דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי רוטנברג חיים "לבן" ז"ל

בן מרים וישראל
נולד בתל אביב
בי"ז כסלו תרצ"א, 7/12/1930
בהכשרת שער העמקים ב'
נפל בקרב
בי"א אייר תש"ח, 20/5/1948
מקום נפילה: דגניה ב'
נקבר בדגניה ב'
בן 17 בנפלו

קורות חיים

בן ישראל ומרים. נולד ב-7.12.1930, בחג החנוכה, בתל-אביב. אביו רצה שיסיים בי"ס דתי בתל-אביב כי הוא אמר שחיים צריך לדעת על יהדות ואפילו לא חשוב שלא יהיה דתי כשיגדל, עליו לדעת מהו ומיהו יהודי. גמר בית-ספר עממי "בילו" דתי והתחיל ללמוד בבית ספר תיכון, אך כחבר תנועת "השומר הצעיר" עזב את ספסל הלימודים ויצא עם חבריו להכשרה חקלאית, ואחר כך גם להכשרה מגויסת לשער-העמקים. נטה שכם מאהבה לעבודות המשק והיה הרוח החיה בחבורה בשירה, בריקודים חסידיים ובנגינה במפוחית פה. נקרא בכינוי חיבה "לבן", על שום תלתליו הבהירים. אחרי שתים וחצי שנות הכשרה עמד לעבור עם גרעינו להתישבות בלהבות-הבשן, אך בינתים התלקחה מלחמת-השחרור והגרעין גויס לשירות קרבי.
השתתף בששת ימי המערכה על משמר-העמק ובכיבוש ואלדהיים, ואחרי הכרזת המדינה הוזעק עם חבריו לעזרת הדגניות במערכת "האדם נגד השריון". מהדיפת ההתקפה על דגניה א' יצא בשלום, ומשעבר כובד ההתקפה לדגניה ב' חש עם עוד שלושה חברים לעזרתה. שניים נפלו בדרך והוא ועוד אחד הגיעו בזחילה אל העמדה הקדמית. השתתף בהתקפת נגד במישור גלוי ומשהגיע חזרה אל העמדה נפגע מפגז ונפל ביום 20.5.1948. נקבר בדגניה ב'.
זכרו הועלה בחוברת ''לעשרה שנפלו" בהוצאת קיבוץ ארצישראלי י"ג "הראל".

אלבום תמונות

מפרי עטו

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

בנפול חבר

לזכר חיים רוטנברג
היה היה חבר
ועתה איננו עוד.
צעיר היה בן י"ח
לבן ומתולתל
ושירת חייו באמצע נפסקה.
עתה, כשעומדים אנו בראשית דרכנו העצמאית אחרי שלוש שנות הכנה לקראת העצמאות, טבעי הדבר שנזכיר את חברינו אשר חלמו יחד אתנו והכינו את עצמם לקראת האידאל, ועתה אינם אתנו.
נזכור חברים, את חברינו חיים הי"ד אשר נשלח בשמינו לקרב, מרצון הלך ובאמונה שיחזור אלינו... הלך, ואלינו לא חזר.
ידענו, כי קשה תהיה המלחמה וקרבנות נצטרך לתת. ואם נתן לא ידענו מי שישאר, לא ידענו מי יספר לדורות הבאים איך נלחמו נערי צעירים, איך עמדו מול הנשק המשחית בידים ריקות, אבל באמונה מלאה וברצון ברזל. כי ידענו את ערך המלחמה בה אנו עומדים ולשם מה אנו נלחמים. ידענו, כי עדיף האדם על המכונה באשר הוא יודע, לשם מה הוא נלחם. ידענו כי האדם יכול כל מכונה ליצור, אבל עוד לא קמה מכונה וגם לא תקום כזאת אשר תיצור אדם. ולכן, האמנו בכוחותינו. הוכרחנו לעמוד מול אויב רב ועצום מאתנו, כי עמדנו וגבינו אל הקיר ולסגת לא היה לאן. ולכן היינו מוכנים לתת קורבנות ולו גם את היקר לנו ביותר, נדרשנו ונתנו!
ועתה, כעבור למעלה מחצי שנה, אחרי שנפל, ולמרות זאת שאנו כולנו נתונים ברצון העז להקים את ביתנו. אי אפשר לשכוח את אותו חבר אשר חי אתנו תקופה כה ארוכה, וטבעי הוא הדבר שבכל מקום שאנו נמצאים אנו זוכרים את חיים, את "לבן". נזכרים אנו באותם השירים מחברת הנוער, אותם השירים אשר אהבנו כה לשיר אותם, אכן נחטא אם לא נאמר שדמותו עולה מתוך הצלילים הללו, אותו לבן עם המפוחית ביד והתלתלים הלבנים אשר התנופפו בשמש וברוח, הנה הוא עולה אלינו וקורא לנו להמשיך בדרך, להפוך את החלום למציאות, להקים בית אשר יעמוד על יסודות מוצקים ואיתנים, שאחוה ורעות תשרוד בו, אשר יהיה גלעד ומצבת זכרון לאלה אשר נלחמו למענו, ובקרב למענו נפלו.
יהי זכרו ברוך!
מתתיהו ויסברג
יום שבת, 27.12.1948

מתוך החוברת "לעשרה שנפלו" בהוצאת קיבוץ הראל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכר חיים

מול שאול האויב אז נצבת אתה העלוב, בעמדה אז שמרת והם רצחוך אחי אחי.
חיים!... חיים!... חיים!... אינך עולה לי. כן. כנראה נכונה השמועה, אנו לא נזכה עוד לראותך. השקית בדמך הצעיר את אדמת המולדת, את אדמת דגניה. הרווית אותה בדמך, אנו לא עוד נראך.
צליל המפוחית הנעים עדיין מפרפר באזני. עדיין אני שומעת את נקישת נעליך בשעת הריקוד החסידי, עדיין נשמע לי קולך, אך קול הצלילים הללו נבלעו עם עזבך אותנו לעד.
קשה מאוד להשלים עם עובדה מרה זו אך ברירה אין.
כה עליז ושמח היית עם ראותינו אותך ברגע האחרון.
כה קשה היא הפרידה ממך, אך אנו נזכרך.
קשה היא מאוד המכה וקשה שבעתיים העובדה.
כל כך הרבה חיים הוספת לנו. בישבינו לעתים עצובים במועדון, פתחת בשיריך העליזים ורוממת אותנו. על כל צעד ושעל הנך חסר לנו. כל פרט קטן מזכיר לנו אותך.
הלכת בלא עת...
אנו נזכרך לעד!
דרורה

מתוך החוברת "לעשרה שנפלו" בהוצאת קיבוץ הראל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח