ונזכור את כולם

טוראי עזרא שאול ז"ל

בן ג'ורג'יה וסליח
נולד בירושלים
בכ"ט סיוון תר"צ, 24/6/1930
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת עין חרוד/משמר הים
נפל בקרב
בב' שבט תש"ח, 14/1/1948
מקום נפילה: משמר הים
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 17 בנפלו

קורות חיים

בן סליח וגורג'יה. נולד בכ"ט בסיון תר"ץ בירושלים. הוריו חינכוהו ברוח המסורת ואהבת המולדת. התחיל ללמוד בתלמוד- תורה. השכלה עממית קיבל בבית-ספר לבנים והוסיף שתי שנות לימוד בבית-הספר המקצועי "עמל". יצא עם קבוצת "הנוער העובד" לעסלוג', ואחר-כך הצטרף להכשרה מגויסת של הפלמ"ח ונשלח תחילה לעין-חרוד, ומשם למשמר-הים.
גבוה משכמו ומעלה מחבריו וחביב עליהם. ראה לפניו מטרה ביצירת יישוב עברי חדש ועצמאי. קיבל על עצמו את תפקיד השמירה. בכל בוקר כשהיה מעיר את חביריו לעבודה היה מפזם: "העבודה היא חיינו...". תמיד רצה לעזור. כל ידיעה בעיתון וכל קריאה לעזרה זעזעה אותו. רצה לפעול, כי הבין את המצב, ואת חובתו כיהודי בארץ ישראל.
בהיותו במשמר-הים, בשעה שעמד בתצפית ב-14.1.1948 התקיפה כנופיה ערבית ממארב בשעות הבוקר, את עובדי השדה. בין שני שומרי השדות שחשו לעזרה היה שאול. הוא לחם באומץ. לאחר עמידת-גבורה עקשנית נפל ב-14.1.1948. כדור פגע בבטנו. לחברו שחילץ אותו הספיק עוד ללחוש: "מיכאל, נקום את נקמתי".
הובא לקבורה בחיפה ב-16.1.1948. ביום י' בתמוז תשי"ב (3.7.1952) הועבר למנוחת-עולמים להר-הרצל בירושלים. זכרו הועלה בחוברת-זכרון מיוחדת שהוציאו חבריו ביום השלושים למותו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

מדברי האם

שאול ז"ל נולד בירושלים בשנת 1930 בכ"ט סיון. חמש שנים גדל בבית והתחנך ברוח העדה והעם. במלאות לו חמש שנים התחיל ללמוד בת"ת, שם לא האריך זמן, ולאחר כשנה עבר לביה"ס לבנים. בבית ספר זה גדל והתחנך שמונה שנים, מגיל 6 - 14 ואז נכנס לביה"ס המקצועי "עמל" במטרה ללמוד מלאכה. מבלי לגמור את חוק למודיו יצא עם קבוצת "הנוער העובד" לעסלוג' והיה שם כחדשים. אחר כך הצטרף להכשרת עין חרוד אשר בעמק ושם היה שנה ומשם עבר למשמר הים.
התנהגות בני היתה למופת: בבית, בביה"ס, ברחוב ובכל מקום אשר היה, ידע כיצד להתנהג. תמיד היה עליז, שוחק וממושמע. כל מוריו התפארו בו ואמרו: "ילד זה יגדל ויהיה אדם חשוב בקרב עמו ויאיר את מנורת ביתו".
"בבנין הארץ ובמדינה העברית ננחם".


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

שאול

נאמן ומסור לחבריו ולתפקידו, הלך לעולמו גם הוא. בדמי ימיו ובשעת הרת עולם זו: הלך. ובלב כולנו עוד נשמרת דמותו. זוכר אני את אותו היום האפור, יום אשר בו נפל; הוא ניגש אלי והעירני לעבודה, זה היה תפקידו, דבר של יום ביומו. כל בוקר היה ניגש אלינו, מוריד מעלינו את השמיכות ובפיו פזמון הבוקר הידוע: "העבודה היא חיינו"...
באותו יום שמרתי במטעים, כאשר סיימתי את ארוחת הבוקר, ניגש אלי שאול והחליפני לזמן הארוחה, והוא עלה לגבעה להשקיף. אכלתי את הארוחה במין הרגשה מוזרה ובלתי רגילה (יתכן כי הרגשתי זאת עקב שיחתי עם הפלחים הדרוזים יום קודם וספורם על התכונה בכפרים השכנים) ובאמת באותו יום שמתי לבי לנעשה מסביבי.
וכך גמרתי את הארוחה ורכבתי לגבעה להחליף את שאול, אבל! לא הספקתי. מטר כדורים ניתך עלי מכל העברים, קפצתי מהסוס ולקחתי את הרובה.
לא ראיתיו מימי כאשר ראיתיו באותה דקה; אומץ עז תקף אותו והוא ירד לחבריא, לקח את רובהו וחזר מיד. הוא לחם יפה ובאומץ, אך עד מהרה פגע בו הכדור האכזרי. מיד הודיעו לי על הפצעו, ואז לא ידעתי מנוח, רציתי לקום ולרוץ, אך לא יכולתי. הכדורים זמזמו מעל לראשי - אבל עד מהרה נגשנו אליו אני ועד שני חברים, אני לקחתיו על גבי והחילותי לזחול לעבר הבית. כמה מלים הספיק ללחוש לי: "מכאל נקום את נקמתי". דמעות זלגו מעיני, השתדלתי להסתירן ואמרתי לו כי ימנע מלדבר שטויות... לא האמנתי כי אלה הם רגעיו האחרונים. עזבתיו וחזרתי למקומי. הקרב נמשך עוד בכל תקפו.

מכאל


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

היה ואיננו

הוא היה. הוא איננו. הוא כבר אינו חש ואינו יודע. מותו יהיה לשוא אם לא נדע אנו, החיים, העמלים והלוחמים לשאוב מחייו, חזונו ומותו את סם החיים והבנין. בן הכרך, שמאס בשאון, בהמולה ושאף לשקט מלא החיים של ההתפתחות החיה. של חיי הכפר. השקט התוסס, אשר הוא הבונה והוא הנותן את הרגשת הבטחון בבנין, המקנה לאדם שלוה.
אבל גם כאן, תוך שאיפתו ליצור כפר עברי משלו, לא הלך בדרך אשר בה שכר האדם בצדו, דרך העבודה אשר בסוף היום, השבוע, העונה - הוא רואה הנה זאת וזאת יצרתי, לזה הגעתי. אלא דרך אשר שילומה אינו נראה, דרך השמירה, אשר כל כמה שתשמור, אתה רואה שהיצירה לא נחבלה, ואינך יודע אם היתה נחבלת לו לא שמירתך.
מותו הוכיח לנו שבלעדיו היה מעשה היצירה נחבל. ואנו החיים חיבים להסיק את המסקנה שחייו ומותו לא לשוא יהיו, שהשמירה והלחימה הן עבודות, עבודות שיש להן ערך, או אחרת, שבלעדיהן לעבודת היצירה אין ערך, או לפחות ערכה פחות.
מטרת חייו ומותו מצווים לנו: עמלו, יצרו ושמרו על עמלכם. אין לנו הזכות והברירה לסגת, או לבלתי יצור.
גם הוא מצטרף לחבר המשביעים אותנו: "ישוב חדש, עברי ועצמאי, יוצר ובונה את חייכם אתם וחיי עמנו במולדת". אתם חייבים ליצור, אך גם אין לכם הברירה לבלתי יצור, ולו גם בעל כרחנו, ישובנו העברי יקום!

גדעון


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח