דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי פינקנזון ישעיהו ז"ל

בן רחל ויעקב
נולד בחיפה
בו' אייר תרפ"ד, 10/5/1924
בהכשרת בית קשת
נפל בקרב
בה' אדר ב תש"ח, 16/3/1948
מקום נפילה: שדות בית קשת
נקבר בקיבוץ בית קשת
בן 23 בנפלו

קורות חיים

בן יעקב ורחל. נולד בו' אייר תרפ"ד (10.5.1924) בחיפה. למד בנעוריו בבית-הספר החקלאי בכפר הנוער בבן-שמן. היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר" והצטרף לקבוצת "הגשמה", המורכבת מנוער ארצישראלי ומחניכי הגולה. יצא עם הקבוצה להכשרה בקיבוץ בית-אלפא.
במלחמת-העולם השניה, ב-1942, התגייס לגדוד ה"באפס" הארצישראלי, שירת בו שנתים ואחר-כך עבר לבריגדה העברית. השתתף בקרבות נגד הגרמנים על אדמת איטליה ונטל חלק פעיל מאד בעזרה לשארית הפליטה בארצות אירופה.
עם השתחררו ב-1946 מהצבא הבריטי עשה תקופה קצרה בקיבוץ "העוגן". אחר-כך עלה ירושלימה ולמד בבית-המדרש למורים. באותו זמן היה פעיל ב"הגנה" ומילא בה תפקיד מיוחד ואחראי.
ב-1947 הצטרף כחבר לקיבוץ בית-קשת, נלחם קשות בנפשו אם להצטרף ליחידות הלוחמות ולנקום את נקמת חבריו הקרובים שנפלו במלחמה ובין רצונו להיות בבית קשת. החליט להשאר במקום שראה בו גם בית וגם קטע חזית במערכה, אך תבע שישתפו אותו בכל פעולה צבאית, כדי שיוכל לסלק את החשבונות עם רוצחי חבריו. בסביבות בית קשת השתוללו קבוצות מזוינות וחזקות של האויב, וסכנת ההתנגשות הלכה וגברה. "אל דאגה"- הוא הרגיע את הוריו המודאגים בכל פעם שהוא מבקר בבית, "ינסו נא לפגוע בנו - ונראה להם את נחת זרוענו".
מהיום הראשון מסר את עצמו למשק ולקבוצה ללא סייגים, ניקשר לצאן. עזרתו בעבודה היתה ממשית מאוד.
איש ההגשמה והעבודה וההגנה שנתן לעם ולקיבוץ את כל אשר יכול אדם לתת: עבודתו, אהבתו וחייו.
ב-16.3.1948 יצא עם קבוצת חבריו לסיור בסביבות בית-קשת, ובמארב ששמו להם אנשי הכנופיות ואחרי קרב אכזרי של מעטים נגד רבים, נפל חלל. על לחימתם של השבעה שנפלו הגיעו ידיעות מלאות התפעלות והערצה תוך כדי המצב המיואש, ובידעם את גורלם החרוץ הוסיפו החברים להלחם גם לאחר שנפצעו זה אחר זה. עד טיפת דמם האחרונה.
נקבר בקבר-אחים לרגלי הר תבור בבית-קשת ב- 19.3.1948.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

תמונות מספרות

לנשמת בני ישעיהו

ושוב אני עומדת מול תמונותיך ושופכת את מר שיחי.
ערב שבת היום. שמתי לפניך צרור פרחים בכוס היגונים. מסתכלת אני בפניך הרציניים בתמונה הגדולה שעל הקיר. נועצת את מבטי בעיניך הזכות ומתאמצת לחדור לתוך התעלומה האיומה כתהום פעורה, לחידת מותך. האומנם, מחמדי, מַתּ? אינך, אינך יותר? היתכן, אתה שבך אהגה יומם ולילה, שאת קולך אני שומעת, שלצעדיך הנני מקשיבה, שאת מגע פניך, שערות ראשך חשה אני גם כיום, ברגע זה - אתה - אינך בחיים??
אלה אזכרה, ונפשי עלי תתעטף, כאילו זה היה רק אתמול. ערב שבת, לפתע צלצול הפעמון, ארוך וממושך - אני פותחת את הדלת, ואתה נכנס, הילקוט על שכמך, "שלום, אמא", נשיקות וברכות. "באתי לשבת לראותכם". הנך עיף, יקירי, כן, ביום - עבודה קשה במשק, ובלילות - שמירה בקור ובגשם שוטף.
...והנה תמונת ילדותך, תינוק בן שנה, ראש מתולתל, עינים צוחקות, גוזלי הרך, בשרי ודמי, אותך טפחתי וגדלתי בעמלי הרב, בלילות נדודים, בכל נפשי וכוחי. והנה תמונה משרותך בבריגדה... עברו שנים. שם במרחקים על גדות הסניו, בחזית איטליה.
"הורי היקרים, ערב פסח היום, ואני יושב בחפירות מלאות מים ובוץ, מול עמדת הנאצים הארורים. יש להם, לכלבים אלו, דרך ארץ בפנינו". אלי בשמים, נצור את בנינו היקרים ועזור להם להכות באויב האכזרי. ועוד תמונה, חייל במדי חג, ברחובות עיר מפוארת בבלגיה, כולך שופע עוז ועלומים.
"הורים יקרים בקרוב הנני עוזב את אירופה זו הרקובה וחוזר הביתה. סוף סוף לאחר שנתיים נתראה שוב בארצנו, בביתנו. אני משתגע ממש מרוב שמחה ואין מלים לתאר לכם את אשרי".
פסח תש"ז, במחתרת בירושלים. הנה אתה עומד מאחורי עץ שקד מלבלב. האביב בעצם תקפו. אור נוגה של אושר נסוך על פניך, כן, היית על פסגת האושר שנופל בחלקו של אדם צעיר. לא ארכו הימים ובסתיו 1947 עברת לנען, לסמינר הקבוצים הצעירים. בפאתי שמי ארצנו הופיעו עננים קודרים וכבדים מבשרי סערה. בדרכים משתוללות כנופיות מזוינות. הסמינר מחיש את עבודתו.
"הורים יקרים, הסמינר מסתיים, ואז - יהיו פני מועדים לאותם המקומות, אליהם חייב תמיד ללכת אדם כמוני. אין כיום ברירה אחרת. השאלה היא, אם להפסיד הכל או להתקיים, אף לגדול ולהתחזק".
כך כתבת, יקירי.
נופלים חברים בגבולות, בירושלים. נפלו רפיק ונועם, וכל יום מוסיף קרבנות. "הורים יקרים, עלי ללכת לנקום את דמם. את המשימה הזאת לקחתי עלי ואקיימה".
בית קשת, סביבת התבור. כנופיות חזקות בפיקודם של מפקדים גרמנים, "תחת אפה" של ממשלת הזדון, מתכוננות להתקיף את הישובים הקרובים. "אל דאגה, הורים יקרים, ינסו נא לפגוע בנו, נראה להם את נחת זרוענו".
חצי שנה חלפה מאותו היום המר, בו הובלת לקבר אחים יחד עם חבריך לגורל. ששה חדשים, נאד הדמעות עובר על גדותיו, כאב יוקד בלבי השסוע. דלותי מהביע את גודל שברי.
לא פעם אמרתי בלבי - אבליג על יגוני, אפסיק את מר שיחי. אללי לי, כי רב הסבל, לא אדע את נפשי כל היום.
כי, יקירי, נפלת, כרעם ביום עברה, - פרח שנשר בלא עת - אתה ממשיך לפרוח ולגדול בלבי.
כבר בשחר נעוריך נשאת בלבך את להט החזון הקדוש, חזון הגאולה ושחרור האדם מעבדותו, תמיד מוכן לעלות באש העקדה. בזת לכל סכנה ולעגת ליראים ורכי הלבב.
מה עבר עליך, מה חזית ברגעים האחרונים בעמדך על פני התהום שבין החיים והמות?
הראית את קרני שמש החירות עולות בשמי ארצנו, את רבבות צעירינו, את צבא ישראל העולה לנקום את דמכם השפוך?
הראית במבטך הדועך, ברגעי הגסיסה, את הוריך ואת שברם הגדול כים?
שם, על הגבעה, מצאת את משכנך בין חבריך ללא שמש ואור, אולם, כאן הנך חי, חי, ונשמתך הטהורה מרחפת בחלל הבית.
...היום נוטה לערוב. הנך בושש לבוא - לא באת. אוי לאמך, כי לא תבוא לעולם, ומקומך לא יכירנו עוד בחיים.

רחל אבישי


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מסור ונאמן

שייקה - מן המעטים שחייהם קודש היו לכלל, לצוויו, למאוייו שהזדהו עם תפקידיו של הכלל. שהתפקידים היו להם צורך פנימי.
בכל דפוס בו גבש העם את רצונו הגדול ביותר - תפש שייקה את מקומו: למד חקלאות, הלך לצבא, שירת בהגנה, הצטרף לקיבוץ, ולבסוף יצא עם יחידת הפל"מ של המשק לקראת האויב.
תמיד חפש את המעשה. רק בו יכול להערות את כל שבתוכו. ועקר מעשיו למען העם כולו. משנסה פעם לעשות לעצמו, ללמוד בביהמ"ד למורים, לא עמד. רק בתפקידי הכלל הגיע לשלמות נפשית. את ספוקו האישי מצא באותם מקומות שתבעו יתר התנדבות, יתר אחריות, יתר קושי.
כשנשלח, בצו הפנימי של לבו, לפעולה בהגנה, בחר בקשה שבה, במחייב שבה, והחל פועל ומפעיל בשרות הידיעות.
וכאן נתגלתה הרצינות הגדולה שלו. היתה קו באופיו. בתוך תוכו. מתחת לחיוכו הרחב. היתב בו חומרה גדולה לגבי המעשה. דרש למצות מן התפקיד את כל הניתן למיצוי, נגד רפרוף, נגד רשלנות. היתה בו רצינות לאנשים שעמהם עבד - נלחם על יחס רציני של רעות אליהם - יחס של אמת. היה נלחם על מילוי הבטחה שהובטחה ולא נזדרזו למלאה - ולעתים התנגש עם הממונים עליו בתביעותיו הגדולות.
והיתה בו, בשייקה, רצינות לחברה. מתחת ללצון השנון, לציניות הארצישראלית, היה יחס רציני עמוק. ומשנפגע לעתים מן המציאות המהתלת, בפצע שנפגע בנפשו - זב דם זמן רב...
מעשים של רצינות - למען הכלל, מהם בנויה פרשת חייו של שייקה, שמותו היה סמל ושיא בהם.

מוניה, חצרים-קלטה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

שייקה, ליום השלשים

נדמה שרק זמן קצר, רק ימים מספר עברו מאותו יום שראינו אותו לראשונה. הולך בחצר, מטייל ומביט, רואה את ביתו החדש. נדמה רק אתמול התחלנו להכירו מעט, לראות מיהו האדם החדש אשר בא אלינו, אשר שותף כבר לבנין. והנה היום, כבר להספידו?
איננו יודע אם יש מי בינינו אשר הספיק להכירו עד כדי לדעת מה גדולה האבידה שאיבדה בית קשת. זמן קצר היה אתנו, וניכר היה מיד. חניך תנועת נוער, אהב מוסיקה, איש הרגש. אבל יחד עם זה אדם שההכרה משמשת נר לרגליו, שרגשו מוביל אותו בדרך וההכרה עומדת ותובעת: "בחן את הדבר, ראה אם טובים הדברים, נכונים, צודקים". וגם אצלנו בא וראה ולא בלי בקורת, ראה את הדברים, ראה את היש ואת החסר, את הטוב והרע, ראה הכל וקבל על עצמו להיות כאן. והנה כבר איננו.
מסור היה בעבודה, מסור היה בכל. קשה היה לו לשבת, הרבה נדד, הרבה עבר ממקום למקום, לחם, עבד והתלבט. לא ידע אם מותר לו כבר להשתקע, ההגיע כבר הזמן להקים בית, לחיות חיי קבע. אך התחיל להבין כי אין הדברים צריכים לסתור זה את זה. ואכן צדק. התחיל רק להקים את ביתו כאן וכבר איננו. ואנחנו נזכור אותו, ונדע כי יכול היה להיות לאחד החברים הקובעים את דמותה של בית קשת. נזכרנו ונצרור אותו בזכרוננו.

מיכאל


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

עם זכרו

רק זמן קצר היה אתנו. טרם הספיק לתת לקבוצה את כל מרצו, מסירונות ונאמנותו - וכבר נתן את חייו. רבים עוד לא הכירוהו, מי שהכירו יודע כי הכדור שפגע בו, פגע בנו, בכוחנו ובתקוותינו. תוך התלבטויות קשות הלך בדרכו, הגיע אלינו לקבוץ ומיד הפכה קבוצתנו לו לבית. מהיום הראשון מסר עצמו למשק, לקבוצה, ללא סייגים, וסמלי הוא שעם טובי חברינו נפל.
הכרתיו זמן מועט לפני בואו אלינו, בסמינר הקבוץ בנען. גם שם היה בולט בגישתו הרצינית לכל דבר, באהבתו העמוקה לקבוץ וליסודות חיינו. את אלה הביא אלינו כנכס יקר. מן היום הראשון, מן השעה הראשונה השתרש בתוכנו והיה לאחד מאתנו, כאילו היה אצלנו זמן רב. הוא בא אלינו אחרי שנים רבות של גיוס ונדידה ממקום למקום. בשבועות המעטים שהיה אתנו, ספר לי הרבה על בית קשת ועל רשמיו, התענין ושאל כאדם הבונה לו בית חדש ובודק ומודד כל פנה וכל חדר בשמחה ואהבה.
כך ראינו אותו וכך יהיה בזכרוננו, כחבר נאמן, כאיש ההגשמה והעבודה, כזה שנתן לעם והקבוץ כל אשר יכול אדם לתת: עבודתו, אהבתו וחייו.
עוד בזמן האחרון התלבט בין רצונו להתגייס שוב ולנקום את נקמת חבריו הקרובים שנפלו במלחמה ובין רצונו להיות בבית קשת. החליט להשאר במקום שראה בו גם בית וגם קטע חזית במערכתנו, אך תבע שישתפו אותו בכל פעולה צבאית, כדי שיוכל לסלק את חשבונו עם רוצחי חבריו. רק בקרב אחד הספיק להשתתף, ממנו לא חזר.
ברוחו נבנה ונלחם!

אשר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

לרפי, ביום השבעה לנפילתך

(דברים שכתב ישעיהו בנפול חברו רפי זילברמן ז"ל. כעבור שבעה ימים נפל גם הוא)

היית לי כעץ געיון, כאלון חסון שלידו ניתן לנשום ולחוש את הכוח והעצמה בו. רפיק יקר, כשראתה עיני את שמך הנתון במזגרת הצבאית השחורה, התמלטה מפי זעקה: האומנם? העין ראתה, אך הלב סירב להאמין. פשוט מיאנתי להאמין כי גם אתה... נשארתי כמעט ערירי מחברי. לפניך שאול וחברי יהושע ואברהם ואחריך לאה ונועם ועוד. וחי אני בתחושה, כי אך המקרה גרם לכך שכיום ואתמול לא הייתי עמכם בהרי ירושלים, אלא בגליל התחתון.
מרבה אני להסתכל בעבר לראותך מחדש רוכב על אופניך לעבודה, משוטט עם שאול ואמי ברחובות ירושלים כשהעתיד "מדבר" אלינו וקורא ללכת לקראתו - מהר יותר. כנראה כבר אז, באותם הימים, כבר חשנו את הזמן הקצוב שנותר לנו עד המלחמה, וזו באה ואתה נזעקת אליה, כי לא הבנת כיצד אפשר להמשיך לחיות את האתמול השגור. אכן היה לך גם אתמול עשיר. חבריך כולם זוכרים אותך כשהיית עדיין נער צעיר מלא תום של אמונה בתנועת השומר הצעיר. איך סחה לי חברה: "רפי היה המצפון של גדודו". וכך בבית הספר התיכון - אחד המוכשרים ביותר בקרב התלמידים, כמעט עילוי במתמטיקה. אך לך, רפי, כבר אז לא היה פנאי לבילוי יקר. עם תום הלימודים הלכת לחטיבת הפלמ"ח והיית לאחד המעולים בקרב חבריך. תל עמל, עין חרוד, גשר א-זיב. וכדרך רבים אז - ללטרון ורפיח, ועם ההפוגה אצת ללימודים ולהשתלמות מקצוע. ושוב בשקידה ובמסירות למופת. וכזה היית רפי.
ואתה, ידידי היקר, אם גם המזל זיכני להשאר אחריך - דע נא כי את דמותך וזכר דמויות החברים שנפלו אשא עמי לכל אשר אלך - בעבודה ובקרב אטילם כתגבורת, כי בשבילי כולכם חיים עדיין ותחיו ואף צועדים על ידי ועמי - כי לולא הרגשה זו אין לדעת, כיצד נמצא הכוח להמשיך. אין דאגה, יקירי, הכוח מצוא ימצא והוא אף יוכפל וישולש, כי לא עתה הזמן לחשבונות של חולשה ורפיון.
ימים יבואו, והמלחמה תהיה מאחרינו. או אז נזכור כולנו את כולכם ונספר לילדים את אגדת חייך וחיי ושאר החברים, כי כולכם הייתם בחייכם ובמותכם אנשים מחנכים, אלופי גבורה וצנע. ועד אז נמשיך להילחם ביתר שאת, כי חשבונכם נשאר פתוח והקרב גדול וקשה. חברי היקר, שבועה נשבע אני לך ולחברים: דמך ודמם נקום ינקם!

ישעיהו פינקנזון


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

החלום

(מתוך עלון "החושלים" - בן שמן 1940)

...הוא הוסיף לצעוד במשעול אשר על פסגת ההר כשעיניו צופות לעבר האופק ומחפשות בו איזו נקודת אחיזה. זה ימים רבים שהוא מהלך ונודד ממקום למקום ומחפש אחר ישוב אשר בו יוכל להתחיל מחדש את חייו, באשר נשבע בעת עוזבו את בית הוריו לא לחזור אל עדתו הקודמת, אותה העדה אשר רק עול ושעבוד שוכנים בתוכה.
בליל ג' הוא האחרון לפרשת חייו הראשונה של העלם, חלם הלז חלום ובחלומו הוא רואה את עצמו חי בכפר השוכן לרגלי גבעה מוריקה ובתי הכפר זכים ולבנים כשלג וגגותיהם מאדימים את הלובן. ובתוך הבתים שוכנת השכינה היא שכינת הטוהר והשלוה והוא העלם כאחד מבני הכפר יחיה את חייו היפים בו בכפר, אשר כנוה במדבר העושק והגזל ייחשב. ראה איך חבר לחברו פנים יסביר ועוד הרבה מראות ראה העלם באתו ליל, הוא האחרון בלילות נדודיו...
... וכשהקיץ באישון הליל, ראה כי אך חלום חלם ובין לא יבין את פשר החלום ופתרונו. מחשבה התגנבה ללבו של הצעיר על דבר אפשרות קיום כפר כזה והמחשבה הלכה וגברה עד אשר היתה לוודאות גמורה.
תשוקה חזקה תקפתהו להזין עיניו בפלא הזה, לחפש אחרי הכפר הבלתי מודע ואף אם ישכן מאחורי נהר הסמבטיון, הן לא יחסר מאמצים ובלבד להיפטר מסביבת העושק.
והעלם נדד בעולם הגדול, עלה על הרים וירד בגאיות, רבות נטה מדרך המלך והיה נתון לסכנות לסטים ושאר אנשי העולם התחתון. אך הוא המשיך...
ובשבתו ביום מן הימים בצל אחד העצים נזכר בכל אשר עבר עליו. זו הפעם הראשונה אשר ניסה לברר לעצמו את השאיפה אשר בה דבק. היה ברצונו לעבור על הפרשה הראשונה של חייו החדשים והנה תמונה אפורה ניצבה לנגד עיניו: הרבה פעמים שכח על היעוד הגדול אשר קבל על עצמו, במקום ללכת בדרך המלך המובילה לאותו כפר שלו ושקט נטה לנתיבות עקלקלות, ובחשבו כך והיאוש החל להתגנב ללבו...
אך הוא, העלם החזק באפיו וגופו לא נתן שישתלטו עליו רגשות חולפים, והחליט בלבו להמשיך ובכל התנאים להגיע למטרתו, אל הכפר המקווה...


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח