דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי כהן מיכאל "מיכיק" ז"ל

בן מרים ודוד
נולד ברחובות
בט' חשוון תרצ"א, 31/10/1930
יחידות: הגדוד השלישי
בהכשרת חולתה
נפל בקרב
בה' תמוז תש"ח, 12/7/1948
מקום נפילה: לוד
נקבר בירושלים - הר הרצל, חלקת נעדרים
בן 18 בנפלו

קורות חיים

מיכאל ("מיכיק") בן מרים ודוד, נולד ברחובות ב ב 31.10.1930 בן למשפחה ותיקה, מצאצאי הראשונים, שהתישבה בכפר-גיבתון. למד בבית-החינוך ברחובות מההתחלה עד כיתת-ההמשך י' ונודע בעמידה קשת-עורף על עצמאותו ועצמיותו ללא ויתורים ופשרות, אפילו כלפי המחנכים. פעם בבואו במריבה עם המורה, ישב שבוע ימים מחוץ לכיתה, משום שלא רצה להיכנע לדרישות המורה.
לפני סיום כיתה י' החל לעבוד במסגרות ובתיקון מכוניות בבית-מלאכה ברחובות, ובשעות הצהרים והערב היה שוכח את עייפותו ועוזר להוריו בעבודות המשק. עבר את שלבי השירות ב"הגנה" מגדנ"ע ואילך. מתוך העבודה רץ לעזרת מעפילי "שבתאי לוז'ינסקי" בחוף ניצנים, נעצר בין ה"צברים" שהתערבו בין המעפילים, נאבק בחירוף נפש עם הבריטים על החוף ובאניה, בה טעם גם את "מלחמת הגזים", גורש כספק-מעפיל לקפריסין ואחרי שבועים הוחזר ארצה (על פרשה זו בחייו השאיר אחריו יומן-זכרונות).קשור לחיי העבודה, לקשרי ידידות עם ידידיו וחבריו, גדל והתפתח בכפר השקט והשליו. התום והדממה הנוף והטבע נתמזגו בנפשו.
מיכיק לא שכח לנצח את הרצח המתועב, השפל והגס, עת חדרו הערבים ב-ט' אדר תרצ"ח לכפר ושחטו משפחה שלמה אם ושלושת בניה.
הצטרף לתנועות "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר". ובתקופת נעורים סוערת זו, נתגלה אפיו ההחלטי, רוחו האיתנה והחלטתו הנחושה. כשהוריו מיאנו להרשות לו להיכנס ל"שומר הצעיר" שבת ולן ב"קן" שלושה ימים, מבלי לחזור הביתה. לבסוף נאלצו להכנע לדרישותיו וניאותו לבקשתו. בניגוד לרצון ההורים הלך להכשרה מגויסת בחולתא. משחזר משם הוסיף לעבוד ברחובות ושאיפתו היתה להגיע למשק עצמי.
מראשית מלחמת-השחרור שירת בגדוד אחד בחי"ש והשתתף בכל הקרבות והפעולות בדרום: בכפר-אוריה, בית-דגון, לטרון, צריפין, גזר, הראדאר, בפיצוץ הטחנה הגדולה ביאזור, הבית הגדול ליד רמלה, הבית הגדול בתל-א-ריש ועוד. כשחזר מהקרב בכפר אוריה, התאסף מסביבו כל ה"צריף" והוא סיפר וסיפר ללא הפוגה. דיבר על מרגמות ומקלעים רובים ורימונים - וחבריו פערו פה. ענה לשאלותיהם עם חיוכו הנצחי שליווה אותו מילדות.
לא נענה להפצרות להחזירו להגנת כפרו, באמרו שכל הארץ מולדתנו והכוחות הצעירים והטובים נחוצים בכל מקום, הכין את אמו להשלים עם כל מה שעלול לקרות לבחור כמוהו בקרבות. עקרונו המלחמתי היה לשמור על קור הרוח - לטובת הלוחם והמשימה כאחת - בכל הנסיבות ולירות ולפגוע באויב. כשנשלח אחד מכפרו אחיו של אחד הנופלים, למשימה מסוכנת קפץ והתנדב במקומו. כשנודע לו שחבריו-לשעבר מההכשרה נמצאים בקרבת מקום בגדוד השלישי של הפלמ"ח , ערק אליהם מגדודו, לפני ההשבעה, והתקבל לשורותיהם בחזית לטרון.
ביום 12.7.1948, בהיותו עם חבורה קטנה ברחוב בלוד למחרת כיבוש העיר, הגיחו לקראתם במפתיע שני משורינים, שרק ברגע האחרון כשהללו כבר כוונו כלפיהם את התותחים זיהו בהם את משורייני האויב. מיכאל נשאר לבדו בחפירה שבצד הדרך והתגונן בנשקו עד שנפל.
נקבר ברחובות. מצבה לזכרו הוקמה בבית הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

קטעי עיתונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

דברי ההורים

... וכנראה, להורים קשה לכתוב, כי כמה שהתחלתי לכתוב, העט נשמט מהיד, ראשי סחרחר ולא אוכל להתרכז במחשבותי, ואיזה מלים מוכרחים לכתוב.
כמה איום הוא שאנו נזכרים, שעברה שנה - ואתה אינך...
אנו לא יכולים להשלים עם העובדה שאינך... כל הזמן עינינו תרות בכל שביל ומשעול, אולי אבל כנראה שזהו רק דמיון שוא. זו חולשה של הורים, והכאב עצום כל כך, שלא יכולים להשתחרר הימנו ולהשלים עם הרעיון, שאינך...
ההרגשה היתה בך עוד מההתחלה, שקשה להמצא באש ולצאת שלם. אמא התלוננה בפניך, למה לא הודעת כל הפחות שתי מלים - שהינך חי. תשובתך היתה:"לא בזמן הקרב ולא אחרי כן ניתן לכתוב".
... לא הסתרת כלום - ספרת על הקרבות שהתחוללו, ובאיזה עצב דברת על הפצועים וההרוגים, שהם לא רק חברים בקרב, אלא גודלת וחונכת אתם...
דברת על זה, שבעיקר בזמן נסיגה צריך לדעת לא להרתע ולחפות באש, כי כל כדור שנורה, זה מעצור לאויב...
כמה גדול הוא האסון, שנעדרת מאתנו. זכרך לא ימוש מעמנו לעולם.
דוד ומרים כהן
מתוך "לזכר תשעת חברינו", חולתא, שבט תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

דברים לזכרו

שחרחר, גבוה, מוצק ובריא, ער ועליז. גמר את בית החינוך בעשר מחלקותיו. שאף לחיי עבודה, הכשיר את עצמו במשקים חקלאיים ושאף לחיי קיבוץ. עם הצורך לעזרת הוריו, עבר ללמוד מקצוע המסגרות והראה בזה התמסרות וכשרון. משכר עמלו העניק למשפחתו.
עם הכרזת המדינה, התנדב לשורות המדינה, על אף גילו הרך (מלאו לו רק 17 שנה) ירד למחתרת, ללחום בשלטון הבריטי העוין בפולשים מארצות ערב השכנות. לקח חלק בכל הפעולות להצקת האויב.
כל הפעולות הללו נעשו בלילות גשם ואפלה. כמה כאב הלב לפגשו למחרת פעולת הלילה, בבואו להחליף את בגדיו הרטובים, שעוד בצהרים נטפו מהם מי ואדי, שניצל מטביעתו. אף פעם לא התאונן, כי ידע את המשימה שלקח על עצמו.
איזה בגרות עצמאית וזקיפות היתה בו. בקרב גבליה-תל עריש, כשהוצע לבן דודו לצאת כחבלן לפיצוץ העמדות הקדמיות של האויב, קפץ והציג את עצמו באמרו:"מספיק צרות למשפחת דודי".
אמיץ, תקיף וללא חת התיצב תמיד בין הראשונים במקומות האחראיים וחיפש מקום יותר אקטיבי לפעולה ועבר לפלמ"ח ומאז הקרב על כיבוש לוד, כשהתפרצו משוריני הלגיון באש צולבת, וגם אזרחי העיר התקוממו, והוא אז בתוך הגהנום הזה - נעלמו עקבותיו...
התחיל מהקרב הראשון וסיים באחרון. הוא ידע על מה הוא נלחם, וזה הקל עליו את יסורי מלחמתו.
מתוך "לזכר תשעת חברינו", חולתא, שבט תש"י

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מותו בא לי פתע

בשורת היום באה עם בוקר
והיקום טרם נעור.
היקום לא היה מוכן לגמרי
לבשורת יום כי תבוא אליו עם בוקר.
חליבת הבקר כבר נסתיימה
ואנשי השדה יצאו עם אשמורת ראשונה.

השמש האירה הכפר משנת ליל,
הברושים בשדרה התלחשו ביניהם
על בשורת יום קריבה, בשורת אויב
ואבוי לו למכאוב...

המוות בא לו אל אחי הבכור, אחי מיכאל,
כיצד ואיך זאת לא אדע.
בא לו המוות עם בוקר ואיש אינו שואל.
הכל כל כך נהיר, ברור,
כי מיכאל הוא זה הבחור,
המוות ננעץ בבשרו החי, ננעץ באביביו,
בו המיכאל אשר את החיים כה אהב.

יש האומרים אולי.. אולי טעות,
יש האומרים אפשר כבר לבכות,
אך יש גם לקוות, אולי יבוא הגואל?
אך הוא לא שב, הוא לא שב מיכאל.

שמש של קיץ האירה בכל, מן האופק ועד השמים,
נראו אנשים בכפר, נראו אנשים בשדות,
הברושים ראשם הרכינו כמבקשים לבכות.
ממטרות בגן תוגתן מזמרות, מפזרות דמעות של מים.
באלבום נותרו תמונות והלב, שברון וכאב,
יותר איש אינו שואל הכל כל כך ודאי, ברור
כי לא ישוב הוא הבחור, לא ישוב הוא מיכאל.

נכתב ע"י אחיו - ירוחם כהן ז"ל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח