דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי קורי שמואל "שמואליק" ז"ל

בן שרה ויצחק
נולד באיזמיר טורקיה
ב תרפ"ו, 1926
יחידות: הגדוד השלישי, פל' ה'
בהכשרת מחלקת נגבה/גבעת השלושה, 1943-1945, הנוער העובד
נפל בקרב בלווי שיירה לעמיר
בכ"ט שבט תש"ח, 9/2/1948
מקום נפילה: סמוך לקיבוץ עמיר
נקבר בקיבוץ משגב עם
בן 22 בנפלו

קורות חיים

בן יצחק ושרה. נולד בשנת 1926 באיזמיר, תורכיה, בבית שומר מסורת. למד בבית- הספר העברי "בני-ברית" והמשיך בגימנסיה ממשלתית למסחר שלא היתה לפי רוחו. היה גא ביהדותו ועם הנכרים לא התחבר. בהיותו בן 16 מת עליו אביו והוא נאלץ להפסיק את לימודיו ולשאת בעול פרנסת המשפחה.
בימי מלחמת-העולם השניה היה ממיסדי ארגון הנוער הציוני "נאמני ציון". אסף כספים במחתרת למען הארגון, אירגן חברים חדשים והשתתף בבירורים ושיחות.
התלבט בין הרצון לעליה והצורך לעזור למשפחה, אך בי"ד בשבט תש"ד (8.2.1944) עלה ארצה בהבטיחו להעלות שמה גם אח אמו ואחותו - וזו היתה משאת נפשו כל הימים. הצטרף לחברת נוער עולה בקיבוץ תל-יוסף והיה מעמודי התווך של החברה. שנתים שימש חבר הועד. חיי הקומונה הלמו את אפיו. התקשר לקיבוץ ולענף הרפת בו עבד. תמיד השתוקק להתישבות עצמאית והצביע ראשון בעד עליית החברה לקיבוץ משגב-עם. היה בא כוחה של החברה במזכירות משגב-עם ושימש מקשר בינה לבין חברה שניה .
כשבועים לפני פרוץ מלחמת-השחרור רכב על חמור לכפר-גלעדי. בדרך התנפלו עליו ערבים וחטפו את הרובה שהיה מונח על ברכיו. מן הכפר הערבי התפרץ המון מזוין באלות ומוטות. שמואל נאבק עם שלושה ערבים וכולו זב דם. "לא תיארתי לעצמי שאוכל להרביץ כך" - כתב לחברתו. ''יצאתי בריא, אך ימים מספר לא טעמתי אוכל. חשבתי על הרובה שנשדד". התמסר בהתלהבות ורצון עז לתפקידים שונים שהיו כרוכים במצב המיוחד בארץ.
ב-8.2.1948 יצא ללהבות-הבשן להביא תגבורת לאבטחות הדרך למשגב-עם. ליד קיבוץ עמיר נתקלה המכונית במחסומים. הוא ירד הראשון לפרקם. הכביש שלפני השיירה היה חסום ב-4 מחסומים, עשויים אבנים גדולות, שמואל קפץ מיד מתוך המשוריין והחל לגלגל את אבני המחסום מן הכביש. הוא היה גלוי לערבים שירו עליו מקרוב. מצד חבריו במשוריינים לא קיבל שום חיפוי יעיל, כי רק סטאנים היו להם, והערבים היו רחוקים מטווחי האש. אף על פי כן הצליח שמואל קורי לגלגל את האבנים הגדולות של שלושת המחסומים הראשונים. כאשר החל לגלגל את אבני המחסום הרביעי, נפגע בגבו ובראשו ומת בו במקום ב-9.2.1948. במחיר חייו פרץ את הדרך לשיירה הקטנה. נקבר במשגב-עם.
ביום השלושים למותו הוציא קיבוצו חוברת-זכרון בשם "שמואליק".

אלבום תמונות

קטעי עיתונות

מפרי עטו

מפרי עטו

לקראת העתיד

(מרשימותיו האחרונות של שמואליק בתקופת ההכשרה)

הנה חלפו שנתים לתום הכשרתנו בחברת נער. השנה הראשונה עברה לאט לאט ולעומת זאת לא הרגשנו איך חלפה השנה השניה. הדבר היה מורגש ביחוד בלמודים. תמיד שמענו את טענותיהם של המדריכים: לא נספיק! אין לנו זמן! - ובאמת היה כך. בטוחני, כי מדריכנו היו מוכנים להמשיך שנה שלישית, אילו נתנה האפשרות לכך. אבל אנחנו, למרות זאת שלא הצטיינו כל כך בחיינו החברותיים ובלמודים, לא היינו מסכימים להמשך חיינו במסגרת חברת הנער העולה. ונשאלת השאלה: מדוע?
פרק זמן זה הספיק לנו כדי להכנס לתוך רוח הארץ ולהתכונן לקראת התפקידים שהוטלו עלינו לקראת עתידנו. בקשר עם זה התעוררו בחברתנו בעיות מבעיות שונות. כדוגמא: לאן נלך? מתי נצא לחיי הגשמה? כל הדיונים בחברה התרכזו סביב שאלות אלה בסוף החדשיים האחרונים של הכשרתנו. ספרנו את הימים. פשוט רצינו לדחוק את הקץ. חברים רבים רצו שכבר נגיע לחיי עצמאות. חלק חברים התנגדו אפילו לגיוס, לא מפני שהיו נגד זה, אלא מפני שלא היתה להם הסבלנות לחכות עד התגשמות חלום העצמאות. הם אמרו: שנתיים היינו בהכשרה ועוד שנתיים בגיוס ומתי תגיע שעתנו להיות עצמאיים? עד מתי יימשך כך? - לחברים אלה נתנה הסברה: הגיוס קודם לכל - והשאלה הזאת ירדה מהפרק.
ידוע לנו המצב בארץ וידוע לנו מצב הישובים בהתישבות העובדת. מחסור בידים עובדות. כל אחד ואחד רוצה למשוך אליו ידים, ידים בונות. מי לא ירצה לקלוט בתוכו כוח צעיר ולבולל אותו בקרבו. כל מי ששמע שאנו מסיימים את הכשרתנו, רצה למשוך אותנו, כל גוף כזה היה מספר לנו על התפקיד החשוב שנמלא אם נצטרף אליו. גם מסדום באה הצעה שנצטרף אל המפעל. כל אחד רצה לשכנע אותנו לטובתו. וכל זה מעורר וכוחים בחברה. ברור היה לנו שחברתנו, במספרה של עתה, אינה יכולה להוות גוף להתישבות או לחיי הגשמה אחרים. החלטנו על כן להצטרף אל חברה אחרת. רצוי היה לנו, כי נתלכד עם חברה ארצישראלי. חשבנו כי מזיגה של שתי תרבויות יכולה להיות לברכה לנו ולתועלת לגוף השני. חוץ מזה החלטנו, כי רצוי לנו ללכת לאיזה ישוב צעיר, כדי להשתתף בהקמתו, לחיות את הבעיות הקיימות שם. יש רצון להרגיש את חיי הנקודה החדשה ולעקוב אחרי התפתחותה. בקשר עם החלטות האלה, היו לנו שיחות עם שליחים של מרכז הנוער העובד ועם ועדת הנוער של הקבוץ המאוחד. הובטח לנו שבזמן הקרוב יוצעו לפנינו הצעות ואז נקבע את דרך עתידנו.
הריני מקוה שנתמסר למגמתנו מתוך אחריות מלאה וללא חת. אנו תקוה שלא תחסר לנו עזרתם של המוסדות כדי שנוכל למלא את התפקידים המוטלים עלינו. רק אז נדע כי הצלחנו ללכת בדרכנו ושהגענו למגמתנו, אם נרגיש את עצמנו כגוף המטה את שכמו לבנין המפעל הציוני בארץ ולגאולת העם הנמצא מפורר ומפוזר בכל קצוות העולם ונמק במחנות ההסגר עדיין.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתבו האחרון

במכונית, 8.2.48
לאיציק, שלום רב!
בבוקר פגשתי את מישה, הוא מסר לי שנהג המכונית של להבות הבשן יחכה לי באילת השחר, ושם נברר בקשר להעברת המכונות. לצערי לא הגיע. כן ביררתי בקשר להבטחה וחומר נפץ.
מתל אביב הגיעה פקודה לשמור על העובדים והמכונות בלי תשלום, היום ימסרו את זה לכפר גלעדי.
אני נוסע ללהבות כדי לברר בקשר עם ההעברה ולהגיע עם המכונאי שרוצה לראות את השטח קודם לזה.
חומר נפץ לא ישיגו מהגוש, צריך להשיג מהצד.
כך אין שום דבר חדש.

שלום לך, שמואל


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

מכתב לאם

(תורגם מצרפתית)

אם יקרה

אסונך - אסוננו, בשבילך בן יקר ובשבילנו אח אהוב - שמואל איננו עוד. לא נוכל לנחמך ולא יוכלו לנחמנו. אין תנחומים לפשע זה. הטוב, האציל והאהוב נלקח מאתנו.
בבוקר יום ראשון, שמיני בפברואר, יצא שמואליק בשליחות המשק, כשהוא צוחק ומתלוצץ בצניעות הרגילה שלו. נסע כדי לפתור לנו את בעיית הדרך - שעכבה לנו את בנין המשק. המכונית שבה נסע נתקלה במחסומים ובכדורי מות של מרצחים ערבים, ולא יכלה להמשיך לנסוע. היתה סכנה שכל נוסעי המכונית יהרגו, ושמואליק ירד, כדי לפלס דרך למכונית. תחת מטר כדורי-מות סילק שלושה מחסומים ועם הרביעי כרע, נפל. שני כדורים פגעו בו. אתו נהרג חבר מישוב שכן.
הם לא יודעים את אשר עושים לנו, את גודל פשעם. הטמאים עקרו את הנפש האצילה מאמו, מאחיו ומכל ההלומות שאתו צמחו.
אין בכוחי לתאר את המכאוב. ידענו, שמואליק הבן האהוב והטוב, חשב הרבה עליכן - על אם יקרה ואחות אהובה. הרבה דיבר אודותיכן ועל התכניות לעתיד, עם אם ואחות.
עכשיו הוא ישן שנת נצחים לידינו, בהרים שלנו אשר הוא אהב, במקום שהוא רצה לבנות את קנו עם אם יקרה. חרש על קברנו הראשון נשבענו, לבלי לשקוט עד אם נגשים את חלומותיו.
אם יקרה, היי חזקה לשאת את המכה הנוראה הזאת! זאת - בודאי שמואליק רוצה.

אתך בכאב
רחל ר.

(מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י)

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

עם קבר ראשון (קטעי יומן)

"באוטובוס שנסע בכיוון לעמיר נהרג אחד... קורי שמואל... קורי שמואל..."
נשמט העפרון מהיד הרושמת שלא יספה לרשום עוד. ארבעת החברים שנכחו בשעת מעשה רשום הבשורה החלו תוהים ובוהים האחד לעברו של רעהו - תהיה בהיה שבקשה כאילו פירוש והגיון לבשורת תדהמה זו. אך המוח הקר לא הניח ללב הרגיש לבקש פירושים לידיעות מפורשות בהחלט. מה פירוש תבקשו - כך כאילו שח המוח ללב - לודאות מפורשת: שמואליק נהרג, נהרג, נהרג! הן כך הודיעוך, וההודעה - לא מידי מודיעי שקר שודרה!

היה לילה אפל, סגרירי, קר. הכל כבר מכורבלים משמיכותיהם וישנים להם שנה מתוקה, שהיה בה בכדי לומר לעכירות הגדולה של הלילה: "לא תוכלי לנו!" ואזי השיבה, כאילו, העכירות הגדולה: "האמנם - לא אוכל לכם? אוכל ואוכל!
כן, היא יכלה לה! היא גברה על חומה של מטה. במחי הודעה אחת הקפיצו עצמם מכורבלים וישני-בנעימים ממיטותיהם ונהרו לחדר האוכל, כששפתותיהם רוחשות את השאלה: על מה ולמה? מה אירע? וכמו להוודע פשר דבר בטרם הודעו מפי האחראי החלו להמטיר אחד על השני: מה? סכנת התקפה? נשמעו יריות?
עוד הם ממטירים ושואלים, וקול עקשני, רצוף הפעם תוגה ועצב, פולח מבינות ההתלחשויות ההתרחשויות ומשתיק את הכל: "נעמוד דום לזכרו של שמואליק!"
"איזה שמואליק?! - - - הה - - -

חברותיו מגולה אינן עוצרות ופורצות ביללות מחרידות. רוב החבריא היו כאילו מעתה לסלעים אלמים, מאין יכולת לעכל את הבשורה. הבוקר - רק הבוקר - עוד ראינוהו יוצא לדרכו. אתמול - רק אתמול - עוד הרבינו בהתלוצצות עמו. האמנם - זה מתמול היום איננו עוד?!
קפואים ודמומים מסובים להם החברים ליד השלחנות. האלם אחז את חדר האוכל, אלם שעוד טרם ידענו כמותו, אלם שאצר עמו אוירת שכול ואבדן; אלם שביקש להתפרץ ולהקשות שוב: אמנם לא נראה עוד את שמואליק?!
יוצאים חברים את חדר האוכל כשכוחות איתנים מתגוששים בפנים-פנימם ואינם מניחים להם להשיג את הידיעה. ליד אחד השולחנות נותר עוד קומץ קטן שאינו מתיר לעצמו שנה בלילה שכזה ומחל להפליג בטובו של שמואליק: הטוב, המסור, השתקן, עדין הנפש וכו' - - - ולא נראהו עוד.
אך משום מה דמית את הנאמר כאן בשעה מאוחרת בנשף לדברים שבלב ולב? משום מה חשת כי המוח דיבר כאן ולא הלב. זה האחרון טרם עכל - ומי יודע כמה זמן ינהג עוד כך - וטרם השלים בכך שלא נראה עוד את שמואליק.

קהל ראשים נראה מגיח באופק. עוד מספר שניות והרי הם כבר חשופים לגמרי, ונושאים הם עמהם אלונקה. מעתה נגוז כבר כל ספק מהלב, והודאות משתכנת כבוד בקרבך. הכל חופזים למחסן הבגדים - בו הונחה הגופה - לפגישה אחרונה עמה. התיפחות חרישים פולחת מעת לעת את האלם שמסביב. יש המדמה עוד בנפשו כי אך ישן הוא שמואליק ועלול להקיץ בכל רגע, שכן כזו היתה שכיבתו השכיחה בשנה. ויש מי שהודאות המוחלטת טרם חדרה לקרבו ואומר לגלות את פניו:
אתה חוזה בפניו הגלויים: הם שלוים כתמיד, מלאי תום ואמונה כתמיד, רוך ועדנה בהם כתמיד - אך הפעם קפואים, דמומים, נעדרי רוח חיים!
"נא להסתירם שוב מתחת לסדין".
שמואליק איננו עוד.

ניצבים החברים מול הקבר הפתוח. התיחדות אחרונה עם שמואליק בטרם יסתם עליו הגולל. נשמעים דברי הספד, נסתם הגולל, נורים סילודים. אותה שעה חודרת לה גם התחושה האכזרית ללב: "למדנו את המלאכה"! "הרינו כבר משק עם כל הסממנים"! "קבר כבר יש לנו".
"התבגרנו!"
"בטרם זמן!"
"לא לפי התכנית!"
הקצה הצפוני של שרשרת הרי נפתלי נתעשר בנכס נוסף: בקברו של שמואליק שלנו. והרי בריתנו עם קצה צפוני זה היא כבר הדוקה למדי. עתה יודעים אנו לחוש היטב במה ששננו לעצמנו מתוך ספרים ומפי מורים: אין ברית הדוקה עם כברת אדמה נקנית אלא בקרבנות.

חלף שבוע מיום האסון. החבריא מתכנסת לאזכרה. זר האכזריות אינו יודע רחמים אף באזכרה ומפריע את מהלכה. סופה וגשם מתחוללים בחוץ ומטרטרים בעוז על גגות הפח של חדר האוכל. המרצפת והשלחנות מתכסים מים. מאבק איתנים מתארע בין דברי החברים לבין זעמם של סופה וגשם, מאבק שנתכוון לומר: לא תוכלו לנו באזכרתנו את היקר לנו.
הנה אומר אחד החברים: "צעירים מדי היינו עת נקראנו לפני חמש שנים לשאת בעול ולהתגייס, וצעירים מדי אנו מספידים חברים".
אכן - צעירים מדי אנו מתבגרים. התבגרות - שצוו עלינו הדורות שלפנינו, התבגרות אופינית לחיל שחרור של עם וארץ; התבגרות שאי אפשר לנו בלעדה!
ויש ובת קול בוקעת מפנים-פנימך וקוראת: דור אחרון להתבגרות - בטרם זמן - אנחנו!
ויש וגם תוסיף: דור ראשון לקצירת - קציר-ההתבגרות-בטרם-זמן של הרבה דורות בישראל.

הימים הם ימי עמידה והתגוננות על הנפש ועל הרכוש. רב מדי המחיר וכבד מאד הקרבן שאנו משלמים ומעלים, ומי יודע מה עוד נצטרך להעלות וכמה נצטרך עוד לשלם.
לא נותר אלא לשאול יחד עם המשורר (ביאליק): מי ידע הדמעות שעוד תשפכנה / הסופות שעוד על ראשנו תגחנה...
ואף על פי כן, הרי רק עם אבדן הקרוב ביותר גוברת גם התחושה העילאית באבדן הרבים, ובהתיחדנו עמו - והתיחדנו כאילו עם הרבים שנפלו.
לא זמן רב ניתן לנו להתיחד עמו. בעטים של ימים החזרנו חיש למסלול עמידתנו היומי והלילי.
אך עם שוך הסער ופזור העבים, עת עבודת היצירה שלנו במשגבנו לא תופרע עוד, עת ידע משגבנו כביש נאה להגעה אליו ובתים לבנים יבהיקו בו והוא יהמה מרוב חברים ונוף פעוטים יעטרהו - הן כל פס וסימן שבכביש וכל אבן מקיר של בנין - ידברו וידובבו אזי: "דמו של שמואליק ספוג בתוכנו!"
"על מזבח סלילתנו ובניתנו - בדרכו ביום 8.2.48 ללהבות הבשן - נפל, והוא בן כ"ב שנה!"

ישראל


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

המשך החיים - הלקח היחיד!

המערכות הישוביות והבינלאומיות מזכירות לנו יום יום, שעה שעה, שאנו מוכרחים להשתתף במערכות החיים בכל נפשנו, בכל מה שיש לכל אחד ואחד מאתנו, בני עם ישראל עתיק יומין.
עתיק יומין... וטרם הגיע לעצמאות, קשה עורף, עם עולם, וטרם הכירו בו בתור עם שוה זכויות. עם אשר כל מיתריו מנגנים את מנגינת החופש והשויון.
הימים האלה יקבעו את גורלנו בתוך משפחת העמים, כי הם ימי מבחן קשים לעמנו. לשאלת חיים זו אנו נותנים תשובה מכל מקום, ממדבריות הנגב ועד משגב העם - בהחזיקנו בימין את כלי העבודה ובשמאלנו הרובה בהכרח חיים בלתי נמנע.
בהתחלות קשות ובחללים יקרים הקימונו את היש בארץ, ובחללים יקרי ערך ברעה ובזעה נשיג את עצמאותנו. עצמאות שתושג במלוכד ובמאוחד. עצמאות אשר תהיה פרי הכרה וצורך, פרי רצון והבנה.
לא חללנו את ההסטוריה אלא קדשנוה. הן בכמות אשר ממילא הופכת לאיכות. קדשנוה במפעלנו ההתישבותי אשר הכניס נכס חדש ומחודש, אשר הפך לסמל של יצירת האדם. לא הפחתנו אלא הוספנו כאנשים אשר עולם מחשבתם לא האינטרסים הרגעיים, אלא יום מחר דורשני לחיים ישרים וכנים ומוסריים בין אדם לחברו. אשר בו לא יהיו מושפלים ומדוכאים.
חזוננו גדול, אולם למרות גדלו מנסים להפילו, למרות אמיתותו מנסים להכניעו. לא נתן, עמוד נעמוד - למען החיים והאדם. לא נפול ברוחנו. לא נרכין ראשנו. תקותנו רעננה וכחנו לא נפגם למרות שנפל אדם - חבר יקר. נוסף דבר למאזני ההיסטוריה וחלל נוסף לרשימת גבוריו.
והפעם החלל שבעתים כבד ויקר לנו, אדם יקר, אישיות מוסרית חברותית, חבר אמיתי, רע בדרך החיים שלנו, בעל רצון כנה, כח התמדה. נאמן בעבודה. בחברה ובהגנה. חברנו שמואליק. כאילו שהוא עונה לי בקראי לו בשמו שמואליק. אותו החיוך המלבב והחם, אח גדול ואהוב למתיעצים אתו.
לא מיתה רגילה מת שמואליק שלנו - הוא מת מיתת גבורים כשליח העם היהודי כולו, כשליח הישוב ויוצר עצמאותנו, הוא נרצח על ידי רוצחים אשר לא ידעו את מי הם רוצחים.
עוד קשה להאמין, אך מה קטנה האמונה בפני המציאות המרה והאכזרית. שמואליק האהוב לכולנו, ישן שנת עולמים, הוא ישן כגבור העם, גבור הקוממיות העברית שלנו.
במרומי הרי נפתלי. בגבולות הארץ, במשק שלו - שלנו ישן שמואליק את שנת העולמים, לעולם ישאר זכרו בקרבנו. ממנו נשאב את הכח לחיות, ממנו נלמד התמדה, שתיקה, צניעות, יושר וכ נות, והעיקר - לדעת להיות שליח ראוי לעמנו ולמפעלנו.

יוסף ארגס


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח