולם לא הסתפק בתכונתו הטבעית והשתדל לחשלה. היה עורך טיולי לילה, לעתים בשבילים מסוכנים, לא רק לצרכי אימונים ובטחון, אלא גם לשם חיסון עצמי בפני פחד (על זה סיפר לנו אחר כך בתקופת המלחמה). כאשר נשלח, בתקופה הראשונה להתגייסותו, לפעולות פרטיזניות כגון: פיצוץ גשרים, מעשי תגמול שונים וכו' לא נחשבו פעולות אלה בעיניו למאומה. "עד כה לא עשיתי עדיין שום מעשה גבורה" הוא כותב באותם הימים.
כאשר הלך למלחמה היתה לו הכנה נפשית מלאה לקראת העלול לקרות. "אני מוכן לגמרי לתת את נפשי על מדינת ישראל" - אימרה זו שמעתי ממנו פעמים אחדות, בהדגישו את המלה "לגמרי". גם באותו היום בו נפרדנו לנצח, חזר אגב שיחה, על המשפט הזה ובשקט גמור כדרכו. עם זה אין במכתביו הרבים שכתב, תוך כל תקופת המלחמה אף אות של חרדה לנפשו, אף רמז קל למה שיכול למצוא אותו. במידה שהוא מספר על המלחמה עצמה הוא דרוך ומתוח לרגלי רצינות המצב, שהוא רואה אותו בכל חומרתו (אם כי איננו מטיל צל של ספק ביחס לנצחון), אולם בשעה שעובר לדבר על עצמו הוא חוזר לטון הקל, בלי כל התרגשות, מתעלם כאילו מהסכנה וממשיך לרקום את חלומו על חיי משפחה ועל ילדים.
הרבה ימים ולילות של חרדה על גורל הבנים, ליוו אותנו, כאת כל אלא שבניהם השתתפו במלחמה. הראשון התגייס גדעון, ייבדל לחיים, אחריו יוחנן. אולם הנה באה ההפוגה השניה. יוחנן בא הביתה במחצית יולי. בתום החופשה, נפרדנו מתוך שקט פנימי - כי הן הפוגה עכשיו. חכינו גם לגדעון. משלא בא, ובינתיים הגיע כ' תמוז, אמרנו: ודאי הם צועדים עכשיו במצעד הצבא בתל-אביב. אולם אותה שעה צעדו האחים בשדות גת ופלוג'ה. "אני מקווה" - כותב יוחנן לאחיו בהיותו בן 17 - "שבאחד מימי הקיץ הבהירים, נתראה אי-שם באחת מפינות ארצנו, ועל שנינו תהיה העבודה לשמור על ארצנו מכל אויב ורע". הפגישה ההיא ביניהם היתה האחרונה.
אני רושם את הדברים האלה כשמולי מתנוססת תמונתך נתונה במסגרת שחורה. מנורת החשמל על השולחן, שלאורה אני כותב - מעשה ידיך היא. הכוננית של הספרים בחדרנו - ידיך כוננו. על הארון מונחים דברי אומנות שלך. רוחך בכל פינות החדר וכולך חי לנגד עיני, כשהחיוך הרחב שלך, הבלתי פוסק כמעט, נסוך על שפתיך. הן ככל שגדלת והתבגרת, כך התמזגה ישותך בישותי, כן הוספת להעשיר את תחושת האבהות שלי וכה מחריפה, איפוא, עכשיו תחושת אבדנך בשבילי.
לא אתאונן על גורלי - גורל אלפים כיום בארץ. יודע אני שגורל זה הוא בלתי נמנע במלחמת הדמים האכזרית שרשעות העולם כפתה עלינו. הן לא היתה לפנינו ברירה אלא: מלחמה לחרות ועצמאות ישראל, או שעבוד ובסופו השמדה כללית של הישוב העברי בארץ ואתו כל תקוות האומה. כששמעתי מפיך את המלים: "אני מוכן לגמרי למסור את נפשי על מדינת ישראל", הייתי כולי תוהה על המזיגה המופלאה שבך, של חפץ חיים חזק, של תסיסת נעורים כבירה, של טוויית חזון לחיים עשירי תוכן במשק וצרור חלומות ותקוות לעתיד (ואלה, ידעתי, היו לך לרוב) עם נכונות מלאה, תוך שקט נפשי שכזה לקבלת הדין האכזרי ביותר בהכרה ברורה ושלמה. אכן כמה התפללתי בלבי: ולואי ולא תמצא אותך הרעה הזאת - אבל היא באה...
ידעתי: על רוח הגבורה שלך ושל חבריך, על הנכונות, ממש ההתפרצות, של הליכה לקרב ללחום את מלחמת היהודים ועל השקט הנפשי הזה הבלתי מעורער עד תום שבנכונות ההקרבה - על כל זה עוד הרבה יסופר תוך הוקרה והערצה. אגדות תכתבנה ושירים יושרו. בספר הזכרון של האומה מקומכם לא ב"איכה" אלא ב"נחמו" יחרת. זהו סדר העולם. חוק הוא לאומה החפצה חיים, המשלבת דורות בדורות, עבר בהווה והווה בעתיד. הצלתם את ישראל ובספר החיים של ישראל תכתבו. מה, איפוא, הפרט עם יגונו? לא פסולה הדמעה ואין בה חטא. תהא אף היא צרורה בספר הזכרון הזה.

אבא

מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

בעל המצפון

בעל אופי חזק, אמיץ הרוח, עשוי ללא חת, פשוט בדיבורו וטבעי בהליכותיו ועם זה בעל לב רגש. לא קל היה להרגיזו ולא נמצא פוגע בזולתו. על בקשת הזולת אליו, מעולם לא ידע להגיד: לא!
יוחנן שש לקראת כל עבודה קשה ומוכן לכל מעשה מועיל שיש בו משום נשיאה בעול. כך הכרתי אותו, כשהשארתיו ילד וכך מצאתיו בשובי כעבור 5 שנים והוא איש העבודה וחברי למקצוע. רצונו נחוש לשנות את פני הענינים במשק והשקפתו קיצונית בדבר דרך ביצועה. בעבודתו ישר-רוח ובעל מצפון טהור.
פעם הוטלה עליו עבודה גדולה ואחראית והוא שמח על כי זכה לה. והנה טעה במידות, נראה היה לו שקילקל את העבודה ונתעצב מאוד על הדבר. מששאלתיו: מה קרה יוח! הוא סיפר, כי קילקל עבודה ובזבז חומר יקר של המשק (היה זה תותב גדול עשוי ברונזה), הנזק שגרם לענין הביאו לבכי ממש. לאחר בדיקת הדבר, הוברר כי אמנם טעה אבל לא קילקל, אלא להיפך, עוד צריך היה להפחית חומר כדי להביא את הכלי למידותיו הדרושות. כמה שמח אז על הדבר, הוא קפץ מרוב שמחה והיה מאושר כילד.
והנה ימי המאבק, תנועת המרי, עליה ב' בקצב מוגבר ויוחנן מתמרד: תנו לי ללכת! - הוא תובע את התגייסותו. המזכירות דוחה את תביעתו, אך יוחנן אינו נרגע, הוא משדלני שאראה אותו כבלתי נחוץ למקצועו במשק ומפצירני שאמליץ בפני המוסדות על התגייסותו. אך לשוא, כי ידוע, מה רב ערכו בעבודה וחשיבותו באירגון הנוער במקום לפעולת הגנה. יום החלטת או"ם - סערת נפשו של יוחנן גוברת. נדמה לו כי האדמה בוערת תחת רגליו. הוא נצמד לנשק אך מסור גם לעבודה, בלילה פשיטות באויב והיום לעבודה. למרות הכרתו שהמשק זקוק לו, הוא פורץ גדר והולך לשורות המגן, על בקשתי שעוד יישאר עד כמה שאפשר יותר לעזור בעבודה הדחופה, הוא משיב: אין לי מה לענות! ידעתי - הצדק עמו.
למרות הדם הנשפך, לא ניטשטשה דמות האדם שבו. באחת הפעולות שבה השתתף, חזר למחרת לעבודה, הוא נראה לי רצוץ בקרבו למרות העליזות הנראית על פניו כלפי חוץ, כדרכו. הרגשתי שדבר מה מתחולל בנפש הנער. בצהרים הוא ניגש אלי ואמר: שמע חיים! אני מוכרח להתפרק ממועקה בלב, שמור לי סוד! פצעתי ערבי וייתכן מאוד שהרגתיו, זה כואב לי נורא, תאמין לי! נכון, פקודה היא פקודה ועלינו להתרגל לדבר, כי הרי סוף-סוף הם רוצים להשמידנו. אבל כל כך קשה לפגוע באדם. אני מתבייש לספר זאת למי שהוא אחר, שאני ה"גיבור", ה"חברה-מאן" כל כך רגיש בנקודה זאת!... אף פעם לא עלה על דעתי כי כך יציק לי הדבר!...
והנה אני מגלה את סודך, יוחנן אחי לעבודה ורעי הצעיר, לדאבוני ולשברון לבי. הרבה ימים שחורים עברו עלינו עד אשר קמה מדינתנו, אבל אותו יום, בו נפל יוחנן בפריצת הדרך לנגב, היה יומי השחור.

חיים קלעי

מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

על רע

יוחנן. צעידה בוטחת. זקוף וחסון. ראש שחור ומקורזל ועינים טובות. ישנם רגעים, בהם נשכח האסון האיום מהלב ונדמה שעם שוב כולם, תשוב גם אתה. שוב נראה את שחוקך הטוב, ונשב סביבך ואתה תספר, כן כמו שהיית מספר בחום ובהתלהבות... ומאז עבר הרבה הרבה זמן, אך תמיד נמשך הלב להזכר בעבר. עולות תמונות, פרקי חיים המשתלבים למסכת יפה ולוהטת. כל אדם, ועל אחת כמה וכמה ילד, נחרתו בלבו תקופות בנין בארץ, תקופות התפתחות, אך לא כל אחד ידע לתת ביטוי לרשמיו. לכל אחד דרך התרשמות משלו, וצורת ביטויו שונה. תקופת חומה ומגדל במאורעות 1936-9 נחרתו עמוק בלבנו ולזאת נתן יוחנן ביטוי כשבנה תבנית של שדה-נחום, שעלתה להתישבות באותו זמן. עינו החדה, דיוקו, ועבודת ידו העדינה נתגלו יפה. במשך המאורעות, כשכולנו, כל הילדים חיים את התקופה ומתענינים כמובן בסוגי הנשק ובדרך הפעלתם מראה יוחנן התענינות מיוחדת במבנה שלהם, וכבר אז יש לו כל מיני תכניות והמצאות לשכלולם. המשק גדל והתפתח, ואנחנו הילדים עוקבים אחרי התפתחותו וחיים כל תנודה קטנה בחייו, יוחיק נמשך באופן מיוחד למכונות חקלאיות, למוסך. כאן הוא מוצא עולם ומלואו ואף בבית-הספר מורגשת נטיתו להנדסה ולשרטוט. עברו שנים, כשהוחלט לשלוח את יוחנן לבית-ספר מקצועי, היה מאושר, אף כי לא מעט ספקות ליווהו בצאתו, זו הפעם הראשונה, לחיים עצמאיים ולחברה זרה. גם בחיפה התבלט מיד ביושרו ובפשטותו וכולם חיבבהו. הוא פעיל בתנועת "מחנות העולים", היה מדריך בגדנ"ע ועם כל אלה הוא לומד במרץ ומצטיין. באותה תקופה ראינוהו לעתים רחוקות יותר, הוא התבגר, נעשה יותר תקיף ובטוח וידע לעמוד על דעתו. והנה חזר למשק, חזר מלא מרץ לעבודה, ורצונו רב להרחיב את המוסך ולפתחו. יוחנן מלא ביקורת ובראשו מתרוצצות תכניות שונות על הכנסת מכונות חדשות ושכלולם. במשקו הוא עובד מחושך עד חושך, בשבתות אינו נח, אינו שם לב לעייפות, ויש לו סיפוק. - על אף העבודה הקשה חי הוא גם את חיי החברה במשק. מבחר לועדה וממלא את תפקידו בנאמנות ובמסירות. משתתף באסיפות ובשיחות, תמיד מורגשת ערותו לבעיות חברותיות שונות. כן, יוחנן התבגר ובכל זאת נשאר בו משהו מהילד: תום, פשטות וגישה ישרה לדברים. ויושר זה מלווה אותו גם בהתגיסותו לצבא. בבואו לחופש הוא מספר בחום ובהתלהבות, ומורגשת אז הדבקות הכנה לאדמה שעליה גדל, הדבקות הטבעית. דבר זה ברור כל כך, לכן ברורה גם המלחמה על כל שעל אדמתנו. וברורה גם הפשטות בה הלך לקרב, שממנו לא שב.

ימימה

מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

זה לא צודק

"זה לא צודק!"...

הכרתיו כשהיה בן שש, שעלה לכיתה א'. הוא היה ילדותי מאוד ולבו לא שעה ללימודים כלל. הספר לא ענין אותו והוא רצה רק לשחק. היה זריז בעפרון ואהב מאוד לעסוק בציור, היה מאומן בפטיש ובמחט ואהב מאוד לעשות במלאכת יד. במשך שעות יכול היה לבלות באלה וכשנדרש להפסיק היה מביע התנגדות. כל עבודותיו היו יפות והצטיינו בדייקנות.
היה בו אופי מרדני ולא רצה להכנע לנוהג המקובל ובכל כפיה מצא אי-צדק. הוא היווה מעין משמר הצדק. כשנענש היה בוכה ומתמרמר, זורק את מלתו כלפי העולם: "זה לא צודק!". לא רק על עצמו היה מגן, כי אם גם על חבריו. מכולם היה תובע מעשי צדק ואף כלפי מעשה פלוני של אמו, שהיה נראה בעיניו לא צודק, היה מטיח ברגש: "את לא צודקת!".
משגדל והיה בחור חסון ואמיץ הרוח, נעשה אומן ואמן. לאחר לימודיו, זכיתי להשתתף במסיבת הסיום, ומשראני אמר לאמו: "באמת אמא! הן עליזה היתה מורתי הראשונה!".
מאז, התגורר בעליית הבית בו התחנך בכיתתי, והיה גאה מאוד על חינוכו בבית הזה. פעם בבוא אחד מחבריו שלא מילדי המקום לבקרו, וזה מתבדח על שיוחנן חייב להתכופף, כדי שלא יגע בקרקפת ראשו בתיקרה, אמר: "שמע! אני זוכר עוד את הזמן שכאן זחלתי על המדרגות, אז חלמתי תמיד, להגיע פעם בראשי אל תיקרת הבית הגבוה הזה... והנה נתגשם חלום אחד!... מה אתה אומר? כדאי לגור כאן?!..." הוא גר בשכנות עם ילדי כיתתי. הם חיבבוהו מאוד ובדרכו על פני המדרגות היו מעכבים בעדו מדי פעם בפעם, חוטפים עמו שיחת רעים, והוא מתלוצץ עמהם בלשונם ומשיב להם כגמולם. פעמים היה מתישב על המדרגות ומספר להם סיפור. הם היו מזמינים אותו למסיבות ומכבדים אותו בממתקים.
לפני שנה ומחצה, באחד מטיולי עם ילדי כיתה א', פגשני יוחנן ופנה אלי: "עליזה! כמה פעמים את עוד חושבת להתחיל מ: א' ", - וכשעניתי לו: "עוד פעמים אחדות" - הוסיף "אני מזמין אצלך כיתה א' לבני" - אמרתי לו בצחוק, כי אעשה זאת ברצון אם יזדרז, סיים: "אקח זאת לתשומת לבי...!" אך הגורל האכזרי רצה אחרת והוא לא זכה לכך...
ואני רואה את יוחנן הקטן-הגדול מטיח כלפי העולם האכזר את אמרתו הנצחית: "זה לא צודק, זה לא צודק!".

עליזה בת חנוך

מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י

רשימות לזכרו

המחנך

כשנכנסתי לעבודה על מנת להתקשר לענף המתכת, הייתי "מטולטל" מזמן לזמן בידי חברי הענפים ממקום למקום, והייתי מדוכדך למדי. יוחנן לקח על עצמו להכניסני לעבודה. באותו זמן, הוחל בהקמת הלול הגדול, האמריקאי. הוא לימדני את מלאכת הריתוך ושאר המלאכות הכרוכות בביצוע העבודה הזאת. שיטת עבודתו היתה כולה מיוסדת על חסכון בתנועות וכך נשתבחנו בהספק עבודה מצוין. הוא היה ראשון במקום עבודתו, ראשון פותח את המוסך והאחרון עוזב אותו. חכמת המכונה ומעשה המרכבה משכו את לבו וכאילו קסמוהו, נדמה היה כי בכוחו לבלות את רוב ימיו ולילותיו בעיסוק בהם. ואמנם במלאכתו שעשה היה מתרכז כך, שנראה כי אין לו דבר בעולמו אלא היא בלבד. כך היה משקיע את עצמו בכל מלאכה ובכל מעשה שעשה.

מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח