דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי מטצקי יהודה ז"ל

בן מרים ודוב
נולד בתל אביב
בכ"ח חשוון תרפ"ח, 23/11/1927
יחידות: הגדוד השלישי
נפל בקרב במיבצע יפתח
בכ"ח ניסן תש"ח, 7/5/1948
מקום נפילה: צפת
נקבר בצפת
בן 21 בנפלו

קורות חיים

בן דוב ומרים. נולד ב-23.11.1927 בתל-אביב. גמר בית-ספר עממי והמשיך בשיעורי ערב ובבית-הספר המקצועי על שם מכס פיין. רכש לו את מקצוע המסגרות. מוצק בגופו ובאופיו. אהב את משחקי הספורט. עם זאת היתה לו נטיה לספרות ולציור. כבן 14 נכנס לשירות ה"הגנה" ומצא את מקומו בפלמ"ח. נשא את נפשו לחיי קבוצה.
עם פרוץ מלחמת-השחרור התגייס לצבא בדצמבר 1947. אם כי בן יחיד היה להוריו, לא הסכים לחתום על האישור המשחרר אותו מהליכה לחזית, אף-על-פי שקיבל שחרור מאת מפקד הגדוד שלו. השתתף בקרבות חטיבת יפתח.
בליווי שיירות למנרה, כאשר באחד הימים התפתח קרב עז שארך שעתיים וחצי, תוך אש כבדה ובו נפל אחד מחבריו ששכב מטר ממנו. יהודה ניסה להגיש לו עזרה, אך היה מאוחר מדי. בקרב זה לחם למופת ובאומץ.
כחודש לפני נפלו בחופשתו הקצרה, לאחר קרבות עזים בגליל אמר לחברו כולו בטחון:"נצחוננו אינו מוטל בספק, ברור שנזכה לראות במפלת האויב ועוד נשמח בבניין המולדת". יחידתו נלחמה על שחרור הגליל ועל כיבוש צפת.
במערכת הגבורה על המצודה בצפת נפצע פצעי-מוות ונפל ב-7.5.1948. למחרת היום נקבר בצפת.
מסירותו לחבריו היתה בלתי רגילה, אף בשכבו על ערש-דוי היו מחשבותיו נתונות לרעו עמוס, שנפצע גם הוא, וביקש את הרופא שיטפל קודם בחברו.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ילדי הגולה

שמועות האימים ממשיכות להגיע אלינו מארצות אירופה. אותה אירופה שהיתה פאר התרבות האנושית הפכה תחת מצעדי קלגסיו של היטלר לארץ קרועה ופרועה המתבוססת בדם תושביה. אך מה שמכאיב לנו יותר הרי זו העובדה המזעזעת שהיהודים, שמאז ומתמיד היו בנים חורגים בארצות אלו, משלמים בחייהם. היטלר הפעם כמטרה לזעמו המטורף ולשנאתו כלפי האנושות. מדי יום ביומו מלאים העתונים בשמועות המסמרות שער. אמנם, לא ראיתי בעיני את כל הזוועות המתחוללות שם, אולם משאני קורא ומנסה להעלות בדמיוני את המתרחש שם חש אני מעין מחנק וזעם ההולכים וגואים בחזי. כל התחושות הללו לא היו ברורות לי די צרכן עד שראיתי במו עיני ילדים עלובים ומסכנים אלה, שרידים מהרבה אחרים, שבדרך נס הצליחו להמלט מגיא התופת והגיעו אלינו. ילדים אומללים ומסכנים שהילדות חלפה גזה מהם בעודם תנוקות. כי הרי שיעור אכזרי קבלו הם מהחיים ובודאי על לא עוון בכפם. כלום הם אשמים שהיטלר וחבר מרעיו מטורפים חדורי שנאה הם. בגלל אלו כבה זיק הנעורים בעיניהם הבוהות, הנבטות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בפחד שמא הנה תיחת על ראשם המסכן מהלומה בלתי צפויה, וידם הזעירה הסתגלה זה כבר לתנועה מפוחדת הבאה להגן על פניהם ועיניהם ממכה או ממחזה מחריד. אני מתאר לעצמי שהפורענויות החיים ניתכו על ראשים מורכנים וגווים שחוחים אלה בכל מוראותיהם. אני מבין שמאוד יתכן שכל יקיריהם של ילדים אלו נהרגו בצורות מצורות שונות וכי עובדות מעין אלו דיין להכריע תחתיהן אפילו אדם מבוגר עד כדי צאתו מדעתו. אולם מצד שני איני מבין מדוע החשו והשלימו עם גורלם? מדוע לא קמו להגן על כבודם המחולל. הרי ידעו כי המוות אורב להם, אם כן מדוע החשו וציפו לנס. מדוע קראתי שמאות ואלפי איש הובלו כצאן לטבח כשאך שומרים ספורים שומרים אליהן. איך קרה הדבר שהפקירו את חייהם מבלי לנסות להתגונן, להכות אחור את המרצח. איש בעולם לא היה מאשימם. האם פחדו ממכות? הרי ידעו שהמוות מחכה להם ומה מר ממוות? מתפלא אני בכלל, כיצד יכלו לחיות בצורה כזו בלי להגיב. והילדים הללו שהם בני גילי הפכו ליצורים מוזרים. הם אינם ילדים כי אינם יכולים לשחק ולצחוק בצדק. כי כיצד זה יוכלו לשחק ולצהול כשאר הילדים שלהם הורים, קרובים ובית בה בשעה שהם יתומים ומראות איומים ודאי משביתים שנתם בלילות. מצד שני אינם מבוגרים לגמרי. אך הם גם פחדנים. משוכנע אני כי אם, חלילה וחס, הייתי נתון במצב בו נתונים היו הם ואפילו פחות נורא, בשום פנים ואופן לא הייתי מסכים כי יתעללו בהורי קרובי, בידידי ובי וינהגו בנו ככלבים. שירצחו וירמסו את נפשם וגופם.
משוכנע אני, כמו כן, כי לא יחיד הייתי בהרגשתי זו. אפילו בידיים ריקות אפשר לפעול גדולות ונצורות באם הרצון ורגש האחריות פועמים בלב. ומי כעמנו מסוגל למעשים כגןו אלה. נדפדף מעט בספרי ההסטוריה שחנו ונראה כי קרו מקרים דומים: מרד החשמונאים, מרד בר כוכבא ואפילו מלחמת היהודים ברומאים שנסתיימה אמנם בכשלוננו, אך גם הרומיים לא ניקו. כלום לא היתה זו מלחמת המעטים נגד המרובים, החלשים נגד החזקים. ובכל זאת יכולנו להם למשנאינו אלה ובמקרה אחד אף ניצחנום. ובמה גדול היטלר מאנטיוכוס ובמה פחותים ונחותי דרגה אנו מאבותינו. יודע אני גם את הסיבה. יהודים אלה וילדיהם המפוחדים צריכים היו להיות בארץ ואזי בטוחני שהתנהגותם היתה שונה. הם היו בין אויבים ואפילו האדמה עליה דרכו היתה זרה וספוגה נהרות דם יהודים שנרצחו בימים עברו.
מחובתנו המוסרית כלפי אחינו המעונים, הילדים הקטנים, להחזירם ארצה על מנת להחזיר להם את דמותם האמיתית של ניני החשמונאים, בניו הגבורים של עם ישראל, שעיניהם ודאי שלא היו נפחדות וגוום לא היה כפוף אלא זקוף וצידם לא מהסס אלא מאושש ובוטח כי על כן על אדמתם הם צועדים. עלינו לנטוע בהם את ההכרה כי איש אינו גומל עמם חסד בהניחו להם לחיות. זכותם היא לחיות וחובתם להגן על שלמות חיים אלה ויפים, כי כאשר מתערערת שלמות החיים ובטחונם מתערער סובלים הילדים והופכים ליצורים מפוחדים כילדי הגולה ואסור לו למחזה כזה להישנות.
מטצקי יהודה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו של יהודה

יהודה, זה הנער אשר גדל לעיני, נראה לי תמיד ער, צוהל ושופע בריאות. תל אביב, בהירת הנוף, בתוכה נפקחו עיניו לראות אור חיים. את אוירה נשם, בזהב חולותיה השתעשע וחמד את גלי ימה.
אבל הוא גם ידע להשתתף בגורל הוריו העובדים קשה, השתדל לעזור להם בעמלם, בהקמת ביתם.
יהודה גילה תכונות יקרות של מסירות ונאמנות למשפחתו, לחבריו ולכל אדם.
בעודו צעיר נתבלטה דמותו החיובית. היה חרוץ ושמח לעבוד, לבנות. כשהגיעו ימי מבחן גדולים ליישוב לא יכול לשקוט וראה מחובתו להצטרף אל שורות הפלמ"ח. כחדש לפני נפלו, בחופשתו הקצרה, לאחר קרבות עזים בגליל, אמר לי בפגישתנו, הפגישה האחרונה, כולו בדריכות ובבטחון:"נצחוננו אינו מוטל בספק. ברור, שנזכה לראות במפלת האויב ועוד נשמח בבנין המולדת!".
אך יהודה לא זכה לחזור ולהשתתף במצעד הנצחון.
בצפת המשיחית הקריב את חייו הרעננים למען הגנת העם והמולדת.
בלב כל מכיריו יהיה חתום זכרו היקר.
ימתקו לו רגבי עפרו.
מרדכי ארמוני

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מאפרים

הנה כבר עברה שנה מאז נלקחת מאתנו יקירנו יהודה ואילו הלב אינו נותן להאמין כי אמנם לא נראה עוד חברנו אשר כה נתחבב על כולנו. ובכל עת דמותך עולה לפני עיני, המבט העז והחיוך הרך על פניך המעודנים. כולנו אהבנוך, כי נוח היית לכל ואף לזבוב לא יכולת להרע, ודוקא בך קלע כדור המוות.
בן יחיד היית להוריך ומשהחלטנו אנו החבריא כי עלינו להצטרף אל שורת הלוחמים למען המולדת היית מן הראשונים אשר הצטרפו אל שורות הפלמ"ח. לא אבית לשמוע את נימוקינו השונים כי בן יחיד הנך, ואין לך לבוא אל מקום סכנה. לא ריחמת על הוריך אשר היית מחמד נפשם ואף לא מנעו ממך כל אותן הסכנות אשר מצאו אותנו בדרכנו, "איך אסוג ואנטוש את חברי, והמטרה הרי אחת היא לכולנו..." כך אמרת, קיימת והלכת ולא חזרת עוד.
מן הראשונים היית בצאתנו לשמור על דרכי הגליל השוממות אשר בכל רגע היו מצויים במטווחי האויב. מקרב אלי קרב נשאת בגאוה תפקידך. כל פחד וסכנה גרשת ממך והלאה, תמיד עמדת בראש ההולכים עד שבצפת מצא אותך כדור אויב טמא שהפילך לנצח. אף בבית החולים תוך כאבים בלתי מצויים בקשת מן הרופא שנגיש מזור לחברת הפצוע, לעצמך לא דאגת, למרות סבלותיך וכאביך העצומים.
נזכר אנוכי כיצד קבלנו את הפקודה לצאת לאותה פעולה, הזהרתיך לבל תצא, כי המטרה מסוכנת ביותר; הזכרתי לך כי בן יחיד הנך להוריך ואף נתקבל שחרור עבורך, אך אתה עמדת בשלך והשיבות לי:"אין דבר, הרבה בנים יחידים מקדישים חייהם למולדת, אהיה אף בינהם".
קשה להפרד ממך יהודה. בן 20 היית, מי יבצע את תכניותי אשר למענן הקדשת את חייך! כל הימים נרגיש בחסרונך לא רק הוריך השכולים אלא כל החבריא העליזה, מרגישה בהעדר הרוח החיה שבה.
רק דבר אחד נוכל להבטיח לך יהודה, נשבעים אנו, חבריך לנשק, להמשיך ולהלחם עבור אותה מטרה אשר נתת עליה חייך עד הביאנו את עמנו לנצחון ותמיד נזכורך, ואת מעשיך, כאילו עמנו כיום עמנו.
והוריך רק בזאת ינוחמו, כי לא לשווא נפל בנם היקר ודורות באים יזכרו את אלה אשר הכשירו את הדרך לעם בארצנו.
חברך אפרים

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח