ונזכור את כולם

סגן סלומון יהודה ז"ל

בן שלומית וזאב
נולד בגרמניה - ברלין
בל' ניסן תרפ"ח, 2/4/1928
עלה ב-1933
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת מעוז חיים
נפל בקרב במיבצע יפתח
בו' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: מלכיה
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן זאב ושלומית. נולד ב-20.4.1928 בברלין, בירת גרמניה, במשפחה ציונית ותיקה ומילדותו התחנך ברוח היהדות ומסורתה. ב-1933 עלה עם הוריו ארצה. סיים בתל-אביב את בית-הספר העממי "בלפור" ואחר-כך עבר לגימנסיה הריאלית "בלפור". על אף כשרונותיו, הפסיק את לימודיו בגינמסיה, כי החליט לעסוק במלאכה, שיהיה בה משום סיוע לבנין הארץ. החל להשתלם במסגרות והוסיף ללמוד בשיעורי ערב. באותו זמן כבר היה חבר ה"הגנה" בתל-אביב.
היה חבר הסקציה המקצועית של "הנוער העובד" ובהיותו בן 17 הודיע להוריו על החלטתו התקיפה להצטרף לפלמ"ח. שם נתגלו סגולותיו היפות כחבר, כמדריך, כמפקד, כאיש עבודה והגנה וכאדם בעל נפש רגישה. שהה בהכשרה מגויסת בתל-יוסף, במעוז-חיים ולבסוף - בבית השיטה. הצטרף לגרעין בית-הערבה, אולם בגלל התפקידים הצבאיים לא הגיע לחיים במשק.
במשך שנות שירותו בפלמ"ח סיים קורס מ"כ ואחר-כך, כשמלחמת השחרור כבר היתה בעיצומה, סיים גם קורס מ"מ בנתניה. השתייך לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח אשר פעלה בגליל העליון ועמה נלחם לשחרורו.
שאף לצאת תמיד בראש השורות, לכל פעולה. וחניכיו ביקשו להיות איתו בקרבות כי היה מחזק את רוחם. ב"פעולת המטאטא" - ניקוי הדרך לגליל העליון. אימן יהודה את האנשים תוך כדי פעולה. כן היה קורא קטעים שונים לפני חניכיו ודואג לדמותם האנושית. השתתף בקרבות רבים: בהתקפה על בית שאן, פיצוץ גשר ואדי-מילק התקפות על נויריס וזרעין, קרבות משמר העמק, פעולות "המטאטא", התקפה על עקרבה כסיוע לכיבוש צפת. וההתקפה הראשונה על מלכיה - הקרב האחרון שלו.
עם פלישת הצבאות הסוריים והלבנוניים לגליל פקד יהודה על יחידה שכבשה את מחנה הצבא שליד מלכיה, במסגרת פעולה נרחבה להבטחת הפתח הצפוני של הארץ. לאחר שהשתלט על המחנה חילק בין אנשיו את גזרות ההגנה, ותוך כדי כך פגע כדור בראשו ולא הספיק אלא למסור את התפקיד לאחר.
נפל בקרב על מלכיה ב-15.5.1948 ונקבר למחרת היום באילת-השחר בטקס צבאי. ב-21.9.1949 הועבר לנחלת יצחק.
כשבוע לפני מותו, מות-גיבורים, נתייחד יהודה עם פיסת נייר. הוא כתב עליה מרחשי ליבו. "הלכי נפש" קרא לדברים שהגיעו אל אמו השכולה והכואבת, אל אביו הפצוע ברוחו, כפריסת שלום אחרונה, כצוואה רוחנית של בן, שההורים נדרשים לחלקו - חיים ומוות - עם אמא מולדת. וכך כתב באותה פיסת נייר: "ההצלחתי להכניס לתוך העמודים הללו את קצב הנשימה והלך המחשבות שלנו? רבים, רבים כמונו מהרהרים ביום חורף וגשום זה, בלילה הקרב והלב פועם בחזקה! הנחזור?" ואנו נחזור. עוד יבוא יום בו תזרח שמש גדולה וברה בחללו של עולם, ואנחנו וכל אלפי חברנו לא נהרהר אלא: היניבו השדות השתא ? היעלה היבול בכרמים ? אך עד אז, רחוקה הדרך ומי יודע אם נזכה לראות זאת! אך אנו הן נאמינה בעתיד... לא כן?"
חנקה אברך, חברתו, נפלה גם היא בשעת טיסה לחופש משירותה בסדום לתל-אביב ואוירונה ירד ירידת אונס בסביבה ערבית. כל נוסעיו נרצחו. באחד ממכתביו אל חברתו כתב: "...כמה עוז דרוש להורינו כדי לעודד את בניהם העומדים במערכה. לפעמים יש ונדמה לי שגיבורים הם אף יותר מאתנו - - - יכול אני לתאר לעצמי כמה דמעות מורידים הם בחשאי, וכמה פעמים ביום הם נושכים את שפתם כדי שלא תפרוץ הזעקה המרה של הורים העלולים לשכול את בנם בכל אחד מרגעי היום - - - ". השאיר אחריו מכתבים ורשימות רבות.
אישיותו הנלבבת צוינה בספר "שמונה שנפלו", שהוציא הקיבוץ לזכר חבריו שנפלו. לפי החלטת המטכ"ל הוענקה לו אחרי מותו דרגת סרן.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מיומנו

מעוז, 30.6.47
... היום אמר לי א. שהקורס צריך להתחיל ב-15.7. רבות הרהרתי כבר בזאת, וחושב אני שהמסקנה אשר הגעתי אליה היא הנכונה, ועליה אסור לי לעבור. בשיחתי עם ש. ניסה לשכנע אותי בצורך ובנחיצות הענין, ושמתפקידי להשתתף בו. שמח אני על כך שחושבים אותי למוכשר למלא תפקיד אחראי כזה, אך יחד עם זאת יש לי הרגשה שאיני מתאים ושאין ביכלתי לשאת באחריות ובעול כזה. צר וכואב הדבר שחטיבתנו עומדת בדרגה כזאת, שהיא צריכה לחייב את אנשיה לתפקידים מסוג זה, ולהעמידם בפני פקודה. אך האם זאת הדרך? הכך יוכל הישוב להעמיד חטיבה צבאית, כאשר מנהליה ממלאים את תפקידם מתוך כפיה?
אך אני אחת החלטתי: לא אלך. הבית זקוק לי והנימוקים האחרים הכריעו את הכף. יודע אני, כי כל זמן שלא אשתחרר לא ימלאני לבי לנקוט בשיטת ה"פוילה שטיק", אך את כל מאמצי אגייס כדי לשכנע ולהוכיח ולא לעמוד בפני העובדה שאני מפר פקודה.

... רוח חדשה החלה מפעמת בתוכנו. אנשינו יוצאים ל"סזון".. הדבר הביא בכנפיו גם את הויכוחים הסוערים, בהם מנסים החברים להביע את השקפותיהם על הענין. ומה נדהמו שאני, בתור נושא תפקיד, מתנגד באופן עקרוני ל"סזון" מסוג זה שאותו החלו עתה.
ואנסה במלים מועטות להסביר את דברי. רובם ככולם טוענים, ובצדק, שהגיע הזמן לחסל את הפורשים. לזאת גם אני איני מתנגד, וטוב שאגיד בראשית דברי שאני רואה את הפורשים כנגע שיש להיפטר ממנו. וכאן נקודת המוקד - "איך" להיפטר ממנו? לדברי מתנגדי הגיע הזמן לחסלם בעזרת הנשק. כלומר - להוריד את כרוזיהם, ובאם יתנגדו - להשתמש בנשק; לחטוף אותם - ובמקרה התנגדות להשתמש בנשק וכו'.
ושואל אני: הבכך ניוושע? הראו נא לי דוגמא אחת בכל ההיסטוריה, שבה חוסלה תנועת מרי בעזרת האקדח. ולו תהפכו ותהפכו בדפיו הנושנים של ספר ההיסטוריה - לא תמצאו כמוה. כי האש רק מלבה את השריפה, ואז לא יועילו גם מים רבים לכבותה. ורוצה אני להביא דוגמא קטנה שתסביר את דברי. ניקח לדוגמא כרוז רגיל שלהם, שנוכל לקרוא בו על צביעות של מוסדותינו, על חוסר תגובתנו על מקרים ידועים וכו' וכו'. ונניח שליד כרוז כזה ירעמו האקדחים, ואחד מאנשיהם יפול. מה תהיה אז תגובתם? בוודאי יפרסמו ברבים, כי מאחר שדבריהם באותו כרוז התריעו רק על האמת, באו אנשינו ובכוח הנשק ניסו להעלים את האמת מההמונים. וידוע כי מי שבא לסתור את דברי השני באלימות, לא רק שלא יצליח במעשהו אלא להיפך - רק יעזור לשני לעטוף את שקריו באיצטלא של אמת. וזהו הרע מכל שיכולים אנו לגרום לעצמנו. אז יתחילו ההמונים העומדים מהססים ואובדי עצות להיגרר אחרי ה"ישרים" ו"דוברי האמת", ומובן שזהו החמצן למדורה שאותו כה מחפשים הפורשים.
ושאלוני - מה בפיך? ואמרתי: כדי לכבות את הבערה צריך מים. אך הטוב מכל הוא להחניקה ע"י חוסר אויר. נחניקם! מעל במות ציבוריות ובאספות עם נוכיח את שקריהם. נאסוף את ההמונים אובדי העצה לעצרות מיוחדות ונדבר אליהם דברי אמת. בבתי קולנוע וקפה, ברחובות העיר ובפרבריה - ישמע קולנו ברמה! נספר לאיש הרחוב יותר על מפעלנו וננסה לשכנעו ביתר עוז ומרץ מאשר עד כה כי פסולים דרכי המאבק שבעקבותיהם לא נבנית מולדת, שמאחוריו לא צצות נקודות ישוב בגליל ובנגב, שבשורותיו לא לוחמים אנשי שלום ועבודה.
אל יזוהם נשקנו. בל יטומאו ידי בחורינו בדם, אל ננסה לקצץ את כנפי השקר הזה בנשק הגנה עברי. ועל הכל, אל נמיר את מאבקנו נגד השלטון המחניק, במלחמת דמים שאין שחר להצלחתה.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

הלכי נפש

למוניה, בידידות
גשם ירד אותו יום. השמים היו מכוסים עננים שחורים שחלפו בטיסה זידונית מזרחה, ורוח קרירה נשבה בינות לעצי האורן. ברר... איזה קור שטנים תקע את צפרניו הארוכות בארבעת הדמויות ששהו אותה שעה באוהל הגדול. שקט ודממה גדולה רבצו כאלמים בין שלושת העמודים אכולי הרקב, שבשארית כוחם החזיקו את האוהל הרבוע והארוך, והד נשימתם של הארבעה נשמע בחללו.
היה זה זמן מה לאחר ארוחת הבוקר, והגשם השוטף שניתך ארצה במשך כל הלילה עדיין לא נפסק, ויחד עם הרוח המעלה ומורידה חליפות את יריעות האוהל יצר מין סמפוניה רעשנית, מלאת הגיים.
מימין, על מיטה עטורה צבעי חלודה, שכב שחורי, בחור מוצק בגיל 20, ששער לו שחור ושפמפם דליל עוטר את שפתו העליונה. זה עתה כיסה את ראשו בשמיכה אפורה וגסה ותוך כדי כך השמיע רטינה חרישית על רבון העולמים, העומד ביום אפרורי זה ומטיל לעולמנו סופת קור וגשמים כזאת. לא חדש היה שחורי בינינו. זה לו כארבע שנים שהוא חי חיים אלה של יום פה ויום שם, ורגיל היה זה כבר לסופות החול שבנגב, לטיפת המים הצמוקה שבמצדה ולשבילי הנגף שבגליל. הישן הוא כעת? ואם לא, מה התמונות העוברות עתה לנגד עיניו העצומות? זכורני, איך שכב בשפתיים קמוצות ליד גדר התיל בג'נין והצמיד לירכו את התת ברעדה. או אולי קורס לחבלה אי שם בגליל, כשהדליק בפעם הראשונה פתיל שחרחר שגליל, הממולא בחציו כספית רועמת, נתון בהמשכו? זאת לא ידע איש. למחרת, בליל שחור וקודר, עומדים היו להפציץ את גשר דמיה בדרומה של טובאס ולהוכיח לכוחותיו של המלך עבדאללה, כי עוד נטויה ידנו. שקט עמד בחללו של האוהל.
לילה סגרירי וקריר במארב שליד מעברות הירדן אך זה רבץ מאחורינו.
אמש הגיע מכתב מהבית. אמא, החרדה לבנה יחידה, שלחתו מהקריה הרועשת והגדולה, וקמוט איך שהוא הגיע לידיו. עתה כבר נחר בעייפות, ועל כן מובטחני ששוב לא העסיק את ראשו ברשמים, בחויות שחלפו. סלחו לי, קוראים, באם יהיו תאורי קטועים קצת. אין אלה מלים בעלמא. מן הלב הם יוצאים ורק לבבות פתוחים יקלטום. אנא! הזניחו לרגע קט את הסובב אתכם והאזינו קמעה להלמות לבבם של ארבעה צעירים שיעמדו למחרתו של יום זה לשכב ברפש ובבוץ כדי לבצע את המשימה שהוטלה עליהם.
"מחוגי ההגנה מודיעים: אמש פוצצו יחידותינו את הגשר המחבר את ארץ ישראל ועבר הירדם בדמיה".
אתה, החנווני המחלק בשעה זו חבילת חמאה לשתים, התדע מה חבוי מאחורי מלים אלה? ואתה, נהג אלמוני, המוביל ברגעים אלה אוטו מלא נוסעים מפתח תקוה לתל אביב, העמדת רגע ושאלת עצמך כמה פעימות לב ועצירת נשימה, כמה חרדה וזיעת אפים היו מאחורי הודעה סתומה זאת?
לא! זאת לא תחושו. רק אלה היושבים על גב מכוניות משא עמוסות בדרך ירושלממה, כשסטנים מפורקים, מאימת השלטון, תחובים במעיליהם, רק אלה יחושו אולי מתוך מספר מלים יבשות בעתון כמה עוז רוח דרוש היה כדי לשבור את העפרונות ולהניח את המוקשים; רק הם אולי יבינו בלי באורים כמה פעימות פעם הלב באותו רגע כששכבו החברה צמודים לקרקע למול בתי המכס השחורים. אך לא למענם נכתבים דברים אלה. לכם, לאמהות ולאבות היקרים, לכם חנווני ונהג, לכם משחקי תיאטראות, לכם מכוונים דברי ותקווה אני שתבינום - אם לא במוחכם הרי לפחות בלבב פנימה.
עדיין לא פסק הגשם. להיפך, ביתר שאת גברו מטרות העוז שניתכו ארצה, וגם רעמים רחוקים וחלושים החלו מתגלגלים בראש הגלבוע.
הג'ינג'י היה השני. יושב היה כפוף על כסא נמוך ואוזר חלציו כדי להסיר את הבוץ שדבק בנעליו. גם הוא היה אחד משלנו. לפני מספר חדשים סיים קורס ארוך לחובשים, ועתה הרהר ודאי בליל המחר. בפעולות של ממש עוד לא השתתף. פעם בגליל ופעם בעמק בית שאן, אך, תמיד תמיד נכון לכל; ואם כי רך וענוג היה כאשה - את תפקידו ידע למלא כגבר. לפני שבועיים נפצע חברו ביחיעם. הלב נצבט לשמע הידיעה. הן רק תמול בינינו היה, רק אמש רבנו והתערבנו באם יגלוש הקפה או לאו. ועתה מוטל הוא בחיפה, כשדמו הצעיר לוחם לחייו והפצע השחור מאיים עליהם...
כך היו וכך נמשכים חיינו. יום בגליל ויום בקבוצת הצופים, ולפתע נעצר הלב ממהלכו לשמע הידיעה: י. פצוע קשה. צוחקים היינו עליו תדירות. ג'ינג'י, מתי מתחיל הקורס? ג'ינג'י, איפה נמצא הלב? ג'ינג'י, ג'ינג'י וג'ינג'י. אך להעלב לא ידע. פשוט לא היה הדבר ביכלתו. תמיד חייך וגיחך וחכמותיו משולות היו למשלי... עתה עוד היה כפוף על נעליו. בחירוף נפש נלחם בבוץ הדביק וצהלה שטפה את פניו בראותו את הנעל נקיה.
מה יהיה מחר, ג'ינג'י? הנצליח? שאלה אילמת זאת הטרידה את הבחור הגבוה והרזה שישב ממול וניסה לכתוב מכתב לאחד מידידיו באוסטרליה. רק קורס ממכפי"ם אחד רבץ מאחורי גוו, ומחר בלילה ודאי יטעם לראשונה את טעם הקרב. ג'ינג'י, הנצליח? מצח קמור ועינים שקועות הרהרו בעצבות בהורים רחוקים. ואם...? לא, לא! מוכרחים נהיה לחזור בשלום, ובמסיבה שלאחר הפעולה ללחוש בבת צחוק: מה זה בשבילנו פעולה כגון זאת? פסיק! - "יהודה, מה זה אוהל באנגלית"? רוצה היה ודאי לכתוב לידידו באוסטרליה על הרגשותיו ברגע זה, כשהגשם דופק בחזקה על יריעות האוהל. ויהודה? העט שבידו חרתה שורות אלו ולבו גם הוא רחוק רחוק היה, אצל נערה עליזה בעלת שער ערמוני שחיכתה זה כבר לבואו.
האסיים עתה? ההצלחתי להכניס לעמודים אלה את קצב הנשימה והלך המחשבות של ארבעת אלה? רבים רבים כמוהם מהרהרים ביום חרפי וגשום זה בלילה הקרוב והלב פועם בחזקה: הנחזור?
ואנו נחזור. עוד יבוא יום בו תזרח שמש גדולה וברה בחללו של עולם וארבעת אלה, היושבים בזה, וכל אלפי חבריהם לא יהרהרו אלא: הינובו השדות השתא? היעלה היבול בכרמים? אך עד אז עוד רחוקה הדרך, ומי יודע אם הבחור השחרחר, הג'ינג'י האדום, ושני חבריהם עוד יזכו לראותו? אך אנו הן מאמינים בעתיד, הלא?

מאי 1948


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

ממכתביו

בית השטה, 16.1.48
שלום לכם אבא ואמא יקרים!
צער רב אחזני משקראתי על דפי העתונות את בקשתם הצנועה של הורינו: "ילדינו, כתבו לנו!" כרגיל, נשכחים מלב ההורים הסובלים. ומה אתם, שסובלים לא רק מזמן התחלת הגיוס, אלא מזה 3-4 שנים. אז, כשהלכנו אנחנו לשורות, לא היה מי שיעמוד ויצעק מעל העתונים: "הבו מועדונים ללוחמינו!" - אבל מילא, רגילים אנו כבר בזאת גם בשטחים אחרים, ולכן אין הדברים נוגעים ביותר ללב.
אבל גם אתם כבר התרגלתם. כמובן שאיני רוצה לתרץ בזה את אי כתיבתי עד כה, וגם אין ברצוני להגיד לך, אמא, שאסור לך לדאוג. יכול אני לתאר לעצמי את הרגשתכם כשבנכם נמצא הרחק מהבית ואין כל ידיעות על מעשיו ועל שלומו.
אבא ואמא! אני מבטיחכם לכתוב בכל הזדמנות ושעת פנאי, כך שבאמת לא יהיה מקום לדאגות מיותרות.


בית השטה, 26.1.48
בזה הרגע קיבלתי את מכתבכם וגם הטלגרמה היגעתני רק הבוקר. אמא'לה יקרה! הרי את גיבורה. כן, ממש גיבורה. הייתי מאחל לכל החבריה פה שיקבלו מכתבים מעין אלה שקיבלתי אני עתה.
לפעמים תוקפת אותנו פה הרגשה מוזרה של חרדה לא לגבי הלוחמים, אלא דוקא לגביכם.
בהביא העתון מדי יום ביומו את שמות חללינו, הומה הלב את ההורים היקרים, המובילים לקברות את בניהם, שכל כך הרבה זעה, עמל ואהבה השקיעו בהם עד שטיפחום וגידלום ללוחמים עבריים זקופי קומה ומלאי גאוה. גאים אנו בכם. אנו - כל הצעירים והצעירות השולחים נפשם מנגד, כדי שיבוא היום ונוכל כולנו לחיות חיי שלוה ובטחון בארצנו - גאים בכם, ההורים האמיצים, היודעים לחזק את ידינו ולהזיל לפעמים דמעה בחשאי, כדי שלא יוכר שחלשים אתם, היו ברוכים, ודעו שיהודה זוכרכם תמיד באהבה ובגעגועים רבים.


נתניה, 3.4.48
שלום רב לך, חנקה!
מאושר הייתי ומאושר אני עם כל מכתב המגיע ממך, ואין הלשון יכולה לתאר הרגשה זאת. באמת הרי זאת הרגשה מופלאה כשמצד אחד מונח העתון ובו עשרות שמות של חברים הרוגים, ולצדו מכתב מחברה רחוקה. רק חבל שכה מעטים הם מכתבייך. אני כותב בכל הזדמנות הבאה לידי, ולו ידעת מה מעט הזמן העומד לרשותי! התדעי, יקירתי, מה הוא כל מכתב ואיגרת בימים אלה? בשורת חיים הם!
... שוב עברו עלינו ימים עגומים ועקובי דם. כולנו מסתובבים כאן כצללים ומחכים בקוצר רוח לרגע בו נוכל לצאת מפה (קורס מ"מ) ולהתחיל למלא את התפקיד הכבד והאחראי שיוטל על שכמנו. פשוט, אין כבר סבלנות. הרבה חברים יקרים שיכלנו בשבוע החולף, וגם ברגעים אלה עומדים אנשינו בקרב של חיים ומות על התחבורה העברית לירושלים.
קיבלתי אתמול מכתב מהורי. כמה עוז דרוש להורינו כדי לעודד את בניהם העומדים במערכה. לפעמים יש ונדמה לי שגבורים הם אף יותר מאתנו, חנקה. אף טיפת דאגה וחרדה לא היתה במכתב זה. יכול אני לתאר לעצמי כמה דמעות מורידים הם בחשאי, וכמה פעמים במשך יממה אחת נושכים את שפתם כדי שלא תפרוץ הזעקה המרה של הורים העלולים לשכל את בנם או בתם בכל אחד מרגעי היום....


מכתבו האחרון
הגליל המזרחי, 11.5.48
שלום רב לכם יקרים!
רק דקות מספר בידי לכתוב לכם. שוב נמצא אני בגליל.
אנחנו נלחמים "קצת" הרבה, ויש לציין שכמעט תמיד ידנו על העליונה. בשבת חגונו את יום הולדתנו השביעי, ומורגש היה במיסדר שיש לפלמ"ח במה להתגאות.
אצלנו הכל בסדר. מתכוננים ליום ה-15 למאי, בו נקדם את האויב העומד לפלוש לארצנו. כולנו יודעים את חומרת המצב, אך יחד עם זאת מרגישים ומכירים שאנו היחידים הנמצאים כאן ושתפקידנו לעצור בעד האויב המתפרץ. נקוה שגם הפעם לא יכזיב הפלמ"ח, ושבעוד שבועיים נוכל לסיים בכבוד את המלחמה.
שלכם יהודה



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו