דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי לוי יצחק-נחום "חמדי" ז"ל

בן אסתר ונתן
נולד בירושלים
בי"ג שבט תרפ"ו, 28/1/1926
יחידות: הגדוד הרביעי
נפל בקרב במיבצע יבוסי
בב' אייר תש"ח, 10/5/1948
מקום נפילה: ירושלים - קטמון
נקבר בירושלים - סנהדריה
בן 22 בנפלו

קורות חיים

בן נתן ואסתר. נולד בי"ג בשבט תרפ"ו (1926) בירושלים. דור שישי לילידי ירושלים. ילדותו עברה עליו בבית-הוריו בכפר הערבי בית-צפאפה - המשפחה היהודית היחידה במקום. אחרי מאורעות 1929 עברו לירושלים ושם למד בבית-הספר העממי בבית-הכרם ובבית-ספר תיכון. בילדותו נתיתם מאביו.
היה חניך תנועת "המחנות העולים" ובמסגרת תנועה זו יצא להכשרה לחולדה. שם התמסר לגידול-צאן והצטרף לקבוצת-הכשרה במסגרת הפלמ"ח ועשה שנתים בעבודה ובאימונים בבית-הערבה וברמת-רחל. היה חבר קבוצת "החושלים" בג'יב-יוסף שבגליל ועסק בשמירת השדות ובטיפוח יחסי שכנים.
עם פרוץ מלחמת השחרור התיצב לשירות במסגרת הפלמ"ח לחטיבת "הראל", גדוד "הפורצים". שירת בליווי שיירות. אותה פרשה מליאת הוד וגבורה של פריצת הדרך לירושלים דרך עשרות ק"מ מסוכנים, מאיימים, שצריך היה לעבור אותם יום יום משך ימים ושבועות! היתה באותם הימים לחמדי שמחה מיוחדת במינה, שהוא אף פעם לא דיבר עליה. עם כל שיירה שהגיעה, הוא הביא אוכל נוסף לאמו, שכה אהב. ובפיו פזמון חוזר :"אמי עובדת קשה, אני מוכרח לנסוע לעזור לה" או :"אמא חולה, ודאי אין מי, שיטפל בה".
השתתף בקרב על הקסטל וכן בקרבות אזור ירושלים, בשיירה האחרונה לגוש עציון ובקרב נבי-דניאל. כשחזר לביתו מקרב נבי דניאל התפרץ כששתי דמעות מתגלגלות על לחיו :"את נשקנו ! באיזו זכות הכריחונו להפרד מעליו ? ... חיבלתי ב"כלי" שלי הוצאתי חלק שבשום אופן לא יוכלו להשתמש בלעדיו, את כל הכדורים זרקנו אל תוך בור המים הדלוחים." כשחבריו יצאו לקרב על קטמון, קיבל נחום חופשה. הוא טייל ברחובות ירושלים, כשלפתע עברה שיירה והוא הצליח להכיר בה את חביריו. ללא היסוס, בלי להודיע לאיש, טיפס ועלה על אחת המכוניות, כדי לקחת חלק בקרב. ללא רובה, כשהוא לבוש בגדי שבת, כ"כ פשוט ומובן - כך יצא. ודאי ימצא הרובה וגם הבגד אינו משנה - הוא חשב- בשעה מכרעת בקרב.
מפקדו ביקש ממנו לא להתקדם אך, נחום לא ידע פחד והשיב: "מישהו צריך להתקדם" ותוך כדי אמירה קפץ וחצה את הכביש. נפגע תחילה בזרוע וכשהוא מתפתל במכאובים פגע בו צרור בבטנו. כולו שותת דם, פצוע, סובל מכאובים נוראים הסכים לחזור לנקודת איסוף פצועים. בדרך חזרה צריך היה לעבור שטח מסויים, שהיה נתון תחת אש האויב, ומחשש שחביריו הנושאים אותו יפגעו, הטיל את עצמו מעל האלונקה וזחל במאמצים על אנושיים כשהוא קורא לחביריו לבוא אחריו. הועבר לבית חולים. איש לא האמין שהוא יחיה רק הוא עצמו האמין בזה. עשרה ימים נלחם על חייו. מספרים שרגע לפני מותו עשה בידיו תנועה שאמרה: "אל דאגה חבריא, הכל יהיה בסדר". היד צנחה ורק עיניו המשיכו להביט נכחן.
נפטר אור ליום ב' באייר תש"ח (10.5.1948) הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בסנהדריה. זכרו הועלה בספר "לזכרם של חברי קבוצת החושלים שנפלו במערכת ההגנה"

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

נטיעות

ה' באדר א' תש"ג 10.2.43

היום היו נטיעות. טוב מאוד לנטוע, כי על ידי זה אתה קשור לאמא-אדמה. אוהב אני לראות בשגשוג העץ ובמתן פריו. שתלתי הרבה מאד שתילים. נתנו לחורשות שמות סמליים, "גן הגטו" " גן ילדי הגטו" "תקוה" עלינו אך ורק לקוות ולעסוק בסלילת דרך לבאים אחרינו.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

פלמ"חניקים



ח' באדר א' תש"ג 13.2.43
היום קמנו וחשבנו לכת לנען. בתחילה לא רציתי להצטרף להולכים. אבל רק אחר כך הצטרפתי. באנו לשם והנה כל הקיבוץ מלא פלמ"ח אלה הם בחורים צעירים ומלאי כח. לו היו כל בחורי ישראל מלאי מרץ כאלה כי אז היתה רווחה והיו מכירים בנו בין כל העמים. מה מקנא אני באלה הבחורים החסונים. לו הייתי במקומם אז הייתי מאושר!

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

גיבורי תל-חי

י"א באדר ב' תש"ג 18.3.43
היתה היום מסיבת י"א באדר. אני השתתפתי בהצגה בתפקיד יוסף חשבתי שלא אצליח כלל בהצגה, כי כמעט את כל ההצגות שבהן השתתפתי "חירבנתי" ובאמת היה לי הרושם שלא הצלחתי בהצגה. אבל הכל אומרים שהצלחתי.
תל-חי - לו היה דבר כזה מתרחש בזמננו, אינני יודע אם היו קמים אנשים עזי לב כיוסף וחבריו. דורנו הורגל ליותר מדי לתפנוקים.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

החיים בקבוצה

ה' בתשרי תש"ד 4.10.43

מתחילה שנה חדשה בחיי ושנה שניה להיותי בחולדה. אם נסכם את השנה שחלפה הרי נמצא שקלטתי דברים רבים וחדשים לא ידעתים עד כה ראשית, עצם החיים בקבוצה, שכה התגעגעתי אליהם. באו! אם אחשוב רגע אראה, שחיים כאלה הם לפי רוחי, חיים שיתופיים והדדיים. אינני יודע אם בחולדה כל כך טוב, אבל יודע אני שהאנשים כאן הם אנשי עבודה וזה מה שצריך להיות. העבודה היא המטרה. יש לעזור בכיבוש הארץ ובזה אני שמח. אי אפשר להגיד שבשטח החברתי הצלחנו כאן, אבל, לפי דעתי נראים אילו הישגים. כשבאנו לכאן היה כל פרט עם חייו שלו. עכשיו, לפחות, יש הבנה הדדית בין קבוצות חברים ואין הקלף כה שחור כפי שחושבים.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

מדברי האם

...היה חבר ג'יב-יוסף, ועדר טרם היה למשק, לכן היה לשומר שדות וקיים יחסי-שכנות. הוא שלט בשפה העברית ועליו הטילו תפקיד זה, שמילאו בנאמנות לשביעות רצונם של שני הצדדים.
מהראשונים שהתנדבו לליווי השיירות לירושלים. למעלה מחודשיים ליוה יום-יום את השיירות לירושלים וחזרה. יום אחד בא בלוית חברה חובשת, שגם היא התנדבה יחד אתו, ואחרי קרב קשה אבדו להם הפתקאות למסעדה. באו איפוא אלי הביתה עייפים ורעבים ולרשותם רק עשרים רגע; בבית לא היה לי מן המוכן (כי לא היה מה להכין) מלבד טבלת שוקולדה, ובזה הסתפקו לארוחת-בוקר-וצהרים. הצעתי להם לנוח בירושלים, השיב לי נחום: ומי ילווה מחר את שיירת-המזון לירושלים הרעבה? - לכו, וישמרכם ה', ליויתי אותם. - בכל הקרבות על הקסטל השתתף, היה ברזרבה בקרית-ענבים, להגיש עזרה לשיירות הנתקעות.
באחת השבתות בבוקר צלצל אלי בני-בכורי אריה, שמסר לי דרישת-שלום מנחום. ראיתיו - אמר - ברחוב המלך דוד במשורין בין מלווי שיירה. הבינותי כי נחום עסוק בשיירת-האספקה לכפר-עציון. משם זכה לשוב. על גופו לבש רק מעיל-גשם צבאי כעין שק-מכנסים. נכנס הביתה, פלט "שלום" חנוק ויותר אף לא דיבר. מועקה כבדה העיקה עליו, כפי שנתברר אחר-כך. הוא התקלח, עלה למיטה, שכב זמן קצר והתחיל לחוש את גופו הרצוץ. ביקש כוס-קפה וכאן התפרץ, כששתי דמעות מתגלגלות על לחיו: "את נשקנו! באיזו זכות הכריחונו להיפרד מעליו? את חולצותינו, הסוודר, הגופיה, בהם חבשתי את חברי הפצועים, הורידו "הנייטרלים" הארורים מחברי ומסרום בנוכחותי לערבים"... עיניו התלקחו ובאגרופים קפוצים הוסיף: "את נשקי לו העיזו למסור בנוכחותי, הייתי מתפרץ! חיבלתי ב"כלי" שלי, הוצאתי חלק שבשום אופן לא יוכלו להשתמש בלעדיו" - הכריז נחום כמנצח - "את כל הכדורים זרקנו אל תוך בור המים הדלוחים, שהודות למים אלה החזקנו מעמד כשתי יממות. התנדבתי לאסוף את הפצועים, והנהגים מהתאים המשורינים - אף אחד מהם לא העיז לצאת במטר הכדורים. כיצד התגברתי על הנהגים להוציאם בכוח מהתאים למרות רצונם. לרוב מצאתי את האנשים המומים, סטרתי להם והוצאתים בכוח למשורין המאסף. אמא!" - ושוב שתי דמעות נוצצו בעיניו מהתרגשות - "כשחזרתי לחדר בו התגוננו, תארי לך את המחזה שנתקבל: חמדי, ברוך תהיה! אנשים כורעים לרגלי ומחבקים אותי, מלטפים את ידי שלפני רגעים סטרו על פניהם, עשרות זוגות עינים נישאות אלי בתודה והכנעה... הודות לך אנו פה... הצלת אותנו... לא נשכחך, חמדי! ובאמת, אמא, איך יצאתי בשלום ולא נפגעתי מאש קטלנית זו - אינני תופס גם עתה. פשוט, מטר של יריות!" - שליחי-מצוה אינם נפגעים - אמרתי לו.

אסתר לוי
מתוך הספר "לזכרם של חברי קבוצת החושלים שנפלו במערכת ההגנה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו -חנקה

בהרבה עתונים כותבים במדורי הנופלים כמעט אותם הדברים ואין ספק שכולם טובים ויקרים היו, אולם חמדי כה טוב וכה יקר היה לנו, שקשה כלל להעלות על הנייר. הוא היה תמיד מקריב את עצמו ועוזר לאחר ברצון ובטוב-לב בלתי-רגילים. גם ביום-הקרב בו נפצע, הקריב פשוט את עצמו: הוא לא היה צריך לצאת - ויצא, באותה נכונות-הקרבה המובנת מאליה רק לו בלבד.
חמדי היה עוד "ילד". מי שזוכר אותו עוד מחברת-הנוער בחולדה, ודאי יכיר בזה שחמדי לא בגר מאז. תמיד תמים ומחייך, "מפסוט". כשהיה רועה-צאן המסתובב בין הערבים התמצא ביניהם ונחשב לידידם. וכאן, בג'יב-יוסף, על הסוסה כשומר-שדות - שוב בין הערבים, סאחאב. ומוזר, דוקא הוא נהרג מידם. מלות-האבל השגורות והידועות, דומה שאינן מתאימות לכאן כלל. בזה שהוא נפל, ועוד רחוק מכאן - קשה להשלים, לא יאמן הדבר. דומה שרק נסע מכאן ועוד... יחזור.

חנקה

מתוך הספר "לזכרם של חברי קבוצת החושלים שנפלו במערכת ההגנה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו -פרויקה

לא יאמן שחמדי איננו! אין הלב יכול להשלים ולהאמין - שלא נוכל לראות עוד את חמדי.
תמיד אראהו כאלו עדיין חי הוא, עליז, מזלזל ובז למות, אוהב את החיים ויודע לחיות אותם. בכל אשר עסק ובכל אשר עמד - השרה אוירה של שמחה ועליצות.
חיבה גדולה רחש לבעלי-חיים, וכך מצא את מקומו בעבודה בענף-הצאן שכה אהב. התמסר בכל מאודו ונפשו לענף; בצאתו למרעה לשדות המרוחקים מהמשק התידד עם רועים ערביים וילמד את דרכם. אולם עם כל חיבתו וידידותו לערבי הסביבה - ראשון היה במקרה של קטטה או מריבה אתם.
בחברה לא אהב את ההתבלטות והעדיף להתבודד עם מתי-מספר ידידים. תמיד נדמה היה לו שהמקום בו הוא יושב, צר הוא וכך החל לנדוד מההכשרה לפלמ"ח ומהפלמ"ח חזרה למשק. אולם השארותו במשק לא ארכה זמן רב על אף התקשרותו למקום וקשר החברים אליו. כולם חיבבוהו ואהבוהו על שום פשטותו.
והנה פרצה המלחמה, ועל אף סיכון המקום בו ישב חמדי ועם כל החשש שהפורענות לא תפסח על הקבוצה, לא יכול חמדי לשבת בחיבוק-ידים שעה שהמלחמה נטושה בירושלים ובדרך אליה. וכך התנדב חמדי לליווי שיירות לירושלים; בכל מקום קרב הוא נמצא! בקרב על כיבוש קטמון נפצע באופן אנוש ונאבק מר על חייו משך זמן-מה - עד שלא יכול יותר.
כן, גם חמדי בין הנופלים!
יהיה שמך צרור ברשימת הלוחמים לעצמאותנו, בין אלה שלא זכו לראות בנצחון!

פרויקה

מתוך הספר "לזכרם של חברי קבוצת החושלים שנפלו במערכת ההגנה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.