דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט סילמן אהרן ז"ל

בן בתיה ומאיר
נולד בירושלים
בכ"ג אייר תרפ"ה, 17/5/1925
נפל בקרב באבטחת הדרך לירושלים
בי"ג טבת תש"ז, 26/12/1947
מקום נפילה: הקסטל
נקבר בירושלים - הר הזיתים
בן 22 בנפלו

קורות חיים

בן מאיר ובתיה. נולד ב-17.5.1925 בירושלים. בן יחיד להוריו שחינכוהו ברוח העבודה והאהבה ללימודים. סיים את בית-הספר "תחכמוני" ונכנס לבית-החינוך התיכון. עוד בשחר נעוריו היה מעורב בעסקי הכלל. פירסם רשימות בעתון בית-הספר, היה מדריך ב"מחנות העולים" ובנוער העזוב בפרברי ירושלים. יום אחרי גמרו את בחינות הבגרות התנדב לפלמ"ח והיה במשך שנתים בהכשרה מגויסת. עם סיום השירות יצא עם חבריו להתיישבות במשגב-עם, אלא שמחמת סיבות משפחתיות חזר ירושלימה ללימודים. היה תלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים והכשיר את עצמו להוראה. התנדב להוראה בפרברי העוני. היה חבר בועד הסתדרות הסטודנטים ופעיל ב"משמרת הצעירה" של מפא"י.
עם פרוץ הקרבות נטש את ספסל הלימודים והצטרף אל המגינים. סירב לקבל עליו תפקיד פיקודי. היה בין מלווי-השיירות בדרך ירושלים-תל-אביב ונפל על הגנתן ב-26.12.1947. ב-28.12.1947 הובא לקבורה על הר-הזיתים אשר בירושלים. בחיבור הגמר של בית-הספר העממי כתב בהיותו בן 14: "שאיפתי - להיות חלוץ נכון לכל מקום סכנה. להיות איכר עובד-אדמה, לחיות חיי שיתוף עם חברים בוני-מולדת, ואפילו למות על קידוש רעיון נשגב". ואת אלה קיים.
מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

שאיפתי

(מתוך חבור הגמר של אהרן, מחזור כא, תרצ"ט. פורסם ב"חברנו" - תלמידי בי"ס "תחכמוני" ירושלים)

אדמת שממה היתה אדמת הבקעה ההיא. הרי סלע גבוהים עטרוה מסביב ועל מורדותיהם השתרעו יערות שיחים וקוצים סבוכים. שממת עולם היה המקום ורק לעתים רחוקות עבר שם הלך עני, אך גם הוא לא שהה בו זמן רב וימהר ויעש את דרכו הלאה, כי פחד נפל עליו למראה השממה הזאת.
באחד הימים, עוד לפני עלות השחר, בא בחור חלוץ לכבוש את השממה וכל רכושו אשר אתו היו: מכוש, מעדר, אמתחת זרעים ונאדות מים. והחלוץ החל בעבודה. בידיו סקל את האבנים, באצבעותיו עקר את הקוצים וישר את הקרקע. יום תמים עמל במרץ ובעלות הירח הניח את מעדרו וישב לנוח ורק אז ראה את השטח הקטן שהכשיר ואת הבקעה הגדולה שעליו עוד לעבדה. ידיו זבו דם מדקירות הקוצים, גופו עיף מרב עמל, אך לבו לא נפל ורוחו לא רפתה, כי מחשבה אחת עודדתהו: הוא 'החלוץ', הוא 'הראשון' שבא להחיות את השממה. יום יבוא וכל הבקעה תהיה מיושבת אכרים אחים השואפים כמוהו לבנות ולנטוע, לזרוע ולשתול. יחד, בכוחות מאוחדים, ובהתאמצות מרוכזת יצליחו להפוך את הבקעה הנשמה למקור חיים לאחים עולים, שבי גולה וצמאי גאולה. החלוץ האלמוני קם, נטה לו אהל ואכל פת יבשה ושכב ונרדם ושנה מתוקה היתה לו אחר עמל היום. כה עבד החלוץ החרוץ יום יום, שעה שעה, תמיד עבד, תמיד עמל, עד שזכה להקים משק למופת, אך עכשיו לא היה זה משקו שלו בלבד כי אם גם של חבר חלוצים שעמלו עמו יחד. וגם הבדידות חלפה ולא היתה עוד, כי חמש נקודות ישוב חדשות נבנו ליד משקם. כל הבקעה קמה לתחיה: נצח החלוץ את השממה ויכבשנה! אולם רוע לבם של שכנים נכרים, אוהבי תרדמה ושוכני מדבר, ובאחד הימים בחרש החלוץ את שדהו פלח כדור מרצחים את לבו ויפל שדוד.

שאיפתי היא להיות חלוץ, נכון לכל מקום סכנה. היות אכר עובד אדמה, לחיות חיי שתוף עם חברים בוני מולדת ואפילו למות על קדוש רעיון נשגב, כי עמנו המורדף צמא למולדת, למולדתו העתיקה. ומולדת היא אדמה אשר עובדיה מגנים עליה בחרוף נפש ובגאון.
הנני גומר את בית ספרי ואקוה כי שאיפתי תתגשם, כי זאת היא דרכו של כל נער עברי בימינו.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו