דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי רוזנברג גדעון ז"ל

בן בלה וזלמן
נולד בדנציג
בכ"א שבט תרפ"ג, 7/2/1923
יחידות: הגדוד הרביעי
בהכשרת שובל ("השַבָּלים"), השומר הצעיר
תפקיד: חובש פלוגתי
נפל בקרב במיבצע מכבי א'
בז' אייר תש"ח, 16/5/1948
מקום נפילה: בית מחסיר
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 25 בנפלו

קורות חיים

בן זלמן ובלה . נולד ב-7.2.1923 בדנציג. בבית ההורים ספגו גדעון ושתי אחיותיו, חינוך ציוני מקטנותם. נתיתם מאמו ב-1936. בא עם אביו לארץ בשנת 1937 והתחנך ב"חברת ילדים" בקרית ענבים. סיבות משפחתיות אילצוהו להגר אחרי זמן קצר לדרום אפריקה. גמר בית-ספר תיכון ביוהנסבורג והיה פעיל בקן "השומר הצעיר" שבעיר. כל שנותיו בנכר שאף לחזור לארץ והתכונן לכך על ידי לימוד מקצוע המסגרות.
ב-1945 חזר ארצה והלך להכשרה ביחד עם קבוצת חברים. סיים הכשרתו בקיבוץ משמר העמק והצטרף לקיבוץ "אילת" אשר בנתניה. גרעין הכשרה זה עלה להתישבות בשובל אשר בנגב. שם עסק בעניני בטחון. הוא התחבב על כל אדם, שעימו בא במגע וקנה לו חברים ברחבי הנגב, בו היה מסייר על טנדר מדי יום ביומו.
עם פרוץ מלחמת השחרור צורף ל"חיות הנגב" ועבר קורס חובשים. אחרי סיום הקורס צורף לגדוד "הפורצים" בחטיבת הראל כחובש פלוגתי והשתתף בקרבות על דרך ירושלים. ראה את המלחמה כהכרח שאין להימלט ממנו אם כי בעצמו היה איש השלום במלוא מובן המילה. כשדיברו על הנופלים - והיו רבים כאלה, היה תמיד מציין בהכרה מליאה, שגם לו זה עלול לקרות.
נפצע בקרב על בית-מחסיר בשעה שהגיש עזרה לחבר פצוע ב-12.5.1948. כשנשמעה הצעקה: "חובש!", קם ממקומו, תפס את האלונקה ורץ לעבר המ"כ הפצוע. נשמעו עוד יריות, גדעון התקרב לעבר הפצוע ונשכב, רץ ונשכב, להתגונן מפני היריות. ברגע שהיה לידו, נשמעה עוד ירייה וגדעון צנח. פונה לקרית ענבים. שכב מחוסר הכרה, בקרית ענבים בבית החולים הקטן ולידו רופא צמוד, ואחר כך העבירו אותו לבית חולים "הדסה" בירושלים. ב-16 במאי 1948 מת מפצעיו, יומיים אחרי הכרזת המדינה.
נקבר בסנהדריה בירושלים ב-18.5.1948. ביום ט"ז במרחשון תשי"ב (15.11.1951) הועבר להר הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

דברים לזכרו

חלפה שנת האימים. שנה המקפלת בתוכה אבדן חיים כה יקרים!
רק עתה נתנת לך שהות מספקת להתנער ולקבוע בבירור: כן, גדעון שלנו איננו. הוא לא ישוב אלינו. לא עוד יבוא, יחייך את חיוכו שטוב לב ניכר בו- ישב לידך ויעזור לך בצרתך... האמנם?
הידעת גדעון מה תחסר לנו עתה?... אכן תמורות רבות חלו הן בעולמנו הפנימי והרחב יותר - גם יחד.
אמנם זכות היא לנו לחזות בהקמת המדינה. אך עמה קמו צרים רבים לתנועה הקיבוצית וכן למפעל שכה גאה היית עליו. אותה היצירה הנפלאה שיקרה היתה לך מכל - הולכת והופכת להיות לנחלת העבר.
ובתוך ביתנו לא הכל שפיר. לרבים חסר הרצון והמאמץ הדרוש על מנת להשתרש בקיבוצנו. אפשרויות חיים אחרות, קלות יותר רמזו להם -
מה תחסר לנו גדעון, אתה הידעת להאמין ולעורר אמון בזולת, ידעת להפיץ "רוח חברתית" סביבך ולעודד...
שלחנו אותך לשליחות גדולה. ואמנם מילאת אותה בדביקות וביסודיות. סופר לנו כיצד הפכת להיות לסמל הריעות בין חבריך הלוחמים. לא במקרה בחרו בך לתפקיד האחרון. כי הרי תמיד נכון היית לסייע, לעזור. רק לנו קצרה היד מלעזור לך בעת שנפלת... כי אין אונים עמדנו מול הכוחות שלא לנו השליטה עליהם.
עתה נרכין ראשנו. נדע: גדעון יחיה עמנו בכל עת ובכל שעה. עת נקים את משקנו ונעבד את שדותינו. כי מה אהב את שובל, ומה רצה לתת את חלקו לבניתה.
לאה פרידמן, 1949

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מילים לזכר גדעון

בשבילי ובהכרותי איתו, גדעון נשאר כל העת לא רק חבר קרוב, אלא מורה דרך. בפשטות הליכותיו קשר כל סובב אליו. הוא הקרין נפש שלווה ושמח בחלקו. בחיוכו הנצחי ובסבר פנים יפות קיבל תמיד את כולם.
ההכרות שבינינו התחילה בשנת 1942. נכללתי אז כחבר "הבונים" בין חברי התנועה החלוצית בהכשרה חקלאית בכפר בלפוריה שביוהנסבורג. שם חציתי את הקו הפשרני שב"הבונים" לתוך הקו "האדום" של "השומר הצעיר"... בעזרת האוזן הקשבת "בביתי" החדש. כאן, בתוך השקפת עולם אחרת ונרחבת ליווה אותי גדעון בלבביות ובחברות מיוחדת האופיינית לו. ביתכם, בית רוזנברג שברחוב הדבש, סימל עבורי מפגש משפחתי חם לאין שיעור ושעות האזנה למוסיקה קלסית מתוך ספריה גדושה תקליטים זכור לי היטב... השקט הנפשי והשלווה המשפחתית.
הכרתי את אביכם הנערץ והחביב על כל החברייה. דמותו האצילית עטופה בשער שיבה חלק והוא, בקולו הברור במבטא אנגלי ספוג ייקית היה מקבל אותי כל פעם בכינויו כ"Leishkin" ואני בכבוד הראוי ובהערצה נהניתי להשיב מר רוזנברג.
במפגשים, בשיחות הנפש ובדיאלוג, הייתי מחפש את דרכי, וגדעון בדרכו המיוחדת במינה היה גורם משפיע בהרחבת אופק השקפתי מה"ירוק" שקידם אותי ועד להצטרפותי לתנועה.
הקשר עם גדעון שינה את ראייתי מקצה לקצה בסקרנות והתבוננות על הנעשה סביב החברה והתנועה. לא פעם הודיתי לגדעון על דבקותו ועל תרומתו להשכלתי.
מפגשים בלתי נשכחים היו לנו, לגדעון ולי. בהכשרה, במועדון התנועה, במחנות התנועה בחיק הטבע, בהפלגה לעליה באונית ה"הונג קונג" זכיתי להנות מאישיותו המהממת של גדעון כשאירגנו ביחד כצמד מנחים כל מיני פעילויות תרבותיות ושיעשענו את המפליגים בהולכת שולל של קונדסות.
גדעון הליברלי והגמיש היה מרשה לי לגלות כאן איך נתנו דרור לחופש על פני הים, כשיחד עם כל קבוצת העולים החלוצים שב"הונג קונג" השתתפנו לפעמים במשחקי קלפים של STRIP POKER... ואיך התלוצצנו אז עד כמה היו מרימים גבות בסימן שאלה בקיבוץ, בוודאי במרחביה?
יותר מאוחר בנתניה, המשכנו לא מעט בשיתוף פעולה בבידור דומה. איך אשכח את ההכנות וההופעות עם ריקודי ה"זולו" שביצענו לתפארת בסיום הכשרתנו הקבוצתית בקיבוץ משמר העמק... כשגדעון בלבוש ססגוני של לחם זולו, כולל מגן וכידון, קפץ יחד אתנו ביתר מרץ וטמפו, הידרדר ממשטח הבמה ישר למקום מושבו של מנהיגנו הדגול יעקב חזן, נבלם בתוך זרועותיו וילדי הקיבוץ קמו בצעקות ממקומותיהם על יד חזן וברחו בצרחות אימה לתוך עומק החושך שבאולם...
שלל ערבוביה של זכרונות נפעמים, הן ברצינותם והם משולבים בתופעות בה התפקענו מצחוק אדיר...
הפעם האחרונה שזכיתי להיות איתו לפני נפילתו היה כאשר נשלחתי להשתלם תקופה מסוימת בסנדלריה של קיבוץ יד מרדכי במגמה להצטרף לעבודה כעוזר סנדלר לשולמית. יצא הגורל, וכנראה מרוב "געגועי האישיים והמשונים" נפלה עלי תקופה של דכדוך עצבים. הבשורה על מצבי הנפשי "המעורער" נמסרה משום מה לגורמים בקיבוץ ובשבת אחת, לתדהמתי הגדולה, הופיע גדעון בפתח שיכון אוהלי, ערוך במדים ונשק, לביקור פתע אצלי לשם שיחת עידוד, תמיכה וחיזוק מעמדי הפגוע. בילינו כמה שעות יקרות בחיי... ורק אחרי תקופה קצרה הבנתי עד כמה ה"שעות" ההן היו יקרות... כשנפל בדרך לירושלים... זכות גדולה נפלה בחלקי להכיר את גדעון עם הרגש והחום שהיו טמונים בו
לייש, אשדוד, 1996

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מכתב מפלוגה ג'

ראיתי את גדעון הרבה לפני שנהרג והיה חביב וטוב כתמיד, עליז ושמח.
רציני ומרגש היה הצער שאפף את כולנו בימים ההם. היו רגעים, כשדיברנו על אלה שנפלו - ואצלנו היו רבים כאלה, היה מציין שגם לו זה עלול לקרות - בהכרה מלאה, אבל יחד עם זה בשקט הנפשי הרגיל שלו.
ביום היציאה ראיתיו ושוחחתי איתו על הפעולות של הלילה הקודם, הוא סיים:"נו, הלילה שוב נצא - נראה איך יעבור הפעם!" אמר זאת כאילו בהרגשה שהפעם יהיה אחרת מתמיד, כאילו הרגשה תת-הכרתית ובכל זאת ללא חרדה או עצבנות. אחר כל לא ראיתיו, לא יכולתי להגיע לירושלים וכשהגענו, נתן ואני לבית החולים, אמרו לנו שמת באותו לילה. גדול צערי על נפלו של גדעון.
עליזה, חברת "המעפיל", 1948

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח